נרשם בהיסטוריה באותיות נצח: ההחלטה האמיצה של הנשיא

"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" 
(ישעיהו ס"ב, א')

ווינסטון צ'רצ'יל היה אחד המנהיגים הראשונים במאה ה־20 שזיהו את הזיקה המקודשת בין מדינת היהודים המתחדשת לירושלים, ותרגם את החיבור ההיסטורי הזה לריבונות מדינית. "אתה צריך לאפשר ליהודים לקבל את ירושלים; הם אלה שהפכו אותה למפורסמת", המליץ צ'רצ'יל לצ'ארלס ארתור אוולין שקבורו, דיפלומט בריטי שהיה אז במשרד תת־שר החוץ לענייני המזרח התיכון ב־1955.

ישראל היתה אז מדינה צעירה ומבטיחה, בת 7 בלבד, וירושלים העתיקה עדיין לא היתה בשליטתה הפיזית, רק הרוחנית, זאת אחרי שנבנתה בידי המלך דוד לפני 3,000 שנה והפכה מאז למרכז רוחני ולאומי עבור כל יהודי, מליטא ועד תימן. 

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב), "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים", פירש התלמוד הארצישראלי (ירושלמי) במסכת חגיגה. וחגיגה זה בדיוק מה שארגן לנו אתמול נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ששוב הראה לכולם שאינו פוחד לשחות נגד הזרם - ולעמוד במילתו. אני זוכר היטב כיצד הבטיח לי נחרצות בפברואר 2016, בשיחה שהוא יזם, כי יעביר את השגרירות לירושלים, ולו רק משום שהיא הבירה של ישראל. היגיון פשוט של מי שעתיד היה להפוך, למזלנו, למנהיג העולם החופשי.

טראמפ חזר על זה שוב ושוב בכל הזדמנות במהלך הפגישות הרבות שקיימנו, אם זה במהלך הקמפיין, ואם זה בחדר הסגלגל. עמדתי משתהה מול ידיד האמת הזה. הייתי משוכנע אז שינצח. טראמפ נראה לי כמועמד שיזכה בבחירות - בגלל סממן השליחות שנשקף מדבריו. מאז כורש המתנו לבלפור, ומאז בלפור, חשבתי אז, אנחנו ממתינים לטראמפ.

דוד המלך בנה, צבא ההגנה לישראל שחרר באייר תשכ"ז (1967), כנסת ישראל אשררה (חוק יסוד מ־30 ביולי 1980, הקובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון) - ועכשיו, 50 שנה אחרי, נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ העניק את החותמת הרשמית של מנהיגת העולם החופשי.

בימים שבהם הקהילה הבינלאומית קובעת מה מותר ומה אסור, מה לגיטימי ומה פסול, והיכן יש לשרטט גבול - כשזה נוגע לישראל, היא גם מתעקשת לקבוע היכן תהיה הבירה של העם היהודי (תל אביב, עיר עברית). לכן בא טראמפ, והזכיר לעולם מהי ידידות, מהו היגיון ומהי מילה. ליום אחד, אני חושב, דוד המלך העניק לך אדוני הנשיא את השרביט: ליום אחד היה נדמה שטראמפ הוא מלך ישראל!

במהלך חודש אוקטובר החליט טראמפ כי אינו מוכן עוד להשתתף בטקס המיותר, המתקיים כל שלושה חודשים, שבו הנשיא מאשר מחדש את הסכם הגרעין הרע עם איראן. אתמול, על פי אותו היגיון, החליט להפסיק להשתתף בטקס החצי־שנתי שבו הנשיא דוחה שוב ושוב את העברת השגרירות לירושלים. הפעם הוא החליט לחתום שוב על הצו רק משום שלא רצה לפגוע בתקציב השגרירות בתקופה כה רגישה מבחינה ביטחונית ופוליטית. כשהצו יפוג בעוד שישה חודשים, יש יסוד להניח כי יעשה כל שביכולתו על מנת לא להאריך שוב את תוקף הצו, רק משום שהקונגרס סוחט אותו תקציבית.

טראמפ, אם מישהו טרם שם לב, אינו חסיד של טקסים פרוצדורליים כמו קודמו אובאמה. הוא איש של החלטות ומעשים. וכפי שאמר לי אישית בוושינגטון, יומיים לפני טקס ההשבעה: "אתה יודע שאני לא אדם שמפר הבטחות". אתמול הוא קיים - גם אם לא מדובר בסוף פסוק. ההחלטה שמה אותו בשורה אחת עם הארי טרומן: כשם שההכרה של הנשיא טרומן הובילה את שאר העולם להכיר במדינה היהודית, כך ההחלטה של טראמפ תוביל שגרירויות רבות לעבור לירושלים. 

אז נכון שיש בינינו חסרי סבלנות שלא הבינו כיצד לא עמד עד היום במילתו (טרם מלאה שנה לכניסתו לבית הלבן, ולחשוב שאנחנו עם שידע להמתין אלפיים שנה...), אולם צריך להבין כי העברת שגרירות היא גם עניין לוגיסטי שאורך שנים. בלונדון נדרשו האמריקנים לשמונה שנים כדי להעביר את שגרירותם.

איש חזק טראמפ. לא מתרגש. כלי התקשורת בארה"ב תוקפים אותו בעוצמה חסרת תקדים מאז נבחר, אבל אותו זה לא מרגש. כך גם הלחצים הרבים מבית ומחוץ, מצד אלה שאיימו עליו לא לקיים את הבטחתו (הליברלים למיניהם, ארדואן "הצדיק", מדינות אירופה "הנאורות", הרשות הפלשתינית ששוב מצאה תירוץ למה לא יהיה שלום וחלקים חמוצים בשמאל אצלנו). האמת היא שטראמפ שבר את הראש בתהייה מדוע דוחים פעם אחר פעם הכרה בדבר שכולם יודעים שהוא נכון!

משב רוח רענן

לאלה המאיימים עלינו במהומות ומלחמות נזכיר כי הכרה במציאות לא משנה מציאות. כלל חשוב בחיים. עשרות השנים שבהן נמנעה ארה"ב מלומר את מה שכולם יודעים לא עזרו בקידום השלום. ההפך: זה רק הראה עד כמה ארה"ב לחוצה מכל התפרעות בעולם הערבי. אולי העובדה שטראמפ אומר דברים באופן ישיר היא הסיבה שהוא נתפס כמשב רוח רענן בעולם הערבי, שלא היסס לחבק אותו מרגע שנבחר והעניק לו כבוד מלכים כאשר ביקר באזור. לנביאי הזעם שבינינו כדאי לדעת כי הצוות השוקד על תוכנית השלום בבית הלבן מודע היטב לכל הרגישויות. תעיד העובדה שהוא מצליח להתל בכולם כבר חודשים ללא הדלפות רציניות.

השינוי האמיתי הוא לא רק בהכרה בירושלים כבירת ישראל, אלא גם בהכרה בריאד כבירתו של העולם הערבי. בריאד ולא בקהיר, ולבטח לא ברמאללה ובמדינות הקטנות של האזור, נמצאים כיום המפתחות להתקדמות תהליך השלום. תגובתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הובאה בוודאי בחשבון. ההצהרה של טראמפ נעשתה בנחישות, באמונה אך לא בפזיזות.

אובאמה הפך לסיוט רחוק

ברק אובאמה נראה היום כמו סיוט רחוק. אובאמה הוכתר כ"משיח" שהגיע לשנות את העולם, ובאמת שינה. לרעה. אנחנו זוכרים את מתנת הפרידה שהעניק לנו בדצמבר 2016, מתנת נר ראשון של חנוכה - החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהגדירה את נוכחותה של ישראל מעבר לקו הירוק כבלתי חוקית. קודם לכן, באוקטובר 2016, התוודענו להחלטת החרפה של אונסק"ו שהתכחשה לזיקת העם היהודי לירושלים. ראו איזה שינוי של 180 מעלות: מירושלים (החלק המזרחי שלה) המתנחלת - לירושלים הבירה. אובאמה־טראמפ, יחי ההבדל! 

באותה החלטה מבישה, שעליה חתומה ארה"ב של אובאמה, האו"ם בחר לשנות באופן חד־צדדי את גבולותיה המדיניים של ירושלים. אתמול בחר נשיא ארה"ב להכיר במציאות מבלי לערבב קווים מדיניים. אמנות הדיל, כפי שטראמפ אוהב לומר.

באבחה אחת הצליח טראמפ לשנות את המדיניות של כל קודמיו בלי לערער את הסטטוס קוו של תהליך השלום, ותוך כך הפך את ארה"ב מגורם פאסיבי ונגרר לגורם בלתי צפוי, נטול הגינונים של ממשל אובאמה. שריף חדש בעיר - והפעם גם השולף הכי מהיר.

מובן שחלק מהתקשורת הישראלית מתרגש מהאיומים של מתנגדי הצעד ומבליט את איומי הפלשתינים וטורקיה. הם מוזמנים לשיעור בהיסטוריה ולראות כיצד הערבים הגיבו להכרזה על הקמת המדינה. 70 שנה חלפו מאז. 

ירושלים אינה קלף במו"מ

ירושלים, ולא משנה איזו ממשלה תכהן ומי יעמוד בראשה, לעולם לא תהיה על שולחן המו"מ. מי שהעז להעלות את ירושלים כקלף במו"מ לא שרד פוליטית. וכך יהיה בעתיד. הערבים מנצלים זאת היטב כתירוץ למנוע שלום. טראמפ הבין זאת היטב. רק בשביל זה ירושלים מודה לך, אדוני הנשיא, ומאחלת לך כבר היום הצלחה גדולה בתפקידך, גם ב־2020.

בהחלטתך אתמול, אדוני הנשיא, נכנסת להיסטוריה בדלת הראשית. כמו שכתוב במקורותינו העתיקים: "ו'הנצח' - זו ירושלים". מי שבנה את ירושלים זכה בחיי נצח. גם מי שהכיר בה כבירתו הנצחית של העם היהודי. 

לשגרירות האמריקנית בתל אביב ולעומד בראשה נותר לי רק לאחל: לשנה הבאה, בירושלים הבנויה.