בתי כבר בת שנה. הגיע הרגע שבו היא צריכה לרכוש קצת השכלה, ואני - קצת זמן על החוף. קוראים לזה גן, אבל אני מעדיפה את השם הלא רשמי: "קחו את הילדה שלי ואל תעזו להתקשר עד ארבע אחר הצהריים".
בספטמבר האחרון, כמו הורים רבים ונרגשים אחרים בישראל, נפרדתי מהגוזל שלי והוצאתי אותה מהקן - אל הגן. המסע לבחירת המקום המושלם עבורה לא היה קל, אתם כבר מכירים אותי, אבל למקרה שלא - בואו נחזור לרגע שבו הכל התחיל. במוספים הקודמים סיפרתי לכם על ההיריון והלידה, על החודשים הראשונים כאמא ועל הקושי במציאת מטפלת. עכשיו, הגיע הזמן לצאת לעולם החינוך.
•••
במשך שנים שמעתי אגדות על גני הילדים. בראשן, התלונה הרגילה על העלויות האסטרונומיות של השירות, לא כולל טיפים. בכל זאת היה לי ברור שאין דרך אחרת. אנחנו לקוחות שבויים, וככאלה - נהיה מוכנים להתעלם מהעובדה שאנחנו משלמים גם על חודש אוגוסט, ובתמורה מקבלים גן סגור. וזה לא כל כך נעים.
הסבב לבחירת הגן ניחן בטקסיות המקובלת בבחירת אולם אירועים לחתונה. זה מתחיל בכך שקובעים עם בני הזוג מועד להיכרות שרחוק מלהיות ספונטני - זאת כדי ליצור את האשליה הפסיכולוגית שמדובר במקום מבוקש ביותר. זה ממשיך בהבחנה כי סידרו את המקום בהיסטריה לקראת בואנו, כולל את החיוכים של אנשי הצוות, שחשו לי פעם אחר פעם מלחיצים יותר מאלה של דיילות הקוסמטיקה ברשתות הפארם. אחר כך יש הבטחות לרמות תברואה מהמתקדמות במזרח התיכון. כלומר, "הבקבוקים נשטפים בכל יום והתינוקות מקבלים פירות טריים". לא הבינו שאני לא צוחקת כשביקשתי את המתכון.
תוכנית הלימוד, תוכנית אמנותית עשירה ופירות טריים (בלי מתכון) חשובים - אבל בינינו, כזוג הורים למלאך שזקוק לתנאי־על בשביל לשרוד ביקום הזה, מעל לכל היה חשוב לנו דבר אחד: שהגן יהיה קרוב. בכל זאת, מראש הגדרנו יעדים והובהר כי כניסה לרכב בכל בוקר לטובת הסעה תיחשב לכישלון בבחירת גן. אי לכך, סבב הגנים החל בהרמת הראש מהחלון וחיפוש שלטים הנושאים את המילה "גן".
•••
בגן הראשון, הקרוב ביותר לבית, קיבלה את פנינו דלת סגורה. אחרי שפיצחנו את הקוד המקורי בכניסה למקום ששומר על ביטחונם של עשרות תינוקות ופעוטות (1234), קיבל את פנינו בחצר צוות חתולי הרחוב הבכיר בשכונה. מייד ביצעתי פניית פרסה - אך בעלי היקר שכנע אותי לחזור בי, בטענה שהילדה אוהבת חיות ושכמה שריטות מתקופת הילדות רק יחשלו אותה בחיים האלה.
אז נכנסנו, ונותרנו פעורי פה מעיצוב הפנים: בקבוקי השתייה של הילדים היו מונחים ללא פקקים בסמוך לפחי הזבל, שידות ההחתלה אולתרו על גבי אסלות סגורות בשירותים שידעו פעם ימי זוהר, וגולת הכותרת היתה השטיחים במקום, שעליהם זוחלים התינוקות הרכים והיו מלאי אבק מתקופת שלטון המנדט הבריטי בישראל. לצד לולי התינוקות הישנים חיכו ארגזי תפוחי אדמה וחצילים, כי הרי ידוע שאין כמו ריחות משק כדי להרדים תינוק.
היה לנו הכבוד שהגננת הראשית(!) ערכה לנו את הסיור, כך הסבירו לי הסייעות (שהן, כידוע, גננות לא ראשיות). הופתעתי שבראש ובראשונה היא התעניינה דווקא בי. "במה את עוסקת?" היא החלה בתחקיר. "אני עיתונאית", עניתי תוך ניסיון התחמקות מחציל תועה. הגננת (הראשית!) החלה לקפץ במקום כאילו הייתי אחותה האובדת, וסיפרה שכל מערך הגן מבוסס על תוכן - דבר שכמובן מתקשר ישירות למקצועי. "איזה מרגש! ממש חיבור משמיים!" היא צווחה, "אנחנו מקפידים על תכנים איכותיים, על שירים עם משמעויות, ואצלנו אין תיאטרון בובות, אלא מרצה אורח - אבשלום קור, תבואי לראות". התשובה שלי נותרה על קצה הלשון.
אחרי הרושם המדהים שעשה עלינו הגן הקרוב, פנינו לגן שנאלצנו לצעוד אליו 100 מטרים שלמים. יצוין שכדי להיכנס למקום יש לעלות עשרות מדרגות עם עגלת התינוק (מהלך פרקטי ביותר), ולבסוף לחטוף נזיפה מהגננת (כן כן, הראשית) ש"מי בכלל מגיע לגן עם עגלה". החלק המעודד: היא מרשה להגיע לגן עם ילדים קטנים.
חצינו את המדרגות, אבל היינו על סף מדרון תלול. בעלי היקר, שראה שהוא מאבד את יתרון הלוקיישן כבר בשלב האודישנים, פיתח סימפטום נדיר של עיוורון והכחשה. למרות כתמי השתן, היעדר הניקיון והמזכרות שנותרו שם מילדים שכנראה סיימו כבר תואר שני בארכיטקטורה, אהובי טען בפניי כי "אני לא מבין מה את רואה שכל כך מפריע לך". בדיוק באותו זמן, למרבה הצער, גם הוא פגש בחציל תועה.
בתור מי שלקח אותי לאישה, וגם למד משפטים ("את צודקת", "רוצה קפה?"), בעלי הבין שהוא צריך לעשות מעשה. הוא לקח אותי לשיחה רצינית שבה הפך לפרקליט הלאומי של ארגון הגנים המוזנחים בישראל. "אלה גני ילדים, ככה זה עובד, אין גן של ספא מהגליל עם צעצועים חדשים מהחנות, ותפסיקי להתנהג לי כמו כתבת לייף סטייל".
לאחר שהדגשתי בפניו בטון שלא משתמע לשתי פנים שאני אשת תקשורת רב־תחומית עם שאיפות לשלום עולמי, הבנתי שאין ברירה וחייבים לפעול למען שלום בית. אז עשיתי את מה שאני צריכה לעשות: המלצתי לו לשים טיפות עיניים, וגררתי אותו איתי לגן שנמצא בכוכב לכת אחר, 400 מטרים מהבית. הפעם, זה היה זה. המקום היה שמח, בטיחותי ומתוקתק לעילא ולעילא. כמו כן, הצוות היה חם ומלא ביטחון בלהחזיק הורים כמוני קצר. התאהבתי.
•••
1 בספטמבר. ילדים עצובים הולכים ברחובות ומבכים את אובדן החירות. בביטחון של לוחמת מג"ב הנחתי את התיק הוורוד של הלו קיטי בגן, נישקתי את בתי לשלום ודילגתי עם כפכפי הפוקסיה שלי לעבר חירות מסוימת שלא ידעתי מרגע הלידה. אגב, יש רגע אחד, ברור, שבו את יודעת שההורות הטרייה דפקה אותך לחלוטין: הרגע שאת שמה לב שאת מתאימה את הכפכפים של עצמך לתיק שהילדה לוקחת לגן.
מרחוק שמעתי את קולות הגננת החדשה, שניסתה בכל מאודה להרגיע את הבהלה שפרצה במקום. "לא לבכות חמודה, את ילדה גדולה, עוד תתרגלי לגן ותאהבי אותו". היא כמובן התכוונה אלי. עם מסירתה של הילדה, שכמובן הגיבה בצרחות שמחה ובבכי התרגשות, עוד המשיכה הגננת וקראה לעברי המלצה מאיימת: "תמשיכי ללכת קדימה בביטחון ובשום אופן אל תסתכלי לאחור". עם דופק 200 שמעתי לפקודתה. בכל זאת, למדתי משהו בחיים האלה מהסיפור של אשת לוט.
אני מודה שלקח לי זמן לשכנע את החצי השני שלי לגמוא מרחק שאפשר בטעות לכנותו "חצי קילומטר כמעט" כדי שלבתנו יהיה גן טוב - אבל אתם יודעים איך זה. מה לא יעשה גבר בשביל לזכות במעט שקט נפשי מהחפירות של אשתו?
ומה בגן עצמו? אמנם חלפו כמעט ארבעה חודשים, אבל האגדה מספרת שתמיד יש בגן אמא אחת נודניקית, כזו שמנג'סת לגננת על כל ביס שהילדה אכלה, על כל דקה שהיא ישנה ועל כל חוויית החתלה בלתי נשכחת. גם מספרים שהיא מתאימה את הכפכפים לתיק של הילדה - אבל הכל אגדות, כי אני לא פגשתי שם שום אמא כזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו