הת'ר היא בתם היחידה של בני זוג אמריקנים אמידים, מארק וקארן ברייקסטון, וכדרכם של הורי ההליקופטר של ימינו - הם חגים מעליה ומסביבה ומעריצים את יופייה ואת חוכמתה. ההורים מוצגים כאנשים שיותר מכל משוועים לקשר אינטימי עם בתם. ככל שהיא מתבגרת, מטבע הדברים, שאיפה זו הולכת ומתרחקת מהם. אך בעוד האם מקבלת בצער את גזירת הגורל, מארק, האב, אינו משחרר את בתו. הוא מתרחק מאשתו, משתוקק לחברתה של הבת ומתחיל לנהל אחריה מעקבים תוך כדי הפגנת קנאה פתולוגית כלפי גברים אחרים, ובעיקר כלפי מחזר מבוגר ממנה, פועל בניין עני ואלים בשם בובי, שנתפס בעיניו כאיום ממשי.
ויינר אינו הראשון לטעון שתסביך אדיפוס (או אלקטרה) הוא הדדי. מומחי הנפש יודעים לספר על האהבה והמשיכה שחש הורה כלפי הילד שלו, על התחרותיות שהוא חווה כלפי מי ש"מתחרה" בו על ילדו, וגם על המשימה של ההורה (בדיוק כמו של הילד) לוותר על תשוקתו ולהתיק אותה למושא אחר. שיח על ארוטיקה ביחס של הורה לילדו קיים גם בספרים ובשירים (בין השאר ב"אמהות חושבות, נשים כותבות את האמת על אמהות" וב"גילוי עריות" של אנאיס נין). ויינר אינו נוקט עמדה ביקורתית גלויה או שיפוט מוסרי כלפי האובססיה הפתולוגית של האב לבתו, ומתאר אותה כמות שהיא.
כריכת הספר (כתר)
"הת'ר, הטוטאליות" הזכיר לי מאוד את "ארוחת הערב" של הרמן קוך, שגם בו מתוארת בורגנות - הולנדית אמנם - באמצעות סצנה מתמשכת של ארוחת ערב של שני זוגות במסעדה. גם שם יש זוגיות ארוכה, ילדים מתבגרים, קריירות וטקסים בורגניים. אך בתוך כל הנורמליות הזו יש גם אלימות ורוע צרוף שמכרסמים בתמונה האידילית של המשפחה הבורגנית. מה שמושך וגם מרתיע ב"ארוחת הערב" הוא הבנאליות שבה מתייחסות הדמויות לרוע שמקנן בקרבן ולדרך הקלה־יחסית שבה הן מאמצות אותו לעצמן.
ההתייחסות הבנאלית לרוע קיימת גם אצל ויינר, אבל שלא כמו ב"ארוחת הערב", שם מוצג תהליך מורכב שנמשך לאורך כל הספר ושאיבה חסרת ברירה של הדמויות אל עבר הפתרון האכזרי שבו בחרו, הרי ברומן שלפנינו הדמויות אינן חוות התלבטות או ייסורי מצפון. הרוע, שמופיע משום מקום לקראת סוף הספר, משתחל בטבעיות לתוך המשפחה, ואינו מוצג כהיבט קיצוני של החיים, אלא כחלק טבעי ואינהרנטי שלהם, כאחד הפתרונות האפשריים למצבים מורכבים.
מדוע קל כל כך לבחור ברוע? אין על כך תשובה מוחלטת בספר, ואין זרקור שמאיר לתוך ראשיהן של הדמויות הראשיות שבוחרות בו. התיאור של חיי המשפחה בספר מוצג על ידי מספר לא מעמיק מדי, שמתאר את מה שהוא רואה בלי להידרש לפסיכולוגיה של הדמויות ובלי לספק הסבר ממשי למעשיהן. אך ויינר אינו משאיר אותנו בעלטה לגמרי. הוא סומך על הקוראים שתהיה להם התובנה לנתח את דמויותיו בעצמם על סמך רמזים שהוא שותל בספר.
"הת'ר, הטוטאליות" הוא רומן קצרצר, שאפשר לסיים בערב אחד. בדומה לאגדת ילדים, הוא מציג באופן דיכוטומי משפחה בורגנית טובה מול דמות רעה ואכזרית שמאיימת עליה, ואת האקט הקיצוני שנוקט הגיבור־המגן כדי להשיב את הסדר על כנו. האקט, האלים לא פחות מהדמות הרעה, מטשטש באופן מעניין את הדיכוטומיה בין טוב לרע.
בעיקר הדהדה לי "כיפה אדומה"; ילדה שמתרחקת מהבית, כנראה בעיצומה של התבגרות מינית (על פי הגרסה הארוטית של שארל פרו), ופוגשת מחזר מנוסה שמוצג בדמות הזאב שזומם לשכב איתה. מי שמציל אותה מידיו הוא אביה, בגרסאות מסוימות, ובאחרות הצייד בן דמותו, שאינו מסכין עם התבגרות בתו ומחסל את הזאב באקט ברוטלי וספוג אכזריות (חיתוך בטנו ואז מילויה באבנים). ויינר, המפיק והתסריטאי של סדרת הטלוויזיה "מד מן" (ושל שתי עונות של "הסופרנוס"), משחזר באופן כלשהו את האגדה של האחים גרים, ובדומה לקוך אומר לנו שאין שום דבר שאנשים לא יהיו מוכנים לעשות כדי להגן על ילדיהם ועל משפחתם.
הת'ר, הטוטאליות / מתיו ויינר
מאנגלית: שרון פרמינגר; כתר, 142 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו