אני זוכרת את הרגע הזה. הייתי ילדה, כמעט בת 9. גרנו בפתח תקווה, והתקבצנו ליד הבית של המשפחה שהיה לה רדיו, לרוב התושבים לא היה. הפעילו את הרדיו בפול ווליום. רוב אנשי השכונה התקבצו יחד והקשיבו.
פרויקט מיוחד ב"ישראל היום"- 70 לכ"ט בנבומבר:
• הזיכרון של הנשיא ריבלין
• הזיכרון של יהורם גאון
כל הכרזת "בעד" לוותה בצעקות ובמחיאות כפיים, ובסוף, כשהתקבלה החלטה, אנשים התחבקו והתנשקו ולא רצו ללכת לישון. אני זוכרת אנשים בפיג'מות שרוקדים ברחובות. הבנתי שזה רגע מיוחד, שתהיה מדינה של היהודים, שלא תהיה שואה, ולא יהיו יותר ניצולים. כל כך הרבה משפחות של ניצולי שואה גרו אצלנו בשכונה, הם הגיעו כמו אודים מוצלים מאש, עם המספרים על הידיים, רזים וכחושים. החברה הישראלית לא ידעה לקבל אותם, ופתאום ההכרזה הזאת גרמה לכולנו להבין שאפשר יהיה להתחיל לחיות.
הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר // צילום: לע"מ
כילדה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי - תזכרי את הלילה הזה.
הביאה לדפוס: מאיה כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו