ממשיך את המסורת

אנחנו לא לבד. מתברר שבשבדיה, מכל המקומות בעולם, התרחשה בשנות ה־40 של המאה הקודמת פרשה דומה לפרשת ילדי תימן הישראלית: 500 זוגות של תאומים הופרדו זה מזה והועברו למשפחות מאמצות שונות – לרוב מבלי שידעו על כך דבר.

העובדה המפתיעה הזאת משמשת בסיס לספר החמישי בסדרת "מילניום" (המוכרת בשם הספר הראשון שבה, "נערה עם קעקוע דרקון"), "הנערה שהשיבה עין תחת עין", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת מודן בתרגום עברי (משובח) של רות שפירא. זהו הספר השני בסדרה פרי עטו של הסופר השבדי דיוויד לגרקרנץ, שנטל על עצמו את המשימה ההרקולאנית להמשיך את הסדרה מהמקום שבו נפסקה, בשל מותו הטרגי של היוצר המקורי שלה, סטיג לרסון, על סף הפיכתה לסנסציה בינלאומית. עד כה נמכרו ברחבי העולם יותר מ־85 מיליון עותקים מספרי סדרת הנערה, והיא זכתה לעיבודים קולנועיים מצליחים.    

"אחד המסרים שלי בבחירת סוגיית התאומים המופרדים כנושא הספר", מספר דיוויד לגרקרנץ בראיון טלפוני ל"ישראל היום", "הוא שכשאנחנו מתבוננים בשבדיה של היום, אנחנו רואים מדינה מתוקנת בעלת מוסר גבוה. אבל כשחוזרים אחורה בזמן, אנחנו מגלים שקרו בה כל כך הרבה דברים רעים. זה חלק ממה שהיינו רוצים שמישהו יספר על הצביעות של החברה שלנו, הרי חלקים ממנה עשו דברים נוראים כלפי מיעוטים".

הצלחה חסרת תקדים. סטיג לרסון // צילום: אי.פי

שלא כמו בספר, לא כל התאומים השבדים הופרדו מסיבות זדוניות. "אימהות שבדיות רבות לא יכלו להרשות לעצמן לגדל את שני הילדים, ולכן מסרו את אחד התאומים למשפחה אחרת. אבל במהלך המחקר שעשיתי לקראת כתיבת הספר, התברר לי שבארה"ב, למשל, הם ממש הפרידו בין תאומים באופן מכוון למטרות מחקר. זה נורא".

כשהוא נשאל אם הפרדת התאומים היתה גילוי היסטורי חדש עבורו, לגרקרנץ מפליג לילדותו. "השאלות האלה, מה באמת יוצר אותנו, מה קובע את האישיות שלנו, הן שאלות שליוו אותי כל חיי", הוא מודה, "האם אלה הגנים שלנו או כמה מזה זו הסביבה החברתית? אני גדלתי כבן פריווילגי במשפחה מבוססת מאוד, ואבי תמיד אמר שאנחנו צריכים לחוש אשמה על כך. מובן ששאלתי את עצמי פעמים רבות איזה אדם הייתי אילו גדלתי במשפחה ענייה או ללא אהבה".

עם זאת, הוא מגלה כי במסגרת העבודה העיתונאית, קיבל לפני כמה שנים סיפור על שתי נשים, "אחיות תאומות, שלא היה להן מושג זו על קיומה של זו, ונפגשו בפעם הראשונה כשהן היו בנות 29. אחת הנשים גדלה במשפחה משכילה והאחרת - כפועלת בחווה. זה היה מפעים עבורי אז לראות כמה שוני יש ביניהן ועם זאת, עד כמה גדול הדמיון בין האישיות של שתיהן. כך שהספר הזה, 'הנערה שהשיבה עין תחת עין', מבוסס על החיים האמיתיים".

 

בצוותא עם איברהימוביץ'

לגרקרנץ (55) גדל בסולנה, פרוור של שטוקהולם, במשפחה תרבותית מיוחסת: אביו, אולף לגרקרנץ, היה סופר ומבקר שבדי, ואמו מרטינה היא בתו של האנס רוין, פילוסוף שבדי־פיני. ב־1997 פרסם לגרקרנץ את ספרו הראשון, ביוגרפיה של ההרפתקן כובש האוורסט גורן קרופ, שהפך להצלחה בינלאומית. בעקבותיה, התמסר לכתיבה ופרסם, בין השאר, רומן מוערך ופופולרי על אלן טיורינג, הגאון הבריטי הטרגי שפיצח את מכונת הצופן הנאצית "אניגמה". ב־2011 חבר לגרקרנץ לכוכב הכדורגל השבדי זלאטן איברהימוביץ', וכתב עימו את האוטוביוגרפיה שלו, שחצי מיליון עותקים ממנה נמכרו בתוך חודש והיא תורגמה ל־30 שפות.

לגרקרנץ, אדם בעל תודעה חברתית מפותחת, מספר כי ההישג הגדול לא היה בהכרח ההצלחה המסחררת עם איברהימוביץ' אלא העובדה ש"הצליח להכניס למעגל הקריאה אלפים שלא קראו קודם". "האינדיפנדנט" הבריטי כינה את הספר "האוטוביוגרפיה המשכנעת ביותר שידע עולם הכדורגל", ובן לילה לגרקרנץ הוזנק לצמרת הסופרים השבדים. ההצלחה הזו היתה, ככל הנראה, גורם מרכזי לכך שמנהלי העיזבון של סטיג לרסון החליטו לפנות אליו, וביקשו ממנו להמשיך לכתוב את סדרת "מילניום".

"הפנייה היתה חשאית, כאילו מדובר בפרשיית ריגול", נזכר לגרקרנץ, "יום אחד הגיע טלפון מהוצאת הספרים של לרסון, שהיתה הוצאה מתחרה לזו שעבדתי בה. נתבקשתי לבוא לפגישה. הורו לי להמתין ליד דלת צדדית ולא להיכנס בכניסה הראשית. עשיתי כמצווה, הדלת נפתחה מבפנים והכניסו אותי בזריזות פנימה. עברנו דרך מרתף ועלינו לאחד המשרדים, סגרו את הדלת – והציעו לי להמשיך את 'מילניום'".

הסכמת מייד? לא חששת?

"לא היססתי אפילו לשנייה. הרגשתי אדרנלין מטורף. מובן שפחדתי - בעיקר משום שהרגשתי שהמעריצים, הקוראים והמבקרים יעקבו בזכוכית מגדלת אחרי כל מילה שאכתוב. זה גרם לי לעבוד קשה יותר. במובן מסוים החשש עבד לטובתי, מכיוון שידעתי שאני חייב לכתוב ספר טוב".

למה בחרו דווקא בך?

"הסיבה העיקרית, לדעתי, היתה שהרגישו את התשוקה שלי להמשיך לכתוב את הסדרה. לא עשיתי את זה  בשביל הכסף; ראיתי בכך אתגר גדול, והרגשתי ממש כפי שחש עיתונאי שמקבל לידיו סיפור רציני".

 

"זעם על חוסר צדק"

לגרקרנץ מבין שהאחריות לכתוב המשך ללרסון היא אחריות על הפופולריות האדירה של ספרות המתח הסקנדינבית כולה. "כשיש לך כוכב כמו סטיג לרסון – הרבה אנשים שואבים השראה מהצלחתו ומתחילים לכתוב", הוא אומר, "בדיוק כפי שאחרי ביורן בורג היו לנו הרבה שחקני טניס שבדים".

סיבה נוספת להצלחת הז'אנר בסקנדינביה זוקף לגרקרנץ לאיכות הכתיבה. "אנחנו לא כותבים ספרי מתח רק לצורך בידור, כמו בעולם האנגלוסקסי; יש לנו דחף מוסרי וזעם על חוסר צדק בחברה. אנשים מתחברים לכך. כמו כן, שבדיה מובילה בתחום השוויון בין המינים, ולכל הספרים השבדיים יש סוג של אג'נדה פמיניסטית. 

"לפני כמה עשורים נשים היו לרוב קורבנות בספרי מתח; הן נאנסו ונרצחו או נזקקו לגברים שיצילו אותן ויגנו עליהן. ופתאום הן הפכו לליסבת סלאנדר (כוכבת הסדרה) שלא זקוקה לאף אחד.

אחת התהיות המפורסמות סביב הסדרה היא משמעות קעקוע הדרקון שיש לליסבת על הגב. תוכל לתרום משהו בעניין?

 "חשבתי על דרקונים כל הזמן כשכתבתי את הספר, והבנתי שנערה כמו ליסבת לא תעשה קעקוע של דרקון על גבה ללא סיבה טובה. ידיד אנגלי ייעץ לי לבקר בקתדרלות של שטוקהולם ובקתדרלת סנט ניקולס, וראיתי את הפסל (המוזכר בספר) של סנט ג'ורג' הורג את הדרקון. זה היה רגע המפתח; הבנתי שאפשר להפוך את המיתוס: הדרקון אינו הרשע בסצנה, משום שראיתי את הפנים השחורות של האביר נועצות מבט רע בעיני הדרקון. כשראיתי באותו בוקר חורפי את הפסל הזה, הבנתי שיש לי סיפור".

 יש עוד ספרי "מילניום" בדרך?

"יש לי חוזה לשלושה ספרים, אז ב־2019, אם אספיק, יופיע הספר השלישי שלי, והשישי בסדרה כולה. זה יהיה אקורד הסיום עבורי. אולי מישהו אחר ימשיך את הסדרה, אבל אני לא אכתוב אותה יותר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו