בית הילדים האבודים

מבצע "רוח אביב" (Vent Printanier). זה היה שמו הפסטורלי של המצוד שנערך אחר יהודי פריז וסביבתה, ב־16 ביולי 1942, בארבע לפנות בוקר. בצֵיד־אדם זה - מבצע המעצרים הגדול ביותר בצרפת בימי המלחמה - השתתפו כ־4,500 שוטרים צרפתים. חיילים גרמנים לא השתתפו בו כלל. 

"היות שהיו שמועות על המצוד, הסתתרו אבי ואחי הבכור בחדר צמוד לדירה שלנו", מספרת אודט קוז'וך, 87, שהיתה בת 12 באותו יום. "בשש בבוקר דפקו בדלת שני שוטרים צרפתים. הם נכנסו לדירה עם רשימת הדיירים הזרים בבניין. 'איפה אבא?' הם שאלו, 'אבא לא בבית', ענינו. השוטרים לקחו את אמי ואחותי, תחילה לאצטדיון הגדול ('אצטדיון החורף', Velodrome d'Hiver; מ"א], שכבר לא קיים, ואז למחנה הריכוז דראנסי. אחותי הגדולה, סימון, היתה כבר נשואה ללא־יהודי וזה מה שהציל את חייה".

דירתה של אודט, הוריה ואחיה שכנה בקומה הראשונה של בניין גדול בן שש קומות ברובע העשירי בפריז, ברחוב סן־מור (Saint Maur 209) - בניין שסביבו וסביב קורות דייריו יצרה הבמאית רות זילברמן את סרטה, "רחוב סן־מור, פריז, הרובע העשירי - השכנים", שיוקרן ב־16 וב־21 בדצמבר בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים (הסרט הוצג בארץ, בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה).

סיפור מתחת לאבן

בבניין התגוררו ב־1942 כ־300 דיירים, 100 מתוכם יהודים. 52 מתוך הדיירים היהודים של הבניין נעצרו וגורשו למזרח. בין הנותרים היו לא מעט ילדים, כמה מהם פעוטות, כמה מהם מבוגרים קצת יותר. הם נותרו מאחור ללא הוריהם. כמה מהם, כמו אודט, עם כמה מבני משפחתם. מקצתם, לבד לגמרי.

נטושים מאחור הם נמסרו למשפחות אומנה, הסתתרו בדירות מסתור ובחוות מחוץ לעיר, התגלגלו ממקום למקום עד סוף המלחמה, מחכים לשווא לשובם של הוריהם. 

זילברמן (46), קולנוענית וסופרת תושבת פריז, ערכה מחקר מקיף עוד בטרם החלה לצלם. "במשך זמן רב רציתי לעשות סרט על בניין", היא מספרת בשיחה מדירתה הפריזאית. 

מדוע דווקא הבית ברחוב סן־מור 209?

"בחרתי את הבית באופן אקראי לגמרי. התמקדתי באזור צפון־מזרח פריז, זה אזור ענק שהרבה יהודים היגרו אליו בין המלחמות, אבל לא ידעתי באיזה בניין אבחר. התהלכתי ברובע זמן רב עד שיום אחד הגעתי לבניין שדלתו היתה פתוחה, ומאחוריה הציצה חצר פנימית. מבחינה קולנועית, חשוב היה לי שתהיה חצר, אבל לא ידעתי דבר על הבניין. הכל היה מקרי לגמרי, אני משערת שאילו הייתי מציצה לבניינים הסמוכים, מספר 208 או 210, הייתי מגלה סיפורים אחרים. הרבה סיפורים מתחבאים מתחת לאבנים בפריז".

משעה שבחרה להתמקד בבניין ברחוב סן־מור 209, ביקשה זילברמן להתחקות אחר דיירי הבניין בשנות הכיבוש הגרמני בצרפת. "כדי לדעת מי התגורר בבניין בחנתי כמה מיפקדי אוכלוסין שערכו השלטונות הצרפתיים בין 1926 ל־1946. נברתי גם בארכיונים רבים: ארכיוני המשטרה, ההגירה והארכיון העירוני, כדי לקבל תמונה שלמה יותר על אופיו של הבניין והרקע הסוציולוגי שלו באותן שנים", היא מספרת. 

 

להחיות את היבשת האבודה של הזיכרון. הבניין ברחוב סן־מור 209 , פריז // צילום: מתוך הסרט

 

"במקביל ביצעתי עבודה בלשית כדי לאתר את דיירי הבניין באותה תקופה. לעיתים זה היה קל: הם פשוט הופיעו בספר הטלפונים. לעיתים זה היה קשה ודרש פשפוש במסמכים שונים או צירופי מקרים מוזרים ומפתיעים. באופן כללי קשה יותר לאתר נשים בגלל חילוף השם עם הנישואים. נשים נוצריות קשה במיוחד לאתר משום שלא נרדפו. יהודים היה קל יותר לאתר מאחר שהרדיפה מותירה אחריה שובל של תיעוד ומסמכים". 

את אודט קוז'וך, שנולדה בשם אודט דיאמנט, איתרה זילברמן בספר הזיכרונות "ח"י ילדים במסתור בצרפת", שתורגם לצרפתית. זילברמן יצרה קשר עם אודט ובאה לבקרה ב"בית דיור מוגן משען פיכמן" ברמת אביב, בדירתה הנעימה. בניגוד למרואיינים אחרים שצריך היה להשקיע מאמצים ניכרים כדי לעורר את זיכרונם ולהתגבר על הסתייגותם - ולעיתים אף על סירובם המפורש להיזכר בעבר הכאוב - עם אודט לא נזקקה זילברמן להתאמץ. הזיכרונות נובעים מאודט בקלות, כאילו אין פרט שחומק מכוח זיכרונה. במהלך שיחתי עימה צפים עוד ועוד פרטים, שמות ותאריכים, מסכת חיים שלמה נרקמת מולי כאילו לא עברו יותר מ־70 שנים מאז נלקחו ממנה בני משפחתה. 

אבא מעבר לגדר 

חודש לאחר מעצרן של אמה ואחיותיה, נעצר גם אביה, ברחוב, בירידה למטרו, בידי שוטרים צרפתים כמובן, ונשלח גם הוא לדראנסי. חודשיים שהו במחנה דראנסי, שהיה מרוחק כ־11 ק"מ ממרכז פריז. "לא היתה אפשרות לבקר אותם", נזכרת אודט, "אני זוכרת שפעם אחת הלכתי עם אחותי והבטנו במחנה מרחוק". המחנה לא שימש אלא תחנת מעבר ליהודי העיר. היעד הבא היה מזרח אירופה, מחנות ההשמדה. כעבור חודשיים נשלחו ההורים לאושוויץ. אודט זוכרת את התאריך המדויק: 14 בספטמבר 1942. 

כעת נשארה אודט עם שני אחיה ואחותה, שנשלחה גם היא לדראנסי, אך במאמץ רב הצליחה להשתחרר כעבור שבועיים. לילדים לא היה כל מידע על גורל הוריהם. 

בינתיים הורע עוד יותר מצבם של היהודים שנותרו בעיר לאחר מבצע "רוח אביב". ביוני, חודש לפני המבצע, הונהג הטלאי הצהוב, Étoile jaune, "כוכב צהוב", בצרפת. אודט זוכרת במדויק את הוראות השלטונות: "התפרים היו צריכים להיות צפופים עד כדי כך שלא יהיה אפשר לתחוב עיפרון ביניהם. הותר ליהודים לעשות קניות רק בשעות הערב, כשהכל היה סגור ממילא, ובמטרו הותר לנו לנסוע רק בקרון האחרון. ברחובות הסתובבו גרמנים ושוטרים צרפתים שהיו עוצרים אנשים. יכולת לצאת מהבית, אך לא ידעת אם תחזור. אחותי שהצליחה להשתחרר מדראנסי היתה המפרנסת שלנו, היא היתה בת 26 בערך. אני הלכתי לתיכון".

ואיך הגיבו החברים בתיכון? 

"הם היו בעולם שלהם. בדרך הביתה אני הייתי רצה לקרון האחרון והם תפסו את הקרון שלהם, מקדימה. היינו שני יהודים בכיתה. הוא נעלם לפניי, וכעבור זמן גם אני נעלמתי. לא כולם גילו אדישות למצב היהודים. קוז'וך נזכרה במורתה לספרות, מאדאם פולי, שביקרה אותם בביתם באחד הימים.היא באה לראות איך אנחנו מסתדרים, וגילתה לנו שהיא מסתירה יהודים".

אחד המרואיינים המרשימים והמרתקים בסרטה של זילברמן הוא "הנרי הקטן", היום איש מבוגר, שאותו איתרה זילברמן אי שם בצפון מדינת ניו יורק. הוא היה בן 4 ביום המבצע, ביולי 1942. הוריו המבועתים הספיקו למסור אותו ברגע האחרון לידיה של שוערת הבניין, מדאם מסקרה, בטרם נשלחו לדראנסי, ומשם - למחנות המוות. 

"בתחילה הוא לא רצה לדבר איתי", מספרת זילברמן, "רק מאוחר יותר הוא השתכנע והסכים לדבר. יש לו נכדה קטנה והוא רוצה שהיא תדע על ההיסטוריה שלו". את ההיסטוריה של הנרי, ובכלל את העבר המסויט של המרואיינים בסרט, מכנה זילברמן "יבשת אבודה". הנרי הדחיק לגמרי את עברו. למרות שרק בגיל 10, לאחר שהתגלגל בין משפחות אומנה, הגיע לארה"ב, הוא הדחיק את השפה הצרפתית, את ילדותו ואת הוריו. זילברמן הביאה עימה לארה"ב כמה מסמכים ופרטים על הוריו של הנרי, פרטים שהוא ראה בפעם הראשונה. בסרט הוא מספר על ילדותו לאחר שהגיע לארה"ב: "הייתי ילד כועס, היה קשה להתמודד איתי", הוא אומר בסרט, "אני עדיין כועס". 

הנרי נעתר אט־אט לקולות עברו הנשכח. הוא הסכים לבקשתה של זילברמן וטס לפריז, לבקר בבית ילדותו ברחוב סן־מור. "הופתעתי ממה שקרה כשהנרי חזר", מספרת זילברמן. "הוא טיפס במדרגות, התעניין במבנה הפיזי של הבניין - האם היו מקלחות? האם פה קילחו אותי הוריי? רק בשעה שטיפס במדרגות בניין ילדותו התחיל משהו לחזור אליו, הוא נזכר במגע הזה, סמל לאהבה ולדאגה הורית. יש לי תיאוריה על זיכרון. הוא מטריאלי, הוא מקושר לחפצים חומריים כמו ידית של דלת, אבן, מקלחות. הוא קונקרטי. לדעתי, אלו המגע והשהות בבניין שהחזירו לו משהו מהזיכרון". 

לא חששת לעורר אצל המרואיינים זיכרונות קשים?

"כמה פעמים שאלתי את עצמי מה אני עושה. פחדתי. הפגישות והשיחות שלי עם המרואיינים עוררו כאבים גדולים. הבאתי לאנשים מידע וחששתי שפגעתי באיזה איזון שעזר להם להמשיך לחיות. תמיד הקפדתי להתקדם באיטיות, לשים לב לגבולות שלהם, למה שהם מעוניינים לדעת. הייתי צריכה למצוא את האיזון בין הרצון שלי לעשות סרט ובין ההכרח להתחשב באנשים ובסיפורם הפרטי. אלה שראו את הסרט חוו לדעתי חוויה חזקה מאוד, אפילו קשה. הנרי עדיין לא ראה אותו. הסרט הוקרן בניו יורק במיוחד בשבילו, אבל הוא לא הצליח לבוא". 

להדחיק את השפה

קוז'וך, שני אחיה ואחותה המשיכו להתגורר בפריז, עדיין מקווים לשוב הוריהם. "לא בכינו", היא אומרת, "חיכינו כל הזמן לחזרת הורינו, או לפחות למכתב". כעבור שנתיים ביקשו הגרמנים להשלים את שפתחו בו ביולי 42'. "ב־31 בינואר 1944 אחד מדיירי הבניין, שוטר, בא להזהיר אותנו וגילה לנו שהגרמנים באים ואוספים את כל מי שנותר", נזכרת קוז'וך. "השארנו את האוכל על השולחן - שני אחיי, אחותי ואני - והסתתרנו בחדר הצמוד לדירה, שהיה רשום על שם שכן נוצרי. כך ניצלנו. בשלוש בלילה שמענו מן המסתור את הרעש, את מגפי הגרמנים המטפסים במדרגות. הם שברו את דלת הדירה. הפעם הם אספו גם את המבוגרים. שכנינו, זוג מבוגרים יהודים, נלקחו. האישה היתה כמעט עיוורת. אני עדיין שומעת את הצעקות שלה". 

לאחר שניצלה בעור שיניה, סידרו לקוז'וך, כבר נערה בת 14, מסמכים מזויפים והיא נשלחה לחווה במרחק 100 ק"מ מפריז, שם חיה בזהות בדויה, כנוצרייה. "האנשים בחווה אהבו מאוד את הגרמנים, תמיד פינקו אותם בחמאה וביצים. עם הפלישה לנורמנדי (ביוני 1944) שמעתי אותם אומרים: 'עוד מעט המלחמה תיגמר ושוב יחזרו היהודים המלוכלכים'. אחרי הפלישה, ב־25 באוגוסט, ברחתי חזרה לפריז. נסעתי עם האמריקנים. כולם היו אז בדרכים, כולם ברחו ממשהו", היא נזכרת.

 

"כשאני מבקרת בפריז היום, אני רק תיירת".  אודט בבית דיור משען פיכמן, רמת אביב // צילום: יוסי זליגר

 

"כשחזרתי לפריז גיליתי שדירתנו נלקחה בידי אחרים. רק כעבור שנתיים וחצי קיבלנו אותה חזרה לידינו. אחרי המלחמה היינו הולכים לתחנות הרכבת, לראות את השבים מן המזרח. אז עדיין לא איבדנו את התקווה שהורינו יחזרו. מבין 80 אלף היהודים שגורשו למזרח רק 2,500 שרדו. בסוף הבנו שאין תקווה. אני יודעת שאחי היה בבירקנאו וצעד בצעדת המוות ושם נרצח, אך איני יודעת מה עלה בגורלם של הוריי ואחותי. כתבתי למוזיאון באושוויץ, אך לא היה להם שום מידע, הגרמנים השמידו הרבה מסמכים. אי הוודאות הזאת משגעת. האם הם סבלו? כיצד מתו?" שואלת קוז'וך.

מייד עם תום המלחמה רצתה קוז'וך לעלות לישראל, אך אחותה לא התירה לה. היא עלתה לארץ רק ב־1970. "לא היה חסר לי דבר בפריז, היו לי דירה ועבודה, אבל רציתי להגשים את מה שלא יכולתי לעשות כשהייתי צעירה".

כעסת על צרפת?

"צרפת בגדה בי. לקחה לי את הוריי. אבל אין בי כעס. כל ניצול מגיב אחרת, יש את אלה שכועסים, יש את אלה ששותקים. אני הסתדרתי עם עצמי, מעולם לא הזדקקתי לטיפול".

ואיך את מרגישה כשאת חוזרת לפריז? 

"בפריז אני תיירת", היא מחייכת, "אוכלת טוב, מבלה".

בסוף סרטה של זילברמן חוזרים הדיירים מאז, הילדים של רחוב סן־מור 209, לבניין ילדותם, המאוכלס כיום בתערובת של מהגרים ממדינות ערב וילידי צרפת. "לא כולם הסכימו להגיע", אומרת זילברמן, "אם בגלל זיקנה, אם בגלל הזיכרונות. אלו שבאו חוו בוודאי כמה שעות מטורפות. זה היה משהו בין חלום לסיוט, לראות את הדיירים מפעם חוזרים לבניין ופוגשים את הדיירים של היום". 

"לא תמיד הם זיהו זה את זה, והייתי צריכה לקשר ביניהם, לספר את הסיפורים, להזכיר את כל הפרטים הקטנים שמצאתי בארכיונים. היבשת האבודה של הזיכרון אולי לא עלתה מחדש מעל פני הים", אומרת זילברמן, "אבל לפחות לכמה שעות הרגשנו שהיא אכן התקיימה".

ומה עם הנרי הקטן? אודט זיהתה אותו מייד. "יש לו את הגומה של אביו. אני זוכרת את הוריו, סיפרתי לו על אביו. אהבתי את הנרי הקטן, אני עדיין רואה ושומעת אותו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו