לאוניד פרפיונוב הוא כנראה האישיות הטלוויזיונית הידועה ביותר ברוסיה. כבר בשלהי התקופה הסובייטית פרפיונוב נכנס לכל בית בבריה"מ באמצעות המסך הקטן והתבלט כמנחה של תוכנית חדשות אמיצה, קנטרנית כמעט. מאז שלח את ידו כמעט בכל תחום - הצטיין כמראיין מבוקש, יצר סדרות תיעודיות והפיק תוכניות בידור בעלות רייטינג מרקיע שחקים.
על כל אלה זכה חמש פעמים בפרס TEFI, האוסקר של הטלוויזיה הרוסית. ברבות השנים התווספו למעמד הכוכב ממדים נוספים, בייחוד כאשר פרפיונוב מיקם את עצמו במחנה המתנגד לנשיא ולדימיר פוטין ומחה על צמצום בחירויות ונסיגת רוסיה מערכי הדמוקרטיה.
פרפיונוב מבקר בישראל הרבה, בעיקר כתייר. בעבר שהה כאן לא מעט לצורכי צילומים, ופעם אחת בשנות ה־90 אף הגיע לקראת חג המולד "כדי לבקר בבית לחם לפני שזו תימסר לרשות הפלשתינית". לדבריו, חשש מאוד שמא בעקבות הנסיגה הישראלית ערש הנצרות יהיה מחוץ לתחום. אותו ביקור זכור לו במיוחד, כי במקום דיוקנאות של סנטה קלאוס הטוב והמיטיב ראה הרבה תמונות של ערפאת - לא ממש סמל של חסד וטוב לב.
ביקורו הנוכחי של פרפיונוב בארץ התקיים במסגרת פרויקט MAVO, מיזם תוכן המפגיש את הקהל הישראלי עם אנשי תרבות ואינטלקטואלים מרוסיה כדי להציג כאן את יצירתו האחרונה - סדרת דוקו־דרמה הנקראת "יהודים ממוצא רוסי", שתוקרן ב־19.12 וב־27.12 בקולנוע לב סמדר בירושלים.
מדוע כוכב תקשורת רוסי בסדר גודל שלך מוצא לנכון להתעסק בהיסטוריה יהודית?
"הכל מונע מהעניין שלי בציביליזציה הרוסית, במגוון של התרבות הרוסית. היו שלושה עמים שבתקופות שונות נציגיהם אימצו את הרוסיוּת והשפיעו על רוסיה: גרמנים, גאורגים ויהודים. בעצם, במידה רבה הם הפכו את רוסיה למה שהיא. אישה גרמנייה ואיש גאורגי - יקטרינה הגדולה וסטלין - שלטו יותר מכולם על רוסיה, ושניהם נתפסו - הן ברוסיה והן מחוץ לה - לא כנציגי לאומיותם הפרטית אלא כשליטים רוסים אולטימטיביים".
פרפיונוב הוא אינטלקטואל דעתן, בעל תפיסות מוצקות בכל נושא, החל בזאב ז'בוטינסקי ("הוא מוזכר בסרט, כדי להראות שרוב היהודים, בניגוד אליו, שאפו להתמזג עם הרוסיוּת"), דרך מטבח יהודי־ספרדי ("יותר מעניין ממטבח אשכנזי") וכלה בעתידה של רוסיה ("העימות עם המערב הוא טעות, מקומה של רוסיה באירופה, והיא תחזור לשם אחרי פוטין"). הסדרה עשויה בדמותו, והוא משמש בה גם מנחה בעל אלף פרצופים, שמקפץ בחינניות בין תקופות, מקומות ודמויות, עוטה מסיכות ומסיר אותן.
פעם הוא מוצג על רכבת משוריינת של לאון טרוצקי, ששימשה למנהיג המהפכה מטה ובית למשך כמה שנים, ופעם מופיע כבן דמותו של מארק שאגאל, צופה בשמי ויטבסק מגגו של הבית שבו התגורר האמן הדגול בצעירותו. כמו כן, הסרט נעזר בטכניקה ממוחשבת חדשנית שמאפשרת "להחיות" תמונות ישנות. אנשים שהונצחו בהן מתחילים פתאום לנוע ולדבר, והצופה כאילו מועבר אל עולמם. משחקי הטכנולוגיה והיופי החיצוני של הסרטים אינם גורעים מעוצמת התוכן, וכך נוצר מוצר קולנועי־טלוויזיוני משובח, שמשלב ויזואליות מסקרנת ועומק אינטלקטואלי.
הסדרה של פרפיונוב צפויה לעניין ולהפתיע צופים, הן ברוסיה והן בישראל, משום שהציבור הרחב בשתי המדינות לא ממש בקיא בהיסטוריה המשותפת של "יהודים ממוצא רוסי". אפילו השם הזה מעורר שאלות למכביר. האם נכון לאגד תחת הגדרה אחת את כל היהודים שנקלעו במהלך מאות השנים האחרונות למרחבי השליטה המשתנים של רוסיה? והאם היהודים האלה שונים מאחיהם עד כדי כך ש"המוצא הרוסי" יצר עבורם גורל משותף ומסלול משותף, שונה מן המסלול הכלל־יהודי?
פרפיונוב עצמו עוסק פחות בגורל היהודי ומעדיף להתמקד באותם יהודים שבחרו - מי מרצון, ומי מכורח המציאות - בדרך של התבוללות בסביבה הרוסית. בעצם, הדרך תמיד התחילה בכורח. פרפיונוב מבהיר שלא היהודים הגיעו לרוסיה, אלא רוסיה הגיעה אל יהודים. חלוקת פולין והשתלטותה של רוסיה על המחוזות המאוכלסים בהמוני בני ישראל יצרו את המפגש בין שתי ציביליזציות.
טרוצקי מול לנין. מתוך "יהודים ממוצא רוסי", הסרט השני: 1948-1918
האימפריה המתרחבת גילתה קהל גדול שנראה אחרת, מאמין אחרת וחי אחרת. הצארים לא ממש חיבבו "אחרים", ולכן הפרק הראשון של הסדרה, זה שמתחיל בראשית תולדות הסלאבים הרוסים במאה ה־9 לספירה ומסתיים בסוף שלטון המלוכה, עוסק רבות בדיכוי היהודים. פרפיונוב מדמה את היהודים במרחבים העצומים של רוסיה לקפיץ ענק. ככל שלחצו אותו בתקופת הצארים, כך נאגרה בו אנרגיה עצומה. המהפכות של 1917 שחררו את הקפיץ. האנרגיה היהודית התפרצה אל המרחב הרוסי ודחפה אותו קדימה בכל תחומי החיים.
הפרק השני מתמקד בשלושת העשורים שלאחר המהפכה הבולשביקית, ובו תופעת התמזגות היהודים בחיים הכלליים באה לידי ביטוי ביתר שאת. היהודים מתנערים מן ההגבלות של "תחום המושב" וצצים לפתע בכל תחום חיים, בכל עיסוק, בכל משימה לאומית וחברתית. השפעת היהודים עצומה, אולם זו לא השפעה יהודית. פרפיונוב מבהיר זאת היטב: "יהודים התברגו במדינה הסובייטית הצעירה בשורות הראשונות בהנהגה המפלגתית, בשירותי הביטחון, בתרבות ובאמנות. אך היו אלה יהודים מתבוללים, אשר קרעו את כל חבלי הטבור שקישרו אותם למסורת היהודית, לתודעה היהודית ולפעמים אף למשפחתם היהודית". למרות השם הכוללני, הסדרה מתמקדת דווקא בהם, ולא בהמוני יהודים אחרים, שהתגוררו אמנם במרחב דובר הרוסית, אך לא ששו לבנות "עולם חדש" על בסיס מהפכת הפרולטריון.
"אין הבדל בין מוסקבה לת"א"
"יהודים ממוצא רוסי" עשירה בעובדות ומאפשרת להכיר רבים מגיבורי המאה ה־20. היא מספקת לא מעט מזון למחשבה לחובבי הפרדוקסים ההיסטוריים. כך, למשל, שניים ממנהיגי המשטר הבולשביקי החדש היו יהודים - מקים ומפקד הצבא האדום לאון (לב) טרוצקי, וראש הממשלה הראשון יעקב סברדלוב. עם זאת, גם שתי ההתנקשויות במנהיגי המהפכה בוצעו על ידי יהודים, באותו היום וממניעים הפוכים: לאוניד קנגיסר ירה במשה אוריצקי (יהודי גם הוא!), ראש הצ'ה־קה של פטרוגרדף, כמעשה התנגדות למהפכה, ואילו פאני קפלן ירתה בוולדימיר לנין כי ראתה בו בוגד במהפכה. קפלן, אגב, תהפוך ברבות השנים למושא השנאה של אנטישמים מכל הסוגים - הקומוניסטים יאשימו אותה בהתנקשות בלנין, ומתנגדיהם - בכך שההתנקשות לא צלחה.
בתגובה להתנקשויות פתח המשטר במה שכונה "הטרור האדום", מה שהוביל בסופו של דבר לרציחות המוניות ולעליית שירותי הביטחון הכל־יכולים. אלה נודעו בשמות שונים בתקופות שונות - צ'ה־קה, ג.פ.או, נ.ק.וו.ד, מג"ב וקג"ב, ושוב נוכחות היהודים בהם בלטה לעין כל, הן בקרב התליינים והן בקרב הקורבנות. גם לכך יש לפרפיונוב הסבר: "יהודים היו המשאב האנושי הטבעי של המהפכה בגלל השילוב של ידיעת קרוא וכתוב וזיכרון הדיכוי מידי שלטונות הצארים שלפני המהפכה. כשהרגישו שהשלשלאות הוסרו, הם נהרו אל החיים החדשים". ברוסיה של היום מושמעים גם קולות שמציגים את כל סיפור המהפכה כקשר יהודי שנועד להרוס את רוסיה. זאת כמובן שטות גמורה, ופרפיונוב תורם את חלקו להפרכת אחת הטענות המרכזיות שלה - האשמת היהודים ברצח הצאר ומשפחתו.
הפרק האחרון של הסדרה עוסק בחיי יהודי בריה"מ לאחר מלחמת העולם השנייה. החל משנת 1948 עולה על הבמה האנטישמיות הממלכתית. מדוע יוסף סטלין החליט להפנות את כל העוצמה של מכונת הדיכוי כנגד היהודים דווקא אז? לדעתו של פרפיונוב, אין תשובה מוכחת לשאלה הזאת: "אולי נוצרה טינה אישית של סטלין ליהודים מסוימים; אולי הוא פשוט נזקק לאויב נוח, שסביבו אפשר לגייס המונים; ואולי זה קשור ליחס החשדני שלו לכל לאום סובייטי בעל תפוצה במדינות שמעבר לגבול". עם זאת, פרפיונוב אינו שותף להערכת חוקרים מסוימים שסטלין תכנן שואה שנייה ליהדות בריה"מ, ושרק מות הרודן מנע זאת. דעתו, כצפוי, לא נובעת מחיבה יתרה לסטלין, אלא מכך שלטענתו, לא נמצאו הוכחות מוצקות להכנות לגרש את מאות אלפי יהודי המדינה לסיביר.
כך או אחרת, גם הפרק השלישי מציג את הצלחת היהודים להתבלט בכל דבר כמעט. רק תחומי העניין השתנו, והדומיננטיות היהודית נדדה לפיזיקה, למוזיקה ולשחמט. מדענים יהודים מייצרים עבור המעצמה הסובייטית את פצצת הגרעין, מוזיקאים יהודים יוצרים את הפסקול הסובייטי ורבי־אמן יהודים מבססים את מעמד בריה"מ כאלופת השחמט הנצחית. ושוב פרדוקס: בד בבד, יהודים אחרים מקימים תאי התנגדות ראשונים לשלטון האבסולוטי של המפלגה הקומוניסטית וזורעים זרעים ראשונים לנפילת בריה"מ.
פרפיונוב מספר שהחלום לחקור את תולדות יהודי רוסיה החל לקנן בו לפני 25 שנה, אז שמע אזהרה דווקא מפי יהודי. "אל תלך לקטוף פרחי בר בשדה מוקשים", יעץ לו השחקן זינוביי גרדט ב־1992. "אז היה נדמה לו שלא כדאי לספר לרוסים מהו תפקיד היהודים בתולדות רוסיה", נזכר פרפיונוב, "אבל לי לא היה כל חשש, ואכן הסרטים מתקבלים בעניין בכל מקום, ואפילו אין הבדל בין תגובות הקהל במוסקבה, בלונדון, בטביליסי, בריגה או כאן, בישראל".
לבטל את ההתבוללות
אף על פי כן, לעיתים המבט הישראלי על ההיסטוריה של יהודי רוסיה שונה ממבטו של יוצר הסדרה. ההבדל בזווית הראייה בולט במיוחד בשתי אבני דרך, שזוכות לטיפול מינורי מצד פרפיונוב: ההשתתפות המכרעת של יהודי רוסיה במפעל הציוני, והשואה, שלפחות מחצית מקורבנותיה היו אזרחי בריה"מ. פרפיונוב ממעט לסקר את שתי ההתרחשויות הטקטוניות האלה, כי בעיניו הן השפיעו פחות על ההיסטוריה הרוסית ונכחו פחות במרחב הציבורי הרוסי, ולכן קהל היעד שלו פחות מתעניין בהן.
לנו, לעומת זאת, חשוב לזכור שלפני מאה שנה קווי ההפרדה ההיסטוריים קרעו לעיתים קרובות משפחות יהודיות ברוסיה, כאשר אח אחד נסחף לקומוניזם ולרוסיוּת, אח שני נסחף לעושרה של אמריקה, ואח שלישי - לציונות. הסדרה "יהודים ממוצא רוסי" בנויה סביב הצלחתו של האח הראשון, אם כי פרפיונוב מזהה בה קווי דמיון להצלחת יהדות ארה"ב. באשר להצלחת האח השלישי, אין צורך להרבות בה מילים; העובדה שבימים אלה הוא מביא את הסדרה למדינה שנבנתה על ידי האח האחרון מדברת בעד עצמה.
באשר ליהודי רוסיה של ימינו, לפרפיונוב אין ציפיות מיוחדות: יש מהם שישמרו על הזהות היהודית, כי היום אין צורך להתבולל כדי להתקדם, ויש שיתמזגו לחלוטין בתוך החברה הרוסית.
ומה לגבי אלה שכבר עלו לישראל?
"הם בחרו למחוק את הרוסיוּת שלהם, לבטל את ההתבוללות, ולכן בעיניי הפסיקו להיות 'יהודים רוסים' והפכו ל'יהודים יהודים'. הם כבר לא חלק מהציביליזציה הרוסית". פרפיונוב מוסיף בצער שזאת בעיה גדולה עבור רוסיה: "לא רק היהודים, גם אחרים כבר לא רוצים להתמזג ברוסיוּת".
זאת גם דרכו של פרפיונוב לבקר את רוסיה של פוטין, ועם זאת הוא נזהר לא להפריז בעוצמת הביקורת. כשנשאל אם חשב להתמודד בעצמו על נשיאות רוסיה, בדומה לכמה כוכבי תקשורת אחרים, הוא שולל מייד כל אפשרות לכך ומוסיף בנימה שאופיינית כל כך לאופוזיציה הרוסית המפורדת בשל כך: "לא אתמוך בפוטין, ולא אתמוך באף אחד מן המתחרים המסתמנים מולו. אין ביניהם מישהו שאוכל לקרוא לו המועמד שלי".
בדומה לרוסים רבים ששוטפים את ארצנו אחרי ביטול הצורך באשרות, גם פרפיונוב מכריז על אהבתו לארץ הקודש בכלל ולמקומות עתיקים בה, כמו ירושלים ויפו, בפרט. גם מהסצנה הקולינרית של ישראל הוא מתמוגג ומקפיד לציין לטובה את "מחניודה" הירושלמית כאחת המסעדות הטובות בעולם. לפני כשנה נפוצו ברוסיה השמועות על כך שפרפיונוב מתכוון להשתקע בישראל עם בני משפחתו היהודים. כדי להזים את השמועות הוא מקפיד להמעיט בהתייחסויות לסוגיות פוליטיות שקשורות בישראל. למרות זאת, לא קשה להבין שבשאלת הסכסוך הערבי־ישראלי הסימפטיה שלו נתונה לצד היהודי.
האם העבר היהודי המשותף יקשר בין רוסיה לישראל גם בעתיד, בלי קשר לזהות המנהיג? לא בהכרח. לשיטתו של פרפיונוב, גם כשהציבור הרוסי יבין את עומק ההפריה ההדדית בין הרוסיוּת ליהודים במאה ה־20, זה לא ישליך על היחס לישראל. "תרומת העבר של יהודי רוסיה לא משפיעה על האופן שבו מתייחסים אל המדינה היהודית", הוא מסכם, ומייד מוסיף שבנושאים מסוימים שמורה לישראל דעה חיובית בציבוריות הרוסית: "התעמולה הסובייטית כל כך הגזימה בתיאור 'התוקפנות הישראלית', שהשיגה בדיוק את ההפך. הרבה רוסים דווקא החלו להעריך ולכבד את הצבא הישראלי על יכולתו המתמדת לנצח את הערבים, שקיבלו אספקה סובייטית לרוב ותמיד ברחו משדה הקרב מובסים. שלא לדבר על המוסד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו