קייגו בישראל: ההצגה לא חייבת להימשך

ביקורות על הופעות, בפרט הופעות של אמנים מחו"ל, נוטות לעיתים לקבל כותרות דרמטיות כמו "רובי וויליאמס כבש את פארק הירקון", אך כאלה שלא בהכרח משקפות את התמונה המלאה, שמן הסתם הייתה מורכבת מרגעים חזקים יותר וחזקים פחות. ההופעה של KYGO בגני התערוכה אמש (מוצ"ש) היא מקרה מעניין בהקשר זה, כיוון שזאת הייתה מורכבת משני חצאים שראויים כל אחד לכותרת משלו.

קצת על האיש ופועלו, למי שלא מכיר: קייגו (ראשי התיבות של שמו: Kyrre Gørvell-Dahll ), הוא מפיק האוס נורווגי בן 25, חלק מגל של דיג'ייז צעירים ומצליחים, דוגמת אביצ'י. קייגו פרץ לתודעה עם הרמיקס שלו ל- I See Fireשל אד שירן. בין שיתופי הפעולה המפורסמים שלו: Firestone עם קונרד סוואל, Stole the Show עם פרסון ג'יימס, Nothing Left עם וויל הרד וכמובן הלהיט הגדול It Ain't Me שכיכב במקום הראשון במצעדים באירופה וגם באייטונז הישראלי ובגלגלצ.

קייגו ושירי מימון בגני התערוכה // צילום: גיא פריבס

בחזרה להופעה: לבמה בביתן 2 בגני התערוכה, עלה קייגו אחרי שלושה דיג'ייז שונים מהארץ ומחו"ל, כשהשעון הורה כמעט על 23:00. החשש מאיך נגיע מחר לעבודה, הסתלק בן רגע הודות לפתיחה אגרסיבית ומרשימה עם Stole the Show, אחד הלהיטים היותר מזוהים של קייגו ובחירה לא טריוויאלית בכלל לאמן שלא נושא איתו עשרות להיטים בארסנל. הקהל הגיב בהתאם בהיסטריה מוחלטת וקפיצות השמחה השתלבו נפלא בקונפטי המרחף, האורות, המסכים והאש. אם זה היה פייסבוק, הייתי מעלה האשטג "התחלנו" עם שלושה סימני קריאה.

ברור שקייגו יודע את העבודה: מהר מאוד הוא פותח עם ה"גוד נייט תל אביב" המסורתי, תופס את הקהל עם להיטים מוכרים דוגמת Shape of you של אד שירן, אך גם יודע מתי לשחרר עם טרקים ממחוזות הצ'יל. בניגוד אולי לאמנים אחרים מהז'אנר שביקרו כאן לאחרונה (אהמ-אביצי'), קייגו לא מהסס לתקשר עם הקהל – הוא מסמן בידיו למחיאות כפיים, מעודד בקריאות, ובשיא גם מטפס פיזית על העמדה שלו. הקהל הצעיר ברובו, לא ממש זקוק לעידוד ונראה ערני למדי.

הוא לא חוסך בלהיטים, מה שדי מוזר בהתחשב בזה שכאמור, אין לו הרבה כאלה. אחרי First Time עם אלי גולדינג ו- Carry Me עם ג'וליה מייקלס, מגיע כצפוי רצף של כמה שירים פחות מוכרים. תחילה נראה שהקהל עדיין שלו, קופץ ומשתלהב עם כל פזמון מקפיץ או בס עוצמתי, אבל אט-אט נראה שהם מעדיפים דווקא להשלים פערים בסטורי וכבר פחות מתעניינים בהופעה. Never let you עם ג'ון ניומן הופך את מצב העניינים לטובה וגם Havana – הלהיט של קמילה קביו שאף מסיבה לא שלמה בלעדיו – עוזר לאנרגיות לחזור. 

אבל לא לאורך זמן. אחרי כשעה ו-20 דקות העסק מתחיל להרגיש קצת מעייף – שוב שורה של שירים לא מוכרים או כאלה שפשוט לא עשים את העבודה. נכון, היו עדיין הבלחות נחמדות כמו הרגע בו האולם הוחשך וקייגו קרא לכולם להניף בקצב מסוים את הצמידים שקיבלו בכניסה ואלה החלו להבהב באופן אחיד כתאורה לשיר המתנגן, אבל רוב הזמן רמת האנרגיה רק הלכה וירדה. תנועה ערה במעברים והעובדה שהשורות הקדמיות נראו פתאום פחות צפופות, העלו את החשש ששעתיים הן פשוט יותר מדי להופעה של אמן עם רפרטואר דל יחסית, כמו קייגו.

לקראת סוף המופע הזמין קייגו לבמה את שירי מימון, שעשתה קצת יחסי ציבור למופע במהלך השבוע, עם ההכרזה כי תתארח ותבצע לייב את הלהיט הגדול שלו It Ain't Me, שבוצע במקור על ידי סלינה גומז. על אף ההתלהבות של מימון והכוונות הטובות שכנראה היו שם, התוצאה הייתה פשוט צורמת לאוזן. השיר הזה לא מתאים למימון (על אף שהיא בפירוש וווקאליסטית טובה יותר מהמבצעת המקורית) ונדמה שלא הושקע מספיק זמן בניסיון לגשר על הפער בין הסגנון למבצעת. לזכותה של מימון יאמר שקשה להישמע טוב עם ביצוע לייב בהופעה שמורכבת משעתיים של שירים מעובדים היטב.

קייגו ושירי מימון // צילום: חן ויסמן

לאחר מכן קייגו נפרד לשלום וירד מהעמדה, והקהל ברובו – כאילו לא היה בהופעה בחייו -  האמין לו והחליט למהר ליציאה. הלו? לא שמעתם על הדרן? אתם אמורים לצעוק וכל זה. הדיג'יי מיהר לחזור לבמה לפני שיאלץ לחתום את המופע בפני אנשי הניקיון. נראה שלאף אחד מלבדו לא היה דחוף לסיים את ההופעה בעוד שיר. לפחות Firestone סיפק אקורד סיום חמוד לכל העסק.

בשורה התחתונה, לו הביקורת הייתה נכתבת רק על החלק הראשון של ההופעה, הרי שקייגו כבש/ שרף/ הבעיר (בחר את הקלישאה המתאימה) את גני התערוכה. אבל לרוע המזל ההופעה המשיכה והתארכה, הלהיטים נגמרו והקהל איבד עניין. אפשר לומר שקייגו ניסה לכבוש את הקהל הישראלי. באמת ניסה, אבל הניסיון היה צריך להיות קצר יותר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו