אף שלא מדובר בענף הספורט הסינמטי ביותר בעולם, לא אחד, כי אם שני סרטי טניס נחתו על המסכים באחרונה. שניהם עוסקים במשחקים שהיו באמת, ושניהם חביבים בדרכם. אך אם נודה על האמת, שניהם לא מאוד הכרחיים. ובמיוחד אם אינכם נמנים עם חובבי הספורט הלבן.
הראשון, "בורג נגד מקנרו", שקיבל את הכבוד לפתוח את פסטיבל טורונטו האחרון, הוא הרציני יותר מבין השניים, ובמרכזו ניצבת היריבות האימתנית בין הכוכב השבדי קר הרוח ביורן בורג לבין "הילד הרע" של הטניס העולמי, ג'ון מקנרו האמריקני. הסרט משתמש בטורניר ווימבלדון של שנת 1980 כמסגרת העלילתית שלו ומשרטט מסלול מקביל, שבו אחד השחקנים (מקנרו) נמצא בדרך לפסגה, בדיוק ברגע שהשני (בורג) עומד לפנות אותה.
לזכותו של הבמאי יאנוש מץ פידרסן ייאמר שהוא מיטיב לתרגם את המשחקים למסך הגדול, וגם סווריר גודנסון ושיה לה־באף, שמגלמים את הטניסאים המפורסמים, עושים עבודה לא רעה. אך בכל הנוגע לעולמם הפנימי של גיבוריו, "בורג נגד מקנרו" (שכנראה לא יוקרן בארץ) מסתפק בפסיכולוגיה בגרוש, מה שמותיר אותו בגדר קוריוז, ומונע ממנו כל סיכוי לעומק או לתובנות משמעותיות.
הסרט השני, "קרב המינים", דווקא כן יוקרן בארץ, ולא קשה להבין מדוע. בניגוד ל"בורג נגד מקנרו", שמתמקד באנשים האובססיביים שמקדישים את חייהם לריצה אחר כדורים, סרטם של ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס ("מיס סאנשיין הקטנה") הוא דרמה קומית קלילה ופיל־גודית שנושאת בחובה מסר פמיניסטי שלא איבד מהרלוונטיות שלו, למרות שהעלילה מתרחשת בתחילת שנות השבעים.
סיפורנו עוסק במשחק ראווה מתוקשר (וחסר משמעות אמיתית) שהפגיש בין בילי ג'ין קינג (אמה סטון), השחקנית הבכירה בעולם באותה עת, לבין בובי ריגס (סטיב קארל), אלוף עבר מזדקן שהצליח להידחף חזרה לכותרות בעזרת שורה ארוכה של פרובוקציות שוביניסטיות.
קינג, שהובילה מאבק חלוצי להשוואת סכומי הזכייה של טניסאיות לאלה של עמיתיהן הגברים, הפכה לסמל עבור נשים ברחבי העולם, ועל פי הסרט לפחות, המפגש שלה עם ריגס הוא רגע משמעותי מספיק כדי שיעשו עליו סרט. עם זאת, קשה לומר שיש להנחת העבודה הזאת הוכחה כלשהי במציאות. ועוד יותר קשה לומר שהסרט מצליח לשכנע את הצופים שזהו אכן המצב. לא מפתיע לגלות שהצפייה במעלליה של השחקנית המוכשרת, העקשנית והאמיצה מביאה להתרוממות רוח מסוימת (ובמיוחד כאשר רוב הגברים שניצבים בדרכה מוצגים כטיפוסים דוחים). אך הטניס עצמו שולי כאן לעומת העיסוק המגדרי (שגם הוא, אם נהיה כנים, אינו זוכה לטיפול מעמיק או מתוחכם במיוחד).
מי שבכל זאת הופכים את "קרב המינים" לראוי לצפייה הם סטון וקארל, שמביאים שפע של כריזמה ופאן לתפקידיהם ומסייעים לתוצאה להחליק במורד הגרון ללא מאמץ. קארל, שמגיש כאן ריף על התפקיד שעשה ב"מכונת הכסף", מצטיין בתור הילד המגודל והמשועמם, שנהנה ללחוץ על כפתוריהן של הפמיניסטיות. ואילו סטון עוטפת את עצמה בביישנות ובמבוכה, שמשתלבות במערכת היחסים הלסבית הסודית שאל תוכה היא נשאבת, ושממצבות אותה כדמות סימפטית וחמודה שלא קשה לרצות בניצחונה. "קרב המינים" אמנם לא ישנה את דעתו של אף אחד בקשר לשום דבר. אך כל זמן שהוא נמשך, בהחלט ניתן לומר שהוא ממלא את התפקיד שלשמו נוצר.
"קרב המינים" ("Battle of the Sexes"), במאים: ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס. ארה"ב 2017
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו