חוזרות לתלם

יום חמישי, מרכז ירושלים, קצת אחרי 10 בערב. הווליום של המוזיקה בחלל הרחב שבמרתף בניין הפעמון ברחוב המלך ג'ורג' מאיים לקרוע את האוזניים. עשרות נערות רוקדות במרץ לצלילי הלהיטים האחרונים של ריהאנה וטיילור סוויפט.

לכאורה, מחזה רגיל לשעה הזאת באזור המדרחוב של העיר. אבל רק לכאורה. מבט בוחן יותר מגלה שני הבדלים מרכזיים: ראשית, אין כאן גברים בכלל. ושנית - אין אלכוהול. לא יינות, לא צ'ייסרים, לא בירות.

ברוכים הבאים לזולה של "מרכז תלם". כבר שמונה שנים שהמקום הייחודי הזה במרכז ירושלים הוא מקום המפלט של בנות מבתים חרדיים, ש"ירדו מהדרך", בעגה החרדית. בנות שהחלו להקל בקודי הצניעות המקובלים באולפנות, ועד מהרה מצאו עצמן מחוץ למערכת, ולעיתים גם מחוץ לבית - והגיעו לרחוב. 

"כיכר ציון", זה שם הקוד במגזר החרדי בירושלים לתחתית של התחתית, המקום הכי נמוך שאליו אפשר להגיע. הגערה האולטימטיבית בסמינרים לבנות היא: "איפה אתן רוצות למצוא את עצמכן? בכיכר ציון?" וזאת בדיוק הסיבה שהזולה הזו, שמקימיה מגדירים כ"חדר מיון", נפתחה בדיוק במרחק ארבע דקות הליכה מהכיכר.

כמה פעמים בשבוע, בשעות הלילה, תוכלו לראות מדריכות דתיות וחרדיות מטעם עמותת תלם מסתובבות במדרחוב בן־יהודה ובאזור כיכר ציון, מחפשות את הבנות הללו, ומציעות להן את מה שהן עצמן לא יודעות שהן מחפשות: הזולה החרדית הראשונה.

עכשיו הן כאן, רוקדות עד כלות החושים. כולן לובשות מכנסיים, חלקן בגופיות. מהבית הן יוצאות בחצאית מעל המכנסיים, ורגע אחרי שהן יוצאות מטווח הראייה של המשפחה והמכרים, החצאית יורדת. כאן הן חשות חופשיות.

"הבעיה של הבנות הללו היא דווקא התמימות שלהן", מסבירה מלכי, אחת משלוש המדריכות בזולה. "הן מנסות קצת למרוד ויוצאות החוצה לרחוב, לבלות. חלקן מסתירות מההורים לאן הן הולכות, וחלקן כבר יצאו מהמשפחות שלהן מסיבות שונות. אבל אין להן מושג מה מותר ומה אסור בקודים החילוניים. מה הקווים האדומים. וכך הן מגיעות לסמים ולפגיעות מיניות".

•  •  •

ה"זולה" היא בעצם חלל רחב במרתף הבניין. במתחם פועלים עוד כמה חדרים, שבהם מתקיימים קורסים ומפגשים של העמותה, וגם לימודים במתכונת תיכון בשעות הבוקר והצהריים. אבל שלא כמו במוסדות החרדיים המחמירים, שמהם נזרקו הבנות, כאן לא שואלים אותן אף שאלה. לא אכפת למנהלים אם יש להן טלפון לא כשר, או למה הן לובשות מכנסיים. זה הבית שלהן.

"תאמין או לא, אבל הרבה פעמים אני באה לכאן בשביל האוכל", צוחקת רחלי (שם בדוי, כמו כל שמות הנערות), בת 14 מבית שמש. "הערב באתי ממש רעבה, ומייד קיבלו אותי עם פסטה חמה. אין מצב שנבוא ולא יהיה כאן אוכל בשבילנו".

באחד החדרים הסמוכים ל"זולה" אני פוגש את הודיה, בת 18. בשיער אסוף לקוקו, חולצה מכופתרת עד למעלה, סוודר כחול כהה וחצאית ארוכה, היא נראית חרדית למהדרין. רק הנזם באפה מסגיר שהיא בכל זאת שונה, ורק כשהיא מתחילה לספר את סיפורה, מתברר שהמסלול שלה בשנים האחרונות היה שונה לחלוטין מזה של בנות גילה. הודיה היא אחת מהדיירות בדירת החירום של "תלם". 

"ההורים שלי התגרשו לפני כמה שנים, ואז התחלתי להידרדר", היא אומרת. "בהתחלה ניסיתי לגור עם אבא שלי, אבל זה לא הצליח". מאוחר יותר תספר לי צופיה אסולין, הרכזת והעובדת הסוציאלית של "תלם", אישה מכילה ומבינה המשתייכת למגזר הדתי־לאומי, שאביה של הודיה פגע בה מינית.

"גם בלימודים הידרדרתי והוציאו אותי מבית הספר. כדי להשיג כסף לאוכל התחלתי לעבוד בגיל 16 בתור מוכרת בחנות. בתקופה ההיא הייתי לוקחת סמים קשים וגרתי בדירות של נרקומנים בכל מיני מקומות בעיר".

ואז, ערב אחד, חברה שהכירה את הזולה של "תלם" לקחה אותה לשם. כשהמדריכות שמעו על מצבה, הן הביאו אותה מייד לדירת החירום, שבה גרות עוד חמש בנות.

"הדירה הזו היא בעצם המפלט שלי, הדרך שלי לקחת את עצמי בידיים ולפתוח דף חדש. סוף סוף יש לי מיטה מסודרת, אוכל ואנשים שדואגים לי. אני מקבלת דברים שלא תמיד אני יכולה לדאוג להם בעצמי, אני לא צריכה לשלם שכר דירה, ויש לי לימודים בבוקר". 

"הודיה עשתה כאן שינוי של 180 מעלות", מתערבת צופיה, והודיה ממשיכה: "כל זה בזכות היציבות שיש לי כאן בדירה. זה הבית שלי. אנחנו שש בנות בדירה, כל אחת והקופסה השחורה שלה. אין לנו קשר עם המשפחה, ואין לנו לאן ללכת. לפעמים אנחנו נזכרות באמא או באבא שלנו שעזבו אותנו או פגעו בנו, ונשברות. בעבר היינו הולכות אל הסמים, אבל בשביל זה יש לנו אחת את השנייה, וגם את הצוות, שדואג להרים אותנו בזמן הזה. אנשים מדהימים באמת".

•  •  •

מרכז תלם, לבנות הנושרות מהמגזר החרדי, הוקם לפני 12 שנים על ידי הרב בניהו דביר (46), חרדי ממוצא אמריקני, תושב שכונת הר נוף בירושלים. כשידידיו עסקו בהקמת ישיבות או "כוללים", הוא החליט לגעת בבעיה הרותחת של הנשירה החרדית ולמצוא פתרון לבנות חרדיות שנפלטו לרחוב, או לכאלו שנמצאות שלב אחד לפני כן.

תחילה פתח את תיכון "תלם", שבו הוזמנו הבנות ללמוד ללא פחד מ"ועדת קבלה" כלשהי. ארבע שנים לאחר מכן הקים את הזולה, ששכנה אז במבנה אחר ועברה בינתיים לבניין הפעמון.

"זה מקום מוגן, שיעזור להן להחזיר את הגלגל אחורה. צריך לדאוג שהן לא ילכו לאיבוד". בדירת החירום של תלם // צילומים: מרים צחי

עד היום עברו כ־5,000 בנות במרכזים השונים שמפעילה עמותת תלם - שני תיכונים (בשכונות רוממה ומקור ברוך), שבהם לומדים כ־150 בנות שמשלימות בהם בגרויות, דירת החירום והזולה. לזולה לבדה מגיעות כ־50 עד 70 בנות בכל אחד משלושת הלילות שבהם היא פועלת - שלישי, חמישי ומוצ"ש. חלקן הגדול באות בקביעות, ולעיתים מביאות איתן חברות חדשות, עם סיפור דומה לשלהן.

"המקום הזה מיועד רק לבנות מרקע חרדי שהגיעו לרחוב ומחפשות בית אוהב", אומר הרב דביר. "הייחודיות שלנו היא שאנחנו נותנים מענה לבנות בגילאי 12 עד 22 - החל מטרום נשירה, דרך נשירה, ועד לבנות שהגיעו לרחוב ולמקומות הכי גרועים.

"עד שהקמנו את הזולה הן היו מגיעות לברים ולמועדונים בכל העיר, נופלות לסמים ומתבוססות בתוך הבעיות שלהן. לכאן הן באות לבלות, ליהנות ולאכול, אבל המדריכות גם משוחחות איתן ומזמינות אותן להשלים בגרויות בתיכון שלנו. אין לנו כמעט תנאי קבלה עבורן, למעט אחד: שלראיון הקבלה הן יבואו עם אחד מההורים, או מבוגר אחראי אחר מהמשפחה. זה מתחייב מבחינה חוקית, והרעיון הוא גם לחבר את הילדה במעגל שייכות כלשהו למשפחה, אם אפשר. שלא תהיה מנותקת".

מלכי המדריכה מצביעה על שתי בנות שאוכלות כעת מרק על שולחן נמוך בזולה. המוזיקה הרועשת מסביב לא מפריעה להן. "אתה רואה את שתי אלו? עד לפני כמה ימים הן ישנו ברחובות".

תמר (15) היא בת למשפחה מוכרת בציבור החרדי, אביה הוא איש עסקים. גם היא החלה להתמרד בגילאי העשרה והסתכסכה עם הוריה. עכשיו היא כאן, מעשנת נרגילה עם חברותיה, מנסה לשאוב עידוד מהבנות שעברו דרך דומה וחזרו לבסוף לחיים. אולי לא לבית הוריהן, אבל גם לא לרחוב.

"היו כמה בנות שבאו וסיפרו שהן ישנות בפנימיות, מה שכביכול אמור היה לתת להן מענה של מגורים", אומר הרב דביר. "אלא שדווקא שם הן נפלו לסמים, עברו הטרדות מיניות והתחככו בגורמים עברייניים. היו גם כאלו שהידרדרו לזנות. בשבילן פתחנו לפני תשעה חודשים את דירת החירום".

•  •  •

כשאביטל (21), בוגרת "תלם", נכנסת לזולה, הבנות מקבלות אותה בחיבוקים. היא כבר נשואה ואם לתינוק בן חצי שנה, אבל עדיין באה מדי פעם, לפגוש את החברות הטובות מהעבר הלא רחוק. בחולצת טריקו לבנה פתוחה ובמכנסי ג'ינס משופשפים, אי אפשר להאמין שעד לפני חמש שנים היא היתה בסמינר חרדי.

"הגעתי לכאן אחרי שהעיפו אותי משתי מסגרות חרדיות, סמינר ובית ספר תורני, כי אמרו שבאתי בתלבושת לא הולמת, ועוד בדיות. פשוט העלילו עלי שטויות. מישהי אחרת, עם קצת יותר מעמד משפחתי, לא היתה עפה על זה בחיים.

"אחרי שלושה חודשים בסמינר יצאנו כל הבנות לטיול בצפון ואכלנו שם במסעדה. כשחזרנו, כמה בנות העלילו עלי שהתחלתי עם המלצרים, סתם כי ביקשתי מאחד מהם משהו בצורה יפה. זה היה שקר מוחלט, אבל ההכחשות לא עזרו. הזמינו את ההורים שלי לשיחה והודיעו להם שזורקים אותי. הוריי יצאו משם בבושת פנים.

"כמה חודשים הייתי בבית, עד שקיבלו אותי לבית ספר תורני, פחות חרדי. הייתי שם עד סוף כיתה ט', ואז המנהלת קראה לי ואמרה שאני לא מתאימה לרוח הבית־ספרית, כי הלבוש שלי לא הולם. אין לי מושג למה היא התכוונה, אני לא חושבת שלבשתי משהו יוצא דופן במיוחד.

"אכלתי את הלב והתחלתי לבלות יותר ויותר ברחוב. באותה תקופה, גיל 14-13, התחלתי לבוא לזולה. כשהציעו לי להצטרף ל'בית הספר למוזיקה ואמנויות' (מגמת האמנות לבגרות של 'תלם'), זו היתה הצלה בשבילי. 

"האחיות שלי כבר החלו 'לנשור' וראו עולם. הן יצאו למועדונים, ובסוף הגיעו לכאן. והן אלו שהכירו לי את המקום. זה היה פתרון טוב עבורנו, כי בתוך הלב לא רצינו ללכת למועדונים שלא מתאימים לנו. אבל כן רצינו מקום להתפרק וליהנות, עם מוזיקה טובה ואוכל. יש כאן הכל בקטע טוב, בלי אלכוהול וסמים".

"נותנים מענה". הרב דביר

מאז, אביטל השלימה בגרויות ולמדה לימודים מקצועיים בתיכון של "תלם" בשכונת מקור ברוך. גם היום היא עדיין מקבלת ליווי קבוע מהמדריכות, שכולל ייעוץ ושיחות אישיות, כדי שלא תידרדר שוב לרחוב. 

"יש כעת שתי בוגרות שלנו שמתחתנות", מספרת צופיה, "ואנחנו נלווה אותן גם אחרי החתונה. זה בגלל שהבעיות לא נפתרות בחתונה. זה לא נגמר שם".

המדריכות יודעות שכמה שיותר זמן כאן, בזולה המגוננת, שווה פחות זמן ברחוב. "לכן אנחנו מארגנים כאן קורסים של איפור, ריקוד, תספורות וסדנאות נוספות, נוסף על המסיבות בזולה", מסבירה אסתי קירמייר, מהאחראיות על המקום. "המטרה היא להשאיר את הבנות בפנים ולעניין אותן כמה שיותר".

צופיה: "ראינו כאן כמה בנות ממשפחות חסידיות חשובות, שבפעמים הראשונות באו לכאן עם תלבושת 'בית יעקב' צנועה, ואחרי כמה חודשים כבר באו עם גופיות ופירסינגים, מחפשות את הריגוש הבא. זה כואב". 

•  •  •

לכל אחת בזולה סיפור חיים מורכב, למרות הגיל הצעיר. רובן המוחלט באות ממשפחות של חוזרים בתשובה: מתברר שדווקא השינוי הדרסטי באורח החיים של ההורים גורם לא פעם לתהליך ההפוך אצל הילדים.

"צריך להבין שאלו בנות שחוות קשיים נפשיים או כלכליים, מגיעות לבדידות, ואז החבר הכי טוב הוא הסמים", ממשיכה צופיה, "חווינו כאן אינספור סיפורים. היתה כאן נערה חרדית, שאבא שלה היה מביא לה סמים בעצמו, והם היו מעשנים יחד. היינו צריכות להסביר לה מה לא בסדר בזה.

"לפעמים יש הורים שחיים בחוסר מודעות למצב של בתם. אמא של אחת הבנות כאן אמרה לי יום אחד שהיא בדיכאון, כי ראתה את בתה הולכת עם מכנסיים. ואני מכירה את הבת שלה, כבר שנתיים היא הולכת ככה. אני אומרת תמיד: הלבוש הוא רק הסימפטום, לא התופעה עצמה".

אם התנאים בבית מאפשרים, יעדיפו בזולה להחזיר את הנערות לחיק הוריהן. "היתה כאן בחורה שהתרחקה מהדת, שהיתה הומלסית במשך כמה חודשים", מספרת צופיה. "היא הלכה לכל מיני דירות חירום ובאה אלינו באחד מימי חמישי. אמרה שאין לה היכן לישון הלילה.

"אמרתי לה, 'אולי בכל זאת תלבשי חצאית ותלכי הביתה, במקום להיזרק ברחובות?' היא סיפרה שאמא שלה אמרה שעד שהיא לא תשבור את האייפון, אין לה לאן לחזור.

"סידרנו לה מקום להיות בו עד מוצאי שבת. שבתות הן הבעיה הכי גדולה. יש הורים שכמה שמפריע להם שהילדה מעשנת או הולכת עם מכנסיים, את זה הם עוד יכולים לסבול. אבל לראות אותה עם האייפון בשבת כבר חוצה מבחינתם קו אדום. אז בכל שבת אנחנו דואגות לבנות למקום שהייה שיקבל אותן, אצל מורות מהתיכון שלנו או אצל משפחות שונות שנרתמות לסייע.

"אחרי שבת כבר סידרנו לבחורה הזאת דירת רווחה קבועה בשכונת רוממה. זה אמנם נדיר יותר שהורים מעדיפים לנתק כליל את הקשר עם הבת ש'התקלקלה', אבל גם במקרים כאלה, אנחנו משתדלים לתת מענה של דירות רווחה שאנחנו עובדים איתן".

•  •  •

לאה (17), בת למשפחה חרדית מחו"ל, גדלה גם היא לתוך מציאות בעייתית. ההורים התגרשו בגיל צעיר, והיא היתה צריכה להתמודד עם הלשונות הרעות. בבית הספר לא הסתדרה עם הצוות, ועד מהרה מצאה את עצמה בחוץ.

"היה קשה לי עם כל מיני דברים בדת, ובבית הספר לא הבינו אותי", היא מספרת. "התחלתי תהליך של שינוי, וירדתי קצת מהדת. הלכתי לכל מיני מועדונים ומקומות בילוי, שלא התאימו למשפחה החרדית שלי, והתחלתי 'להתפרפר'. אבל היה חשוב לי למצוא משהו שבכל זאת ישמור לי על המסגרת.

"לפני ארבע שנים הגעתי לכאן, לזולה. הרגשתי צורך לפרוק החוצה את כל מה שהיה לי על הלב, ומצאתי פה אוזן קשבת, אחרי שבכל המקומות הקודמים לא באמת הקשיבו לי. היום אני שומרת שבת, אבל לא מקפידה על כל המצוות. היציבות שאני מקבלת ב'תלם' עוזרת לי מאוד".

כיום לאה כבר מדריכה את הבנות הצעירות. בסוף השנה שעברה גם קיבלה את התפקיד הראשי בהצגה השנתית, שהופקה על ידי הבנות שלמדו אצל מורות לדרמה. עלילת ההצגה הזאת היתה בעצם סיפור חייהן של הבנות.

"הבעיה של הבנות הללו היא דווקא התמימות שלהן. אין להן מושג מה הקווים האדומים. וכך הן מגיעות לסמים ולפגיעות מיניות". מרכז תלם

לדברי אסתי קירמייר, "הבנות כאן מאוד יצירתיות ומוכשרות. בשנה שעברה הן הכינו הצגה מושקעת במיוחד והעלו אותה בבית העם. ההצגה היתה על בחורה שנזרקת מסמינר חרדי ועל התהליך שהיא עוברת. הן מספרות שם איך הבחורה מגיעה לרחוב, גונבת וקונה סמים. בסופו של דבר, היא מוצאת את עצמה בתא מעצר, ושם מגיעה התפנית, שהן עצמן הגו. במקום להאשים את כולם במצבה, היא אומרת: 'לא! עכשיו יש לי היכולת לבחור לעשות שינוי. אני לא חייבת להישאר במצב שלי' - ומתחילה לשנות את חייה ולהשתנות לטובה. לאה היתה השחקנית הראשית בהצגה".

•  •  •

תוכנית ייחודית שהחלה לפעול ב"תלם" בתקופה האחרונה מכונה "פיתוח מנהיגות", ומטרתה למצוא מקרב הבנות את מנהיגות העתיד. כדי לגבש את הקבוצה נערכו לבנות ראיונות, ועבור הנבחרות נבנתה תוכנית שלמה הכוללת, בין השאר, מפגשים עם אישי ציבור בתחומים שונים. אחד המפגשים הקרובים הוא עם השופטים בדימוס דליה דורנר וצבי טל. לאחרונה גם נפגשה הקבוצה עם סגנית ראש העיר ירושלים, חגית משה.

"אנחנו מלמדים אותן טכניקות איך לצמוח כמנהיגות", מספרת אביה, אחת המדריכות. "וגם רוצים לשמוע את הדעה שלהן, מה יש להן לומר". 

לאה: "במפגש הקודם של תוכנית המנהיגות דיברנו על ניסיון להשתחרר קצת מהסלולרי, אפילו אם הוא כשר. לדעת ליהנות ממנו בלי להגזים. ארגַנו מסיבה טובה, שהתנאי להיכנס אליה היה להפקיד את הסלולרי בכניסה. חשבנו שכשהבנות יראו כמה כיף זה להיות שעה־שעתיים בלי הסלולרים, הן כבר יעשו את זה אחר כך מרצונן".

בינתיים, צופיה מחפשת מורה להיפ הופ, שתבוא לכאן מחר להעביר שיעור כיפי לבנות. "אני מביאה להן לכאן את כל מה שהן רוצות לעשות בחוץ".

הרב דביר אומר שהמטרה שלו היא "לאו דווקא להחזיר את הבנות לדת, אלא להחזיר להן את זכות הבחירה. לחבר אותן שוב לעצמן ולחברה הישראלית, כך שהן ייתנו לחברה ויקבלו ממנה".

איך הממסד הרבני החרדי מקבל את העובדה שאדם חרדי מקים "זולה", שמושמעת בה מוזיקה כזאת?

"במשך ארבע שנים, מאז שהתחלתי לסייע לבנות הללו, נמנעתי מלהקים את הזולה במרכז העיר. אבל אחרי שראיתי שהבנות ממילא נמצאות באזור, ושאם לא נהיה כאן הנפילה שלהן תהיה קטסטרופלית, וחלקן יגיעו למקומות שאין מהם יציאה - הקמנו את הזולה כאלטרנטיבה, לפני שמונה שנים.

"עבורן זה מקום מוגן, שיעזור להן להחזיר את הגלגל אחורה, מקום נורמטיבי. התייעצתי עם רבנים, והם אמרו לי שאם הן ממילא באות לכיכר ציון, צריך לדאוג שהן לא ילכו לאיבוד".

לא חששתם שיבואו גם סתם בנות חרדיות שירצו לרקוד וליהנות?

"כן, אבל לא היתה ברירה. בסופו של דבר, בנות שנכנסו לראות, הבינו שזה לא מקום שמיועד עבורן ויצאו".

היחידה למתבגרים של עיריית ירושלים משתפת פעולה עם מרכז תלם בהפעלת הזולה, במסגרת תוכנית נח"ם (נוער חרדי מנותק), שמממנת את המדריכות הפועלות כאן. מנהלת היחידה, יהודית גבאי, נרתמה אישית לקידום הזולה, בידיעה שמדובר בזרוע של היחידה שמטרתה לסיוע במניעת נשירה.

במרכז גם מנסים להפנות את הבנות הבוגרות יותר למקומות עבודה, כדי שיתפרנסו בכבוד. השימוש במבנה הזולה עצמו ניתן בחינם ל"תלם" על ידי הבעלים, איש העסקים משה אינדיק, לזכר אשתו נאווה.

אני נכנס לרגע למקום שאליו אין כניסה לגברים - הזולה עצמה. 22 בנות, בנות 15-12, כולן לובשות מכנסיים, יושבות על הספות הנמוכות. נחות משעתיים שבהן רקדו את נשמתן. כמה מהן מעשנות נרגילה. "אין כאן אלכוהול וסמים", אומרת אסתי. "אז אנחנו מאפשרות להן לעשן נרגילה".

אני שואל אותן איך זה לרקוד ולבלות במקום כזה, בלי בנים. "הרבה יותר כיף", צוחקת נועה, בקושי בת 12. "אין על הבנות. אפשר לרקוד הרבה יותר חופשי". 

"אני חושבת שזה מקום ששומר עלינו", אומרת חברה שיושבת לידה. "בעיר יש בלאגן, ואתה עלול להגיע למקומות שאתה לא רוצה להגיע אליהם. במקום זה, אנחנו באות לכאן. כאן שומרים עליך מכל הרע שיש בחוץ".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו