עובדים על זה

אל מול שטף תוכניות ההיפרדות מערביי מזרח ירושלים שמתפרסמות בחודשים האחרונים, משדרת המציאות בשטח תמונה הפוכה לחלוטין: דומה כי מעולם לא היה תהליך הישראליזציה של ערביי מזרח ירושלים אינטנסיבי כל כך. הגדר שישראל הקימה על תוואי עוטף ירושלים ניתקה את הכלכלה המזרח־ירושלמית מהגדה ופגעה בה אנושות. "התיקון" - בהיעדר ברירה אחרת - מגולם בפנייה של ערביי ירושלים מערבה, אל הישראליות.

יותר מסיימי בגרות ישראלית; יותר בוגרי אוניברסיטאות בישראל; יותר נישואים של בני ובנות מזרח ירושלים עם ערביי ישראל ופחות עם ערביי הגדה, הרבה יותר "מערביזציה" ונוכחות גוברת במרחבי הצריכה והפנאי באזורים היהודיים. ומעל הכל - ערביי מזרח ירושלים כובשים נתחים גדלים והולכים של שוק העבודה במערב העיר. ניר חסון, שהקדיש פרק שלם בספרו החדש "אורשלים" לתהליכי הישראליזציה, זיהה עם זאת נכונה, שלמרות הכל, ערביי מזרח העיר לא ויתרו על לאומיותם הפלשתינית. מאחורי התהליך, מעיד חסון, עומדים בעיקר שיקולים פרקטיים הישרדותיים. 

עתה רואה אור מחקרם המשותף של שניים מחוקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, "מבעד לתקרת הזכוכית", שמתעד את שוק העבודה המשותף לישראלים ולפלשתינים בירושלים. בפעם הראשונה, כך נדמה, נוגע המחקר לא רק בנתונים היבשים, אלא גם ברגשות, בתחושות ובמערכות היחסים והאינטראקציה המורכבת בין היהודים והערבים בשוק העבודה בעיר.

הממצאים של המחקר מאלפים ולא תמיד הם מחמיאים לצד הישראלי. מריק שטרן, בנו של הח"כ המנוח יורי שטרן, שעוסק בגיאוגרפיה פוליטית של ערים מעורבות, ואחמד אסמר, תושב ואדי ג'וז שבמזרח ירושלים, עיתונאי לשעבר ומי שעמד בראש תא סטודנטים מזרח־ירושלמים באוניברסיטה העברית, לא עושים הנחה בעבודתם, לא למעסיקים - ברובם המכריע יהודים, ולא למועסקים - ברובם המכריע ערבים.

מערבולת הרגשות הסותרים שנלווית למרחב העבודה המשותף במקום בלתי אפשרי כמו ירושלים, נעה בין תחושות קיפוח ותלות שמלווה את העובדים הערבים (לנוכח תנאי העבודה הירודים בהשוואה לעובדים היהודים) לבין מערכות יחסים אישיות שמפתחים חמישית מהמועסקים היהודים והערבים שעובדים זה לצד זה, עניין שכלל אינו מובן מאליו. 

עם זאת, במקומות עבודה משותפים רבים, כך מתברר, נאסר על העובדים הערבים לדבר ערבית. השיקול הוא "מסחרי": הדבר עלול להבריח לקוחות יהודים. ברוב מקומות העבודה המשותפים גם נאסר, הן על היהודים והן על הערבים, "לדבר על פוליטיקה". שטרן ואסמר מכנים זאת "מנגנון הישרדות ושימור מקום העבודה המשותף, מפני זליגת הקונפליקט הפוליטי פנימה". התחליף עבור רבים מהעובדים הוא קשר באמצעות הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ, שבו הם נחשפים, למרות האיסור מהמעביד, לעמדות ולהשקפות של בני הלאום השני.

המחקר מעלה כי בעיתות של מתח, פיגועים ועימות דתי־לאומי מסלים, חוששים הן היהודים והן הערבים להשתמש בתחבורה ציבורית, והגיאוגרפיה של הפחד משתלטת על היחסים בין שתי הקהילות. בתקופות שכאלה קשה הרבה יותר לערבים להמשיך לעבוד בצד היהודי, אך המעסיקים שבימי שגרה אינם קוצרים מחמאות מעובדיהם, מגלים לפתע את הצד "הרך" שלהם, מביעים דאגה לגורלם, מתעניינים במה שעובר עליהם, וגם לומדים הרבה יותר על מציאות חייו המורכבת של המיעוט הערבי בירושלים.

עדיין מעדיפים את המערב

כ־49 אחוז מכוח העבודה הערבי במזרח ירושלים, כ־35 אלף נפש, מועסקים בעסקים במגזר היהודי. הללו באים מחברה שבה שיעור גבוה של משפחות חי תחת קו העוני - 82 אחוז, ושבה שיעור הנשירה מבתי הספר התיכוניים הוא הגבוה בארץ - 36 אחוז. מערכת התשתיות העירוניות הבסיסיות בשכונות מזרח העיר (ביוב, חיבור למים ודרכים סלולות) נמצאת במצב ירוד מאוד. עבור תושבי השכונות הללו שוק העבודה היהודי הוא בגדר הצלה. 

בעבור המעסיקים היהודים הם כוח עבודה חיוני, שאין לו תחליף וגם מקור לרווח כלכלי. הם משלמים לערבים שכר נמוך יותר עבור יותר שעות עבודה, בהשוואה למה שהיהודים מקבלים, ועדיין - שכר שגבוה משמעותית מהשכר המשולם במזרח העיר או בשטחי הרשות הפלשתינית. המחקר של שטרן ואסמר מציג אפוא סיפור על תלות הדדית.

71 אחוז מהשכירים בירושלים בתחום הבינוי הם ערבים, וכך גם 57 אחוז מהעובדים בתחום התחבורה, 40 אחוז מהעובדים בתחום המלונאות וההסעדה, 20 אחוז מהעובדים במערכת הבריאות, הרווחה והסעד ו־46 אחוז מהעובדים בשירותי אספקת מים, ביוב וניקיון.

 

קשר של אינטרסים? יהודי וערבייה וברקע הרכבת הקלה // צילום: יואב ארי דודקביץ

 

שטרן ואסמר תשאלו 428 עובדים, כינסו ארבע קבוצות מיקוד והוסיפו גם ראיונות עומק. הם למדו כי רבים מהעובדים הערבים "חשים תחושות לא נעימות עד קשות במערב ירושלים, וכי אינם מרגישים בטוחים או שייכים". 49 אחוז מהם דיווחו שחוו לפחות פעם אחת אלימות מילולית על רקע לאומני. 18 אחוז דיווחו על חוויה אחת או יותר של אלימות גופנית. 

הנתונים של שטרן ואסמר מתכתבים היטב עם הדו"חות של ארגון "תג מאיר" על האירועים בירושלים בשנים האחרונות. שטרן מבהיר כי למרות הפחד - אולי במפתיע - לו ערביי מזרח העיר צריכים לבחור את אזור העבודה שלהם, רובם המכריע היה בוחר במערב העיר. תנאי העבודה הטובים יותר באזור זה מכריעים את הכף.

 

מתעלם מהמבטים

את הסיפור המורכב על שוק העבודה המשותף מבטאים יותר מכל המרואיינים עצמם, באמצעות מונולוגים קצרים שלהם שמובאים במחקר (ומובאים כאן בתמצות ובקיצור מתבקש).

ע', זכיין של רשת ארצית לבתי קפה בירושלים, מעיד בפני החוקרים על המדיניות הרשמית של הרשת. "13 מתוך 20 העובדים בבית הקפה הם ערבים, אז אני מנסה לאזן זאת, עם יותר קופאיות יהודיות", הוא מספר, "(למרות זאת) הגיעה לדלפק אישה מאוד בכירה מההנהלה הראשית, כשהקופאית היתה בהפסקה. הגברת ביקשה מיץ פירות, רצה הגורל ועבד שם שוטף הכלים. הגברת כל כך כעסה והרימה לי טלפון: 'כל המקום שלך מלא בערבים'. אמרתי לה: 'תקשיבי טוב: כל חודש אני מפרסם ב"דרושים" על חשבוני... קשה מאוד להביא עובדים יהודים שיעבדו בבית קפה'".

מהעדות הזאת ודומות לה שטרן ואסמר למדים שהנהלות של רשתות ובתי עסק בעיר רואות בנוכחות יתר של ערבים במרחבי צריכה ישראליים־יהודיים, גורם משפיע בעל פוטנציאל שלילי על שוק הלקוחות היהודי.

משתנה נוסף במרחב העבודה המשותף הוא האיסור שמטילים חלק מהמעסיקים על השימוש בערבית. גם כאן, כך מתברר, השיקול הוא מסחרי. ס', ערבי בן 21, סטודנט באוניברסיטה העברית שעובד כמוכר בחנות במערב העיר, סיפר כי "הבוס אמר: יש חוק חדש, אי אפשר לדבר ערבית בעבודה. היהודים לא מבינים מה אנו מדברים בינינו. התעלמנו. הם הרי לא יפטרו אותנו, כי בשבת לא יסתדרו בלעדינו".

גם ההימנעות משיח פוליטי במקומות העבודה היא קו מנחה אצל רבים מהמעסיקים. גם כאן השיקול הוא פרקטי: מניעת חיכוך ומריבות. ג', בעל מוסך גדול באזור התעשייה בתלפיות, מדווח: "אני עובד עם הערבים הרבה מאוד שנים. לא מדברים פה פוליטיקה. החבר'ה באים, עושים את העבודה ויוצאים לשלום". מ', ערבי בן 32, נהג ברכבת הקלה בירושלים, מתאר סיטואציה של פיגוע ברחוב יפו בעת שנהג שם ברכבת: "אני מקטין ראש. לא מדבר, שומר על שקט; מתעלם ממבטים שננעצים בי ומהשיחות על הפיגוע 'שעשה ערבי'".

עדויות רבות במחקר מציירות מציאות דומה, ובכל זאת יש חריגים המלמדים כי לעיתים, דווקא בזמן של מתח גואה, יכולה התערבות מכוונת בסוגיות הפוליטיות והלאומיות להשקיט מתחים ולהרגיע.

סיפורה של ו', עובדת סוציאלית יהודייה בעיריית ירושלים, ממחיש זאת. "גל הטרור התרחש כששהינו יחד, העובדים היהודים והערבים, בקורס מנהלים", סיפרה ו' לשטרן ואסמר, "הרגשנו איך המתח והפיל הלבן הזה יושבים לנו באמצע החדר, ואף אחד לא מדבר עליו. עד שאחד המנחים, שהוא פסיכולוג, שם את זה על השולחן והודיע לנו שנשב בזוגות, וכל אחד יספר על האינטראקציה שהוא חווה בלשכה שלו בימים אלה. פתאום עלו דברים שלא דיברו עליהם עד אז". 

ו' מספרת כי "עובדות שגרות בהתנחלויות סיפרו מה עובר עליהן בדרך הביתה. מנהלות ממזרח העיר סיפרו על העובדים שלהן, ועל המחסומים שהם עוברים בבוקר, בדרך לעבודה. כמה פעמים עוצרים אותם, מפשיטים אותם, מאיימים עליהם בנשק. כיצד לפעמים הם יוצאים בחמש וחצי בבוקר ולא מגיעים לעבודה. מה קורה במציאות כזאת, כשצריך לשים את הילד במעון. חוויות קשות: אימהות שהן מנהלות לשכות בעירייה סיפרו שהן ממש מפחדות כשהילדים שלהן יוצאים בבוקר לבית הספר. אנחנו, היהודים, חוששים לשלום הילדים שלנו, אבל גם האמא שגרה בבית חנינא עוברת משהו. השיחה עשתה טיהור אווירה מצוין. זה עשה טוב".

"גם אתם לא מושלמים"

למרות נטיית מרבית המעסיקים לנטרל מראש את פוטנציאל החיכוך במקומות העבודה המשותפים באמצעות האיסור לעסוק בפוליטיקה, "אחד החסמים הבולטים במאמץ לעשות דה־פוליטיזציה למרחב העבודה המשותף, הוא החשיפה ההדדית להתבטאויות פוליטיות של עובדים בני הקבוצה האתנית האחרת, בפייסבוק או בקבוצות שיתוף". 

"ל־45 אחוז מהעובדים היהודים והערבים", כותבים שטרן ואסמר במחקר, יש חברים בפייסבוק או בווטסאפ מבני הקבוצה האחרת, והם מתכתבים אלה עם אלה מחוץ לשעות העבודה. כך גם נחשפו המעסיקים והעובדים היהודים לגילויי הזדהות או לגילויי שנאה של עובדים ערבים בתקופות של טרור או מלחמה בעזה. ב־2014 פוטרו עשרות עובדים ברחבי המדינה על רקע זה (לאו דווקא בירושלים).

א', יהודייה בת 22, שעובדת כמוכרת בחנות בגדים בקניון במערב ירושלים, שיתפה את החוקרים במה שכתבה בקבוצת הווטסאפ המשותפת אחת העובדות הערביות, שהכירה את משפחת הנער אבו ח'דיר (שנחטף, נרצח וגופתו נשרפה; נ"ש). "גם אתם לא מושלמים. גם אתם עושים לנו דברים", כתבה העובדת הערבייה. 

"לא פיטרו אותה", מספרת החברה היהודייה, "כי זאת היתה פעם ראשונה; אבל פרץ ויכוח, שהמנהלת שלנו קטעה אותו מייד. היא אמרה שאין מצב שמדברים על פוליטיקה בעבודה".

"בסוף, הוא לא חבר"

בספרם, תיעדו שטרן ואסמר מקרים שבהם המעסיקים עצמם הפכו לחיץ בין עובדיהם הערבים לבין גילויי גזענות מצד לקוחות. כך נהג ג', מנהל מוסך, מול לקוח שהעיר לו על זהותם הערבית של פועליו. "אמרתי לו, חביבי, פה אין ערבים ואין יהודים. מתאים לך לעשות את העבודה - תעשה. לא מתאים לך - קח את האוטו, נשמה, ותצא. וזה גיבה את הפועל מפה ועד הודעה חדשה", סיפר מנהל המוסך.

ויש גם דאגה אמיתית הדדית: ח', יהודייה, מנהלת בשירות לקוחות סלולרי, מספרת מה אירע אחרי הפיגוע בשכונת גאולה. "כאשר סגרו את ג'בל מוכאבר לאיזה שבוע... שתי בנות ערביות לא הגיעו. ההורים לא נתנו להן לצאת מהבית. פחדו עליהן. אני באמת דאגתי להן. חששתי מה יקרה להן ברחוב, אם הן תדברנה בערבית, ומישהו יחשוד שגם הן רוצות לפגע, וינטרל אותן בלי לתקשר, בלי לשאול, בלי לברר... וזה גם הפוך", מתארת ח', "כשהתרחש הפיגוע בהר נוף, הן מאוד דאגו לנו ורצו לוודא שאנחנו בסדר. זה קורה כמעט בכל פיגוע, שהם באמת, מהצד שלהם, רוצים לוודא שאנחנו שלמים ובריאים".

 

ממצאים ללא הנחות. מפרסמי המחקר, אחמד אסמר (מימין) ומריק שטרן // צילום: חן ליאופולד

 

במקומות העבודה עצמם דיווחו רוב העובדים (60 אחוז מהערבים ו־80 אחוז מהיהודים) על יחסי עבודה מקצועיים משמעותיים ביניהם. 44 אחוז מהמשיבים הערבים ו־59 אחוז מהמשיבים היהודים ציינו שהם משתתפים במידה בינונית ויותר בפעילויות חברתיות שמקום העבודה מארגן כמו יציאה לטיול משותף או ציון ימי הולדת. כ־30 אחוז בממוצע מן העובדים היהודים והערבים ציינו שהם מוזמנים ומגיעים לאירועים משפחתיים או אישיים של בני הקבוצה האחרת, בתדירות בינונית ויותר. 

כחמישית מכלל העובדים גם מתכתבים ברשתות החברתיות שלא לצורכי עבודה, ושיעור דומה מהעובדים (25-20 אחוז) דיווח שהוא נפגש במידה בינונית ויותר עם עובדים בני הקבוצה האחרת לאחר שעות העבודה.

עם זאת, כל אחד מהצדדים רואה את הקשר הזה באופן שונה. "הערבים שמים דגש על הצד התועלתי שבו ומציינים שהוא שטחי מבחינה חברתית - קשר רגיל קיים של אינטרסים בלבד; קשר לעבודה בלבד וחברות - שטחי", כותבים שטרן ואסמר במחקרם. לעומת זאת, היהודים תיארו קשר חיובי והדדי: יחסים נוחים, טובים, הערכה, כבוד הדדי. 

בקבוצות המיקוד של הערבים, מספרים שטרן ואסמר, מחו המשתתפים על עצם שאלת הקשרים - "אני יודע מה אתה רוצה לשמוע" - מפני שלדעתם היא העידה על ציפיית החוקרים שהם יציירו מראית עין של דו־קיום במקומות העבודה. מרואיינים ערבים סיפרו כי בשנים האחרונות המצב הביטחוני לא מאפשר למוזמנים יהודים להגיע לאירועים משפחתיים במזרח העיר. "לדודים שלי ולאבא שלי שעבדו בתוך ישראל ובמערב העיר לפני 20 שנה היו חברים, והיו חתונות והיו באים. אבל בתקופה הזאת יש בלאגן, אז קשה להזמין מישהו לשועפט", אמר אחד הנשאלים.

למערכת היחסים בין ערבים ליהודים משתרבבים לא פעם גם ציניות והומור שחור. הנה כך מתארת את הדברים ח', עובדת סוציאלית יהודייה, בעיריית ירושלים: "הקשר שלי איתם קרוב מאוד. את רובם אני יכולה להחשיב חברים טובים, קשר שהוא מעבר לשעות העבודה. לפחות ארבעה חברים טובים. אני חושבת שפיתחנו איזשהו סוג של הומור לנוכח המצב. זאת אומרת, אם צריך לחתוך עוגה עם סכין, אז אני לא אעביר את זה לערבי ואני אגיד לו: לא מעבירה לך את הסכין, כי אני לא יודעת מה תעשה איתה. כל מיני דברים כאלה שמאוד עוזרים לנו להתמודד עם המצב. מה שכן - אנשים שלא מכירים את ההומור הזה, או שחדשים בעבודה - נבהלים. היתה לי קולגה שביום של פיגוע פשוט קראה לי ואמרה: 'ח', אני מפחדת שהם לא יתהפכו עלינו'. היא עזבה את העבודה מוקדם ושלחה מסרון שהיא לא מוכנה לעבוד יותר".

נ', ערבי בן 27, שעובד כאח בקופת חולים במערב ירושלים, מספר כי הוזמן לחתונה על ידי עמיתה יהודייה - וסירב להגיע. ב', ערבי בן 29, עובד קהילתי במזרח ירושלים, סיפר בגילוי לב: "מדי יום אני אומר לחבר היהודי שעובד איתי: 'אח שלי', אבל בסוף הוא לא חבר, למרות שאני אומר לו זאת כל הזמן. זה לא אומר שהיהודי הוא אויב, אבל איך אתה רוצה שנהיה חברים, כשאתה גוזל ממני את זכויותיי?" ע', חברו לקבוצה, בן 37, סגן מנהל אחזקה במלון במערב ירושלים: "תשמע, יש חברים, אבל משהו עומד ביני לבינם, צוחקים, מדברים, אבל יש משהו היסטורי".

ה', עובדת סוציאלית יהודייה, מתנצלת שאינה מכירה את שם המנקה במקום העבודה שלה. "אעשה שיעורי בית", היא מבטיחה, בעוד פ', יהודי בן 32, מנהל משמרת במסעדה בעמק רפאים, מתאר מערכת יחסים שהיתה וגוועה עם בני משפחה מאבו תור: "היה גיבוש גדול בין המלצרים וגם בין הצוות והבעלים, אף אחד לא דיבר על הסיטואציה הפוליטית. נוצרו חברויות, יחסים טובים. מדי פעם עשינו על האש. היתה במסעדה משפחה שהבן עבד כטבח, אחיו שטף כלים, ואביהם - נהג מונית. ראיתי את האבא והכבוד שהבנים רוחשים לו, זה שבה את ליבי. אחרי שכנועים רבים ביקרתי אצלם בבית, באבו תור, ברחוב שלא פעם זרקו בו אבנים. הם אירחו אותי בצורה מטורפת".

מראיין: אתה בקשר איתם?

"כבר לא, אבל אני רואה אותם מדי פעם. הם כולם מתגלגלים במושבה בין עבודה כזאת ואחרת. עוזבים, חוזרים. אולי באים עם מצב רוח שונה".

רוב היהודים מגדירים את הקשר במונחים חיוביים. רוב הערבים רואים בו קשר תועלתי בלבד. שטרן ואסמר רואים במרחבי העבודה המשותפים הזדמנות ליצור ממשקים חיוביים בין האוכלוסיות ולהפוך את ירושלים לעיר טובה ומצליחה יותר, גם מן הבחינה הכלכלית. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו