יש אמנים שהזמן שחק, יש כאלה שהזמן לא נגע בהם, יש כאלה שהולכים ומשתבחים ככל שהשנים חולפות. חוה אלברשטיין שייכת לזן השני והשלישי. בעוד שבועיים בדיוק היא תהיה בת 70. כמתנה חגיגית ליום ההולדת העגול היא העניקה לעצמה ולנו את "חוה שרה ושלומי מנגן", המופע המשותף החדש שלה עם שלומי שבן, שבו רק היא שרה (ומקשרת בין השירים), ורק הוא מנגן, בפסנתר, בדואט יפהפה של זמרת ונגן מלווה, שהוא כוכב בפני עצמו, מהמוסיקאים החשובים בדורו בארץ.
בניגוד לזמרים מתבגרים אחרים, כמבצעת נטו אלברשטיין לא איבדה מאומה מיכולותיה, כזמרת היא היתה ונותרה נהדרת. השירה שלה עדיין מרגשת, עם איכויות נדירות. יכולת ההבעה שלה, עם הניואנסים הקטנים והמניירות המוכרות והאהובות, מפעימה. הביצוע הקולי שלה לוכד שוב ושוב את הלב. כידה המטפורית של היצירה ב"פגישה לאין קץ" של אלתרמן, השירה שלה מונעת ממנו להאפיל כחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. וגם כאשר חדר חיינו חשוך וקר, ועל קירותיו מזדחלים צללים מאיימים, ברגע שהקול של אלברשטיין מפציע בו, כהד ישן נושן הנישא ממרחקים, בנתיבי אבק וזמן, החדר מתמלא באור ובחום, שקשה לעמוד בפניהם.
אבל זה ממש לא מופע נוסטלגי ומנחם, לפחות לא במהותו. נכון, לעומת מופעים קודמים שלה, היא מפנקת הפעם את הקהל בכמות נאה של להיטים ישנים ושרה כאן קלאסיקות כמו "בגלל הלילה" הקסום עד אין־קץ, "כל יום אני מאבדת", "אדבר איתך", "שיר תשרי", "חופשה באדום", "את חירותי" ו"שיר סיום". נכון, היא חוזרת כאן ל"בלדה על סוס עם כתם על המצח" השטייטלי ושרה ביידיש איציק מאנגר, אבל כל אלה הן בחירות של טעם אישי. לעומתן, אין במופע הזה שירי־עד מרטיטים כמו "לו יהי", "כמו צמח בר", "לכל איש יש שם", "החול יזכור" ו"החיטה צומחת שוב"; כוכבים שנשארו בחוץ. הרי בקלות היתה יכולה לחזור ולהתרפק עליהם, לאחוז בקרנות המזבח שממנו עשויות האבנים הכבדות שחקקה בתרבות העברית לנצח, ושעליהן היא מוותרת מרצונה.
זהו שיאו של תהליך שאלברשטיין החלה לפני כעשור, שמטרתו להשתחרר מהדימוי של זמרת העבר המיתולוגית, המקוננת הלאומית, הקול שמזוהה כל כך עם ימי הזיכרון והתוגה. ככל שהיא מתבגרת, כך היא משוחררת יותר מכבלי הממסד, מהעול ומהנטל, להיות זמרת לאומית של מישהו. זהו חופש רוקיסטי. אלברשטיין בחרה ברוקנרול. לא במוזיקה, ברעיון. בחרה להיות אמנית בעלת אמת אמנותית משלה, וככל שחולפות השנים, כך היא מתחדדת ומעזה יותר, מתריסה יותר, ממשיכה להגשים במלואו את הציווי העצמי הפנימי של "את חירותי", בלי לבגוד בה, בחירותה, בערכים שלה. חוה אלברשטיין היא כיום - ובמיוחד במופע הנוכחי - רוקרית אמיצה שאומרת את שלה בלי להזדקק לבריקדות. מספיקים לה מיקרופון אחד, מצפון ופסנתרן חלומי.
העמדה הזו, של הכמו־רוקרית, מאפשרת לאלברשטיין לכסות בהצלחה את "שקיעתה של הזריחה" של פורטיסחרוף, ששבן הביא מהמופע "מקרה פסנתר", שבו ליווה בעבר את רמי פורטיס. היא מסייעת לאירוניה להתפרץ ממנה ב"אם צריך לרקוד", שרק נשמע חמוד, אך לועג לתרבות הרייטינג והסלבס וההורים שדוחפים אליה את ילדיהם. היא גורמת ל"בוא המורה", שיר הנושא מאלבומה האחרון, להישמע בלוזי, כבד ודרמטי, כמעט אפוקליפטי, כששבן מכה בו בזמן בפסנתר ובתוף.
מהעמדה הזו "לונדון" נשמע קברטי, עולץ ווירטואוזי כלפי חוץ, זועק בייאוש בסאב־טקסט. "שיר משמר" העצוב, הצורב עד דמעות, נשמע מסוכן מתמיד. ואז, ברגעים האלה, שבהם המאזין משווע לחסד ולרחמים, והנפש משתוקקת למזור, הקול הרך־אמהי המפורסם של אלברשטיין, שהולך ונסדק ככל שהשיר מתקדם, נמצא שם כנחמה פורתא.
רגע שיא נוסף נרשם בהדרן, עם ביצוע משותף ומטלטל ל"תרגיל בהתעוררות", השיר הבולט שנוצר בארץ בשנים האחרונות. זו הפעם היחידה במופע שבה שבן מרהיב עוז לשיר. עד אליו הוא רק מפליא לנגן, מפגין פעם אחר פעם את הלוליינות שהפכה לסימן ההיכר שלו, כשהוא פורש אותה על קשת רחבה של סגנונות, מקצבים ועולמות מוזיקליים. ברוב גאוותו הוא שולח כמה פעמים את ידו הארוכה לתוך הפסנתר, אוחז במיתר ומשנה את צלילו תוך כדי שהוא פורט עליו.
ועם כל גדולתו, ועם היכולת המדהימה שלו להישמע לעיתים כלהקה של איש אחד, שבן לא מכסה ולא מאפיל במופע המשובח הזה על אלברשטיין, שנשמעת ויטאלית וממוקדת כמו לא עברו חמישה עשורים מאז החלה לשיר. המופע המשותף שלהם, שהוא די בקלות מופע השנה האיכותי במוזיקה הישראלית, כמעט מיתר את השאלה מי היא הזמרת־יוצרת או האמנית־אישה הגדולה ביותר שצמחה כאן.
חוה אלברשטיין ושלומי שבן, "חוה שרה ושלומי מנגן", 9.11, תיאטרון גשר, תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו