הפלשתינים חוזרים על הטעות של כ"ט בנובמבר

חשיבותה של ההכרה ההיסטורית של הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל אינה נעוצה רק בעצם נכונותו של הנשיא האמריקני להתייצב באופן כה נחרץ לצידה של ישראל ולהעניק גושפנקה, הגם שבדיעבד, לאותו מהלך אמיץ של דוד בן־גוריון לפני קרוב ל־70 שנה לקבוע את ירושלים כבירה.

חשיבותה של ההכרה של טראמפ היא גם ובעיקר בשל המסר שהיא שולחת לפלשתינים, ולפיו וושינגטון לא תוסיף לשבת ולהמתין להם עד אין קץ או עד שיתרצו לנהל משא ומתן ישיר עם ישראל, ובעיקר לגלות בו פרגמטיות נדרשת כדי להגיע להסכם. זהו מסר חשוב ולפיו הזמן אינו פועל בהכרח לטובת הפלשתינים, כפי שהם נוטים להאמין, וכי העובדות בשטח שאותן קובעת ישראל, הן שתכתובנה בסופו של דבר את עמדתה של ארה"ב בשאלות היסוד של הסכסוך הישראלי־ערבי.

זוהי התפתחות מסוכנת במיוחד עבור הפלשתינים, שכל האסטרטגיה שלהם בשנים האחרונות התבססה על משיכת רגליים ועל מאמץ לקבל באמצעות החלטות של גופים בינלאומיים את שלא הצליחו לחלץ מידיה של ישראל במשא ומתן ישיר עימה. לרשות הפלשתינית אין תשובה של ממש למהלך האמריקני, אבל גם לא לתנועת חמאס המעניקה עדיפות להמשך שלטונה ברצועת עזה על פני יציאה למלחמה למען ירושלים.

נוכח המלכוד שבו הם נתונים, פונים הפלשתינים אל ליבוי היצרים ואף אל האלימות, בדומה לתגובתם להחלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר שלוותה אף היא בפרצי אלימות, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות. הרשות הפלשתינית מטיפה לזעם עממי, אך אין לה יכולת אמיתית לשלוט בגובה הלהבות לאחר שתצית את האש.

למרבית שליטי ערב אין הכרזת טראמפ מעלה או מורידה דבר. המלך הסעודי אף הקדים והסביר לאבו מאזן, כך דווח בעיתונות, את עובדות החיים, היינו כי עליו לקבל בירה פלשתינית באבו דיס. הבעיה היא באותן מדינות שבהן סיר הלחץ רותח בשל בעיות חברה וכלכלה ומאיים ממילא להתפרץ. במדינות כאלו יהיו קיצונים שינסו להלהיט את הרוחות ויכריחו את שליטיהן לטפס על עץ גבוה של תגובה מתלהמת. כך ירדן כיום וכך בשעתו המקרה עם מצרים של חוסני מובארק, הגם שתחת ידו הבטוחה של עבד אל־פתאח א־סיסי, מצרים שקועה במאבק בטרור האסלאמי ולא בסכסוך הישראלי־פלשתיני. נותר רק ארדואן הטורקי, אבל ספק אם מהצהרותיו המתלהמות תבוא לפלשתינים הישועה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו