התיאורים של מי שעלה לפני כשבוע וחצי להר הבית הם משפילים ומעוררים תחושת התקוממות. הם היו ארבעה; כולם אנשים ידועים. רק אחד מהם ממש דתי. אסור לעלות עם שום סימן זיהוי יהודי. הסיפור ידוע: הר הבית הוא כנראה אחד המקומות האחרונים בעולם שבהם הרשויות, בעיקר הוואקף, משמרות את נחיתות מעמד היהודים, כאשר כמו בימים עברו בארצות ערב ליהודי אסור היה ללכת על המדרכה.
אבל כשחושבים על זה, כל מעמדה של ירושלים כבירת ישראל מושתת על ההנחה הזאת. זאת בירת ישראל, אבל אסור שתיראה כזאת. העולם לא סובל את זה. לכן הכרזת דונלד טראמפ שלשום, 6 בדצמבר 2017, היא כמו הנחתת גרזן קשה, שאולי־אולי מתחילה לשבור את הקרחון ההיסטורי של המוסכמות הבינלאומיות ביחס לריבונות מדינת ישראל וזכויותיה. הדבר המובן מאליו הזה, שלמדינת ישראל יש לגיטימיות משל עצמה והיא אינה זקוקה לקיומה של מדינה פלשתינית לשם קבלת הלגיטימיות, קיבל אישור מארה"ב. בפועל ארה"ב הכירה בירושלים כבירת ישראל בביקורי הנשיאים, אבל להכרזה על הכרה רשמית יש משקל דרמטי.
לא הרבה דובר על כך שהנשיא טראמפ קבע את נאום ההכרה שלו סמוך ליום שבו הכריז ראש הממשלה בן־גוריון על ירושלים כבירת ישראל. החלטת בן־גוריון התקבלה ב־5 בדצמבר 1949, ואילו טראמפ הכריז על הכרתו בירושלים ב־6 בדצמבר. איחור קל של 68 שנים מצד המעצמה הגדולה בעולם.
כמו היום, בן־גוריון החליט שישראל תקבע חד־צדדית את ירושלים כבירתה, תוך התנגדות קשה כמעט של כל הגורמים והאישים החשובים במדינה. הנשיא חיים ויצמן התחנן אליו שלא יעשה את הצעד הזה, כי הוא יקים עלינו את כל העולם. מה שלא ידוע, ובן־גוריון דאג להשתיק את הפרט הזה - הוא ששר החוץ משה שרת, שהלך עם בן־גוריון בדרך ארוכה, התפטר כשהבין שראש הממשלה נחוש לקבוע את ירושלים כבירה ולהעביר אליה את מוסדות הממשלה והכנסת.
העדות על כך היא של דוד ברטוב. שרת הגיש את מכתב ההתפטרות, ובן־גוריון שכנע אותו לבטל את ההתפטרות לפני שתתפרסם. זכות הציבור לא לדעת. הוא אמר לו שכפי שהלך איתו יחד בהכרזת המדינה, כך הוא חייב ללכת איתו גם בעניין ירושלים. שרת התנגד למהלך כל עוד אין הסכמה בינלאומית. אבל לבן־גוריון היה גיבוי למהלך מהסובייטים. ההתרסה המדינית היתה בעיקר נגד הבריטים.
גם היום מעצמה אחת מובילה מהלך שהוא לא יותר מצעד קטן; התרסה כנגד המוסלמים, שלא מסוגלים לסבול שמעמד הריבונות היהודית שווה ערך לזה של שאר האומות. הם הרי מוכנים לקיומה של קהילה יהודית בארץ ישראל, אך כזאת שתהיה נתונה לחסדי עליונות ערבית. תהיה לקהילה הזאת זכות להגן על עצמה, אך התנאים להגנה עצמית יהיו בלתי אפשריים.
טראמפ מוכיח שצריך לפעמים מנהיג שמוכן לשבור את המוסכמות, וכמו תמיד – מוכן להרגיז את הבריטים. נראה שהם, בראשותו של האיש שאפשר לכנותו החיפושית הצהובה, בוריס ג'ונסון, מוטרדים יותר מהכרה אמריקנית בירושלים מאשר מניסיון ההתנקשות הטרוריסטי בראש ממשלתם תרזה מיי. תסלחו לנו אם הפעם לא נשתתף בצערם ובצערם של המשטינים מבית.
הנוער בורח מקנאים
לפני כשלושה חודשים הופיע קצין בכיר בהרצאה בפני חברי קיבוצו. זה קיבוץ גדול, עשיר, ידוע, בדרום הארץ. הוא אמר לחברים כי היום שדרת הפיקוד המרכזית בצה"ל מורכבת ברובה מחובשי כיפות. "אתה פוגש אותם בכל מקום", אמר, ולא חשב שהוא מציין משהו שהוא מעבר לעובדה.
אבל חברי הקיבוץ נכנסו להלם. הם, ולא רק הם, כנראה חיים עוד במיתוסים של העבר. בת קיבוץ שסיפרה על כך, אמרה שהחברים אפילו לא היו מודעים לכך שבמחזור י"ב השנה של בני המשק כמה מהבנים בכלל לא מתגייסים. זה מצב שונה לחלוטין ממה שהכיר אותו קצין בכיר, מהמוכשרים בצה"ל, כשהוא עצמו התגייס.
משה טור־פז, הידוע בכינויו קינלי, איש החינוך מקיבוץ כפר עציון, סיפר לי כשדיברנו השבוע על דירוג בתי הספר והיישובים השונים בשיעורי הגיוס, שבגדוד הסיור שעליו פיקד כמחצית מהקצינים היו חובשי כיפות. "ראית ששני בתי ספר שלנו, שדה אליהו שהייתי המנהל שלו בעבר, ויבנה, נמצאים בעשירייה הראשונה בהליכה לקרבי", אמר.
משה טור־פז. "המלצתי לרבני הציונות הדתית לשים לב למתרחש בשטח" // צילום: דני ברנר
זה הסיפור הגדול, המוכר לכל מי שמתעניין בשינויים החברתיים שחלים בצה"ל. בני הציונות הדתית השתלבו, והם מהווים את החלק הגדול של הבסיס ההתנדבותי של צה"ל. "לי היה ברור שמהלך כזה של עידוד גיוס של חרדים, שאני בעצמי פועל בו, ועידוד גיוס נשים אלה וקטורים שדינם להתנגש בשלב מסוים", אומר טור־פז.
התוצאה היתה הלחץ הגובר מצד רבנים על צמרת צה"ל בנושא השירות המשותף. לרבני החרד"לים ולרבני הציונות הדתית המיישרים איתם קו הולכת ונוצרת דילמה. לא ירחק הזמן שבו הם יעמדו בפני הכרעה: ציונות ואיתה התגייסות לצה"ל המודרני עם שירות בנות, או פרידה מהשירות בצה"ל ויחד איתו מהציונות.
הידיעות על מפגשים של הרמטכ"ל עם רבנים מהציונות הדתית היו מדכאות. מדובר ברבנים מסוגם של דרוקמן, מדן וסדן. "יש רבנים שבשבילם שירות משותף הוא ייהרג ובל יעבור", אומר טור־פז. אלא שלפני כמה שבועות נכנסו כמה אישים מהמרחב של הקיבוץ הדתי כגורם מפשר בין הרבנים הקיצונים לבין נציגי צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל וסגנו. "התקשרו אלינו גורמים בכירים בפורום מטכ"ל כדי להיפגש", מספר משה.
הבעיה נוצרת משום שצה"ל זקוק בשנתונים הקרובים לכל מי שאפשר לגייס, כולל נשים וחרדים. עכשיו מתגייסים ילידי השנתונים של תקופת השפל הדמוגרפי בשנות ה־90, שיש האומרים שהשפיעה בין השאר על שיקוליו המדיניים של יצחק רבין.
נוסף על משה טור־פז, התגייסו למהלך המפשר גם אמיתי פורת, אילעאי עופרן ומיכל מגן. "המהלך של צה"ל הוא של שילוב נשים בכל התפקידים והיחידות, למעט בחטיבות החי"ר המתמרנות", אומר טור־פז. הוא מדבר על כך שהרבה תלוי בהתנהלות של צה"ל מעבר לאות הכתובה של הפקודות. "בשיח שלי עם צה"ל – השיח המכיל הוא השיח החכם", אומר טור־פז, "לא מה כתוב אלא איך אוכפים את פקודות השילוב, מה רוח המפקד. זה יותר חשוב ממה שכתוב. והמלצתי לרבני הציונות הדתית – לשים לב יותר למה שקורה בשטח. אפשר לבצע את השילוב, ולדאוג שלא ייפגע עולם האמונות".
"הרוח שנושבת מהרמטכ"ל ומסגנו היא של קשב והתחשבות", מבהיר טור־פז. הוא אומר שבמסגרת ההתגמשות גם צה"ל יכול לתרום על ידי הגדרת חטיבה מסוימת, שלא תהיה מורכבת מבנים ומבנות. בסך הכל צריך לראות את הגיוס הדתי כחלק מהתמונה, יחד עם קפיצת המדרגה בגיוס בני יישובים כמו בית שאן ובגיוס מבתי ספר אזוריים של בני קיבוצים. ברשימת העשירייה הפותחת פורסם רק בית הספר האזורי בעין חרוד. אך יש עוד בתי ספר אזוריים של הקיבוצים, שהולכים ומחזירים את בני המשקים בשיעורים גבוהים ליחידות הקרביות ולקצונה. עצם העובדה שכשליש מהבנות הדתיות כן משרתות בצה"ל מלמדת שהשפעת הרבנים יורדת, והנוער הטוב בורח לקנאים מהאצבעות.
מי ביקש חנינה?
לפני שבוע בטורו ב"ידיעות אחרונות" תקף יהודה נוריאל את ד"ר צבי צמרת על בסיס מאמר שפרסם בתחילת 2016 באתר "מידה". אני הבאתי אז את המאמר למערכת האתר. הוא טיפל, באמצעות מסמך שפורסם באותה עת, בתופעה שנשכחה לגמרי מהתודעה הישראלית: פנייתם של שורה ארוכה ומכובדת של אנשי רוח לנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימנע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן. נוריאל קשר את הנושא למערכת השמצות נגד לאה גולדברג, וגרם בכך עוול קשה לצבי צמרת.
התקפתו מבוססת על טעות קלה של מערכת "מידה" ועל חוסר ידע שלו, זאת אף שכמשפטן בהשכלתו הוא היה אמור להבין זאת. בטקסט של מכתב בקשת החנינה מטעם "אנשי הרוח" הושמט המשפט, "ואין אנו מבקשים ממך מתן חנינה לו". בטקסט המקורי של צמרת המשפט מופיע, אבל זה אינו מעלה ואינו מוריד, אלא אם מנתחים את משמעות הכנסתו של המשפט התמוה הזה למכתב אנשי הרוח.
המכתב לנשיא בן צבי נוסח ברובו על ידי פרופ' נתן רוטנשטרייך, כך מספרת חנה יבלונקה בספרה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן". מרטין בובר פנה אפילו לשר המשפטים פנחס רוזן שיחתום על "מכתב החנינה", אך הוא הסביר שמתוקף שותפותו למערכת המשפט לא יוכל לעשות זאת. הוא לא התנגד לתוכן המכתב; "רוזן טען שיש לבסס את בקשת החנינה על הנימוקים הבאים...", וכאן באות כמה הנמקות.
בן־גוריון. במאמר ב"הארץ" כתב: "עונש מאסר אינו אלא פרס למשמידי עם" // צילום: רויטרס
ההיסטוריונית המובהקת של משפט אייכמן קובעת אפוא שזה היה מכתב חנינה לכל דבר, וכך גם מפרשים משפטנים בכירים. חנינה אין פירושה זיכוי או ביטול כל עונש. המרת עונש מוות במאסר עולם כמוה כחנינה. יש כמה דרגות חנינה. לכן באמת מעניין מדוע נכלל המשפט כאילו "אין אנו מבקשים מתן חנינה". זה עניין של פרשנות, אך לדעתי הכוונה ברורה: דווקא משום שהמכתב שעליו חתמו אנשי הרוח של ברית שלום משכבר וכמה אמנים הוא בקשת חנינה לכל דבר (ביטול עונש המוות לאייכמן), הם הכניסו את המשפט שמנסה להשתמט מהמשמעות האמיתית שלו. כנראה כדי שלא יובן כאילו הם מבקשים זיכוי של הפושע.
לכן הכותרת שנתנו ב"מידה": "כשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן" היא נכונה ולגיטימית. וכך גם המאמר של צבי צמרת, שפרסם מאורע חשוב שלא היה ידוע.
עונש מוות הוא סוג של משבר כרוני שתוקף את המערכת הישראלית בכל כמה שנים בעיתות משבר. השבוע תבעה אמו של החייל הנרצח מערד, רון קוקיא ז"ל, עונש מוות לרוצחים. גם שר הביטחון ליברמן חזר והביע תמיכה בעונש מוות.
הנציג הבכיר ביותר של התובעים עונש מוות למחבלים היה דוד בן־גוריון. ממש באותה שנה שבה העניק את הראיון המהורהר והנוסטלגי שנכלל בסרט "בן־גוריון, אפילוג", הוא פרסם מאמר גדול ומנומק בעיתון "הארץ" שתומך בהחלת עונש מוות על מחבלים. הכותרת היתה "מוות לטרוריסטים, כבוד לחיילים ערבים". כותרת המשנה: "את החבלנים והמתנקשים יש לשפוט לפי החוק למניעת השמדת עם, כי מטרתם השמדתנו". התאריך: 31 בדצמבר 1968. "היה לי אז ויכוח ארוך עם מרטין בובר (על דין מוות לאייכמן)", כתב בן־גוריון, "הוא גם לא טען נגד עונש המוות שמגיע לאייכמן, אבל הוא חשש שעונש מוות לאייכמן יגרום לאותן התוצאות כצליבת ישו".
בן־גוריון תיאר כיצד אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו על ידי שליטי ערב ארגוני טרור, שמטרתם היא השמדת ישראל. "השמדה גמורה או חלקית", "ופשעיהם הולכים ומתרחבים נגד יישובים שלמים", כתב בן־גוריון, "עונש מאסר אינו אלא פרס למשמידי עם". הוא הזכיר שקיים חוק למניעתו ולענישתו של פשע להשמדת עם, וכי כל האשם במעשה זה דינו מיתה.
ייתכן מאוד שישראל שגתה כאשר לא החילה מייד אחרי 67' עונש מוות למחבלים, וייתכן שזו היתה טעות אסטרטגית. בעונש מוות למחבלים באותה תקופה היה גלום מסר שלא מדובר במלחמת שחרור או בסתם רצח פלילי, אלא בפשע נגד האנושות.
מאחר שלא הוחל עונש מוות, נוצר סטטוס קוו שאי אפשר לשנות אותו בשלב זה. יש איזון עדין של יחסי יהודים־ערבים, שאין להפר אותו. הדרישה לעונש מוות בימינו היא לא יותר מסיסמת גיוס של קהלי בוחרים קיצוניים. לכן היא מוזילה את היסוד המוסרי המשפטי העמוק, שגלום בתביעה המקורית של בן־גוריון מלפני כ־50 שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו