אין מה לומר, לקנת' בראנה יש סטייל

 

"רצח באוריינט אקספרס" הוא מותחן בלשי נאה, מיושן ועטור כוכבים שמבוסס על ספרה המפורסם ביותר של אגאתה כריסטי. 

תעלומת הרצח האבסורדית, שעומדת במרכז העלילה, אמנם אינה מותחת ומהפכנית כפי שבוודאי היתה ב־1934 (השנה שבה ראה הספר אור לראשונה), ואריזת הכוכבים הנוצצת והמפתה בטח נוצצת ומפתה קצת פחות מזו שהורכבה ב־1974 (עבור הגרסה הקולנועית הראשונה של הסיפור שבוימה בידי סידני לומט, ושהביאה לאינגריד ברגמן אוסקר), אך קנת' בראנה - שביים ושמכבב כאן בתפקיד הראשי בתור הבלש הבלגי המהולל והמשופם הרקול פוארו - עובד שעות נוספות כדי לספק לצופים חוויה קולנועית ב"טעם של פעם", ואפשר לומר שבסך הכל מצליח לו.

לאחר הקדמה קלילה ומשעשעת שמתרחשת על רקע הכותל המערבי, סיפורנו מתמקם בנוחות בקרון מפואר של רכבת נוסעים שחוצה את אירופה בדרכה מאיסטנבול לצרפת. פוארו, שהשיג כרטיס ברגע האחרון, מוצא את עצמו מוקף בשלל טיפוסים מהמעמד הגבוה, ובהם איש עסקים אמריקני מפוקפק (ג'וני דפ), אשת חברה גרושה ושיכורה (מישל פייפר), רופא אוסטרי ממושקף (וילם דפו), נסיכה רוסייה סנובית (ג'ודי דנץ'), מיסיונרית ספרדייה ביישנית (פנלופה קרוז) ועוד.

מפה לשם, באמצע הלילה אחד מהנוסעים נרצח באכזריות בתאו. במקביל, מפולת שלגים חוסמת את דרכה של הרכבת ותוקעת אותה אי שם בהרי היורה. מי מבין הנוסעים הוא הרוצח? ומה הם מניעיו? אל תדאגו. עד שהפועלים יסיימו לפנות את השלג מהמסילה, פוארו כבר יביא לכם את כל התשובות הדרושות. בינתיים, תוכלו להתענג על עיצוב ההפקה המשגע, על התלבושות המוקפדות ועל האופן האלגנטי שבו בראנה מניע את המצלמה שלו בין החלונות, התאים והמסדרונות הצרים של הרכבת. אין מה לומר. לאיש יש סטייל.

לא כל הכוכבים שהתקבצו כאן מקבלים הזדמנות לספק את הסחורה שלהם. למעשה, מלבד דפ, דפו ופייפר, בהחלט אפשר לומר שאף אחד מהם לא ממש מצליח להותיר חותם ממשי. עם זאת, בראנה, שמופיע בכל סצנה כמעט, מגיש הופעה אנרגטית, אקלקטית ומפתיעה שאינה מתקשה להיות הדבר הכי כיפי שהוא עשה זה שנים. 

בניגוד לקודמיו בתפקיד (אלברט פיני, פיטר יוסטינוב, וכמובן, כוכב הגרסה הטלוויזיונית האהובה, דיוויד סושה), בראנה מזריק מעט סנטימנטליות מלנכולית לדמות של פוארו, והאופן העצבני שבו הוא מגיש את מונולוג הסיום התיאטרלי שלו גם עשוי להזכיר לכם את שורשיו השייקספיריים. אך במשך רוב הזמן, פוארו בכיכובו הוא דמות משעשעת ומגוחכת למדי, שבמקרה גם מתהדרת בשפם שערורייתי.

הפתרון המתחכם (והמעט טרחני) של כריסטי לתעלומה נותר על כנו, והסצנה הגדולה בסוף, שבמהלכה נחשפת זהותו של הרוצח, ממש לא תפיל אתכם מהכיסא. אבל בזכות בראנה (והשפם שלו), "רצח באוריינט אקספרס" עדיין מצליח לספק שעתיים של בידור הוליוודי סולידי ולא מזיק. לא הייתי מתנגד לסרט המשך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו