בני בן זקן הוא עכשיו המטרה שכולם שולחים לעברה חיצי רעל. בית"ר ירושלים, בטדי הגדוש רק ב־70 אחוז תפוסה (נסו להגיע לבירה בשעות האלו), לא משחקת את הכדורגל השמח שלה, ונכנסת לפיגור מול האלופה. עידן ורד וחן עזרא בחוץ, ויוסי בניון מתחמם עם מחליפים אחרים.
הקהל דרש את רגליו של בניון, אך כשהקשר הוותיק סופסל מחדש, כולם ביציע כיוונו לראש של בן זקן. ככה זה בבית"ר – מסמנים את המטרה הקלה, ומפילים אותה בלי לטפל במחלות הכרוניות, שלא יאפשרו לקבוצה הזאת להתרומם למעמד של "מועדון כדורגל". כך היה גם בפרשת אלי כהן שהתראיין ואמר כמה משפטים הגיוניים נוכח הזובור שכפה עליו ארקדי גידמאק - עוד טרול שהשתלט על המערכת בזמנו - והנחית על ראשו שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה בלי פעולות הכנה.
אז כמו במקרה אלי כהן שפוטר רק כי הציף קשיים שלא אופייניים לקבוצות אחרות בישראל ואיתם מתמודד מאמן בבית"ר, ככה בן זקן שהוא שלישי או רביעי, אם בכלל, בשרשרת מקבלי ההחלטות בקבוצה, ימשיך כדחליל, עד שגם אותו יירטו.
סיפור בניון מאז הגיע לירושלים, הוא מוזר מאוד. האירוע שלשום הוא כבר לא הראשון שבו קבל עם ועולם קפטן הנבחרת לשעבר מבוזה באי כניסה לזירה. בניון הוא אייקון בכדורגל שלנו, וקשה לי להאמין שבן זקן בלבד אחראי על כניסתו או לאו למשחק.
בן זקן הובא לטדי עם ניסיון קטן מאוד בלשלוט בקבוצה סדר גודל כזה. הוא מצטרף לשורה מתארכת של מאמנים מהשורה השנייה והשלישית שטביב מעדיף לנהל. לבעל הבית יש קילומטראז' ארוך בהתנהלות חסרת כבוד כלפי שחקנים ומאמנים מהשורה הראשונה. הם פשוט לא עושים לו את זה. השאלה הגדולה היא מאחורי איזה עץ מתחבא אלי אוחנה. דחליל זו לא מילה.
בניון. ממש לא האירוע הראשון // צילום: אלן שיבר
פעם, כשמאמן היה מאמן
סוגיית האימון ומעמדם של המאמנים הם קו פרשת המים בבואנו לדיון בכדורגל הישראלי המקרטע, שהמייצגת הבולטת שלו לאורך הדורות היא נבחרת ישראל. הכשל המתמשך והפערים מול ארצות אירופה הקטנות והעניות (אך המצליחות), נובע בעיקר מהחינוך הספורטיבי הכושל בישראל, והעגלה הריקה שניצבת מול ילד ישראלי בן 10 שרוצה להיות כדורגלן.
אתמול הלכתי לנחם את גיורא שפיגל, על מותו של אביו אליעזר, לייזר, בגיל 95. שפיגל הזקן היה שחקן כדורגלן מצוין במכבי פ"ת, 3 הופעות בנבחרת ואפילו כבש שמינייה בגמר הגביע הארצישראלי של 1942, וסחף את בית"ר ת"א ל־1:12 על מכבי חיפה.
אבל לשפיגל היה מקצוע – הוא היה מאמן. בגיל 30 עוד היה מאמן שחקן, אבל לאורך השנים לקח בעיקר את קבוצות הדרג השני בכדורגל המקומי, והפך אותן להצלחות מסחררות. יפו, שמשון, ושעריים הרוויחו אותו, ובלוד אפילו קנה לשחקנים נזקקים נעלי כדורגל.
אבל גולת הכותרת של שפיגל היו הפועל ירושלים ובעיקר הכח רמת גן, שבימים של שליטה תל אביבית מוחלטת, השיג תוך שנתיים גביע ואליפות עבור מועדון הכלאיים הזה שחיבר בין יקים מווינה, ליושבי קרנות משכונת שפירא.
לשפיגל היו את כל התכונות הטובות שהפכו אותו לאייקון אימוני, כולל אימון הנבחרת הצעירה בשנות ה־80. אבל בעיקר היתה לו אוטוריטה שקטה, מאופקת, טובת לב מצד אחד – אבל קשוחה. כשהבינו הוא ואשתו, שמפתח תקווה לא תצא ישועה, לקחו את גיורא בנם בן ה־10, ועברו לת"א, כדי שגיורא יקבל את תנאי האימון הטובים ביותר בשעתו בישראל, כדי שיממש את כישוריו. 60 שנה אחרי שעברו לרחוב ויצמן, באנו אתמול בשערו של הבית הזה להיפרד מלייזר.
שפיגל (מימין) מקבל מראובן ריבלין עיטור על מפעל חיים בספורט ב־2010 // צילום: ליאור מזרחי
לילות של קופה אמריקה
ונגיד גם שלום למיקי גורדוס, קשבנו. האיש שמחדרו הדחוס בשדרות ח"ן 7, זיהה שאייר פראנס נחטף בדרכו מאתונה לאנטבה, ועליו יותר ממאה ישראלים. הוא היה הראשון לדווח שנורו יריות לעברו של אנואר סאדאת במצעד צבאי ב־6 באוקטובר 1981.
יותר מהכל אני זוכר אותו מארח אותנו בימים שלא היה איפה לראות כדורגל כמו שצריך בטלוויזיה.
למיקי היו מאות ערוצים, ואנחנו באנו בלילה לראות אצלו קופה אמריקה. אריק איינשטיין, מוני מושונוב, יהודה ארם, סלבה ברזילאי, רמי קלדרון, שלום קיטל, אלברטו ספקטורובסקי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו