מאז נכנסנו לשנת ה־70, לא קרה שום דבר חגיגי במיוחד. באופן אישי, אם הייתי המדינה, הייתי מתחיל לחשוד שמישהו כאן מבשל חתיכת הפתעה שלא נראתה כדוגמתה. כך לפחות קרה בכל פעם שיום ההולדת שלי התקרב, וכולם מסביב העמידו פנים שהם לא יודעים על זה כלום. כולל אלה שבאמת לא ידעו. במצבים האלה, תמיד התחלתי לחשוד (כלומר, לקוות) שמשהו נרקם מאחורי גבי.
אז יכול להיות שגם בנוגע לחגיגות ה־70 למדינה זה מה שקורה. כל מה שאנחנו קוראים בעיתונים הוא למעשה תרגילי הסחה. מאוד מתוחכמים, אגב. הפרשות, החקירות, המתיחות בצפון, זהבי ושטייף - כולם נועדו להסוות את ההכנות הקדחתניות שרוחשות מתחת לפני השטח. וברגע האמת תתפוצץ עלינו סדרת אירועים וחגיגות ברמה של מטר מטאורים ובאיכות שלא מהעולם הזה. או שלא. כלומר, יכול להיות שבדיוק כמו באירועי "פעמוני היובל", ההפתעה הגדולה תהיה שלא יהיה כלום.
בינתיים בכל אופן, אני יכול לדווח לכם שהמון שיחות טלפון מגיעות מכל מיני יזמים, מפיקים וסתם חברים מוכשרים שרוצים להכין מופע או לפחות ערב חגיגי לכבוד מדינת ישראל ו־70 שנותיה.
איך בכלל מתחילים לתכנן מסיבת יום הולדת למדינה? אחרי כמה פגישות שהשתתפתי בהן, אפשר לסכם שכל התשובות מצביעות לכיוון של "כמו יום הולדת לקרוב משפחה בן 70, רק בגדול". במילים אחרות: חיים שכאלה. זה כמובן נחמד, והתוכנית "חיים שכאלה" עצמה היא כבר פיסת נוסטלגיה שיכולה להשתלב בקלות ב"חיים שכאלה" הלאומי. רק שכאן מתעוררות כמה בעיות.
למשל, צריך להעיר זיכרונות רדומים ולא נדושים מדי, כאלה שנעים לחזור אליהם. אבל אם הם כאלה נעימים, למה נתנו להם להירדם? כדאי גם לאסוף כמה דמויות מהעבר, כאלה שלא פגשנו כמה עשרות שנים. אבל אם אנחנו כל כך משתוקקים לפגוש אותם עכשיו, למה הנחנו להם להיעלם?
ובקיצור, נוסטלגיה היא חומר גלם בעייתי וחמקמק.
• • •
הירושלמים הם טיפוסים מאוד נוסטלגיים, ודי בהשמעת המילה "פעם" כדי לרגש אותם עמוקות.
מילים כמו "המנדט", "המצור", "פתילייה" או "חוביזה" מוציאות את הירושלמי מדעתו באופן זמני, וטובלות את חושיו באמבט מי ורדים של זיכרונות היפנוטיים. הוא שוכח שבמקור גם "מנדט" וגם "מצור" היו חגיגה מאוד קטנה, וגם הפתילייה והחוביזה היו תוצאה של מחסור קיצוני.
אבל למי אכפת מנתונים עובדתיים, כאשר הנוסטלגיה מאלחשת ועושה נעים בגב. ובכל זאת, ירושלים מכירה גם מקרים קליניים חשוכי מרפא. למשל, ירושלמי שאומר לך "זה אינתיפאדה זה? פחח", הוא אדם שירד מהפסים ללא שוב. הטמבל פשוט מתגעגע לכל דבר שהיה פעם.
אני מציין זאת, כי מדובר באחת הבעיות העיקריות בנוגע לנוסטלגיה. היא מתקשה לפתח בררנות או חוש מידה. אם אנחנו באמת מתכוונים לחגוג זיכרונות מתוקים ונשכחים, כדאי מאוד שנדע למה מתגעגעים ולמה ממש לא. לא הכל הולך, וזה בוטה במיוחד בכל הנוגע לשירים הישראליים של פעם. יש כאלה שכיף לשיר אותם, הם יחיו לעד. יש שירים שכתובים בעברית כל כך עוצמתית, שאתה רוצה לעמוד ולהצדיע לעולה החדש שכתב אותם. מצד שני, יש שורות שעם כל הכבוד לנוסטלגיה וליוצרים המשובחים, כבר אי אפשר לבטא אותן בקול בלי להרגיש גירוד קשה.
אני לא מדבר רק על יציאות גבריות כמו "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" או "כל אשר תבקש ותשאל, אעשה ואוסיף לשמוח". יש לי תחושה שגם נעמי שמר היתה מנסחת היום קצת אחרת את השורה "עלי על הטנק, סעי עימנו, הטנק שלך, ואת שלנו", שמכתימה את "אחרי השקיעה בשדה".
• • •
לאחרונה, אני מתחיל לאסוף פתיתי זיכרון שמעוררים אצלי געגוע מתוק ללא כל הסבר או הצדקה. סבא שלי, למשל, נהג לאסוף פקקים משומשים של בירה נשר. היתה לו סיבה טובה. בכל פעם שהיו פותחים סבון חדש, סבא היה שולף פקק אחד כזה ונועץ אותו במכת יד מדויקת לתוך גוף הסבון.
היום זה עשוי להיראות כמו טקס מוזר למיגור עין הרע, אבל אז היה ליד הכיור מתקן קטן עם מגנט בקצהו. בעזרת הפקק המתכתי היה אפשר להצמיד את הסבון למגנט, שם הוא עמד באוויר הפתוח ולא השתכשך במיציו עד כלות. אני לא יודע מה הייתי נותן היום בשביל מתקן כזה לצד הכיור שלי.
לשתייה של פעם אני ממש לא מתגעגע. מה שקראנו לו אז מיץ תפוזים, או אשכוליות, היה למעשה תמצית צרבת מרוכזת. גם המים שהיו פעם בברזים היו לרוב באיכות נחותה. הברזים עצמם היו טובים יותר. פחות גנדרניים, אבל מאריכי חיים. כשהתחילו לטפטף - ומי לא מתחיל לטפטף בשלב כלשהו - החלפנו גומייה. היום צריך לשבור חיסכון כדי לטפל בטפטוף.
מבין הממתקים של פעם, אני נוטה חסד לפינוק ההוא שנקרא "מקל סבא". למעשה, זאת היתה צינורית פלסטיק מעוקלת ושקופה שהיתה מלאה בסוכריות זערוריות, שלפי כל היגיון היו אמורות להתפזר על עוגה. אחד מזיכרונות הילדות של כל ילד שגדל כאן הוא המקלות־סבא האלה, וההתעסקות המתמדת שהם דרשו. תמיד באיזשהו שלב הם התמלאו ברוק ונסתמו. הילדים שהצליחו לחלץ מבפנים את כל התכולה הצבעונית במצב צבירה יבש, היו הילדים השנואים ביותר בעולם, ואם הם עדיין חיים בינינו, זה סימן נוסף לכך שקללות לא עובדות.
בכל יציאה לחצר מצאנו צב או זיקית. בעלי חיים עדיין לא נעלמו מהמרחב השכונתי, והם היו חלק מנוף הילדות. גם בני אדם. יום־יום מצאת את עצמך משוחח עם זרים. לא היתה מודעות לבריאות, וזה חבל, אבל אנשים לפחות ביקשו אש. או סיגריה. לא היה ווייז, וקשה לי להבין איך העולם הצליח לשרוד את זה, אבל נהגים פתחו חלון כדי לשאול איך מגיעים לרחוב פלוני, או אם היה חסר להם אוויר בגלגל האחורי, או סתם ביקשו שתעזור להם לדחוף.
כילד שהחזיק כרטיסיית אגד מכיתה א', הייתי שמח לקפוץ לתוך אוטובוס טייגר של פעם. כזה עם תא אחורי של כרטיסן שמספר בדיחות. אין לי שום דרך להסביר באיזה עיניים מעריצות נהגתי להתבונן בכל אביזרי הפלא של הנהג. את הכל רציתי שיהיה לי: מחורר כרטיסים, המכשיר המרהיב שפרט כסף קטן, וידית ההילוכים שהיה לה מין צווארון עור מגניב, והנהג היה משיט אותה מעדנות בתוך מבוך מרובה מפרצים.
זקנים באוטובוס ביקשו לא פעם שנצלצל בשבילם. הכוונה היתה לכבל שרץ לאורך תקרת האוטובוס, וכשמשכת בו חזק מספיק, הוא היה מדליק את השלט "עצור". כל הילדים אהבו לצלצל, וכשהזקנים ביקשו מאיתנו, זה תמיד הרגיש כמו פרס שקיבלנו עבור העובדה שקמנו לכבודם קודם לכן. בימים גשומים, כמו זה שבו אני כותב את הדברים, אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי מישהו מצלצל באוטובוס בעזרת הידית של המטרייה. הוא עשה את באלגנטיות מרי־פופינסית, וסחט תשואות התפעלות מכל האוטובוס. √
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו