אמיצה

"אני לא מסכנה, ובטח לא חולה או במצב נורא. אני לא יושבת כל היום ובוכה או מרחמת על עצמי ועל המשפחה. 'איך את יכולה?' אתם שואלים? פשוט מאוד - בשבילי זה לחיות את החיים באקסטרים. למשל, כשאני יוצאת לרחוב ונוסעת על המדרכה, בתור נכָה זה כל פעם רכבת הרים. ירידות, עליות, מכשולים, בורות נפערים. עמודים, אופניים חשמליים. כל יציאה לרחוב זו הרפתקה, ואני לא צריכה לקנות כרטיסים.

"כשאני מחכה לרכבת אתם דוחפים, דורכים, מזדרזים, ואני כמו מלכה, מקבלת מעלית צמודה בכניסה אחורית נפרדת, כמובן בתנאי שהמעלית עובדת.

"כשאני קופצת לסופר לקנות כמה דברים לדירה, אני לא צריכה לגרד חמישה שקלים מהקופה או לרדוף אחרי העגלה, או לחפש איפה לשים את המצרכים. יש לי תמיד מקום בגב כיסא הגלגלים. בטיולים אני לא מתעייפת, לא צריכה לחפש איפה לשבת. וגם בכנסת, אם יום אחד אהיה בה, אף ח"כ לא ייקח לי את הכיסא.

"אני לא מיוחדת יותר משאר האנשים. אני 'בעלת צרכים מיוחדים', אתם אומרים, כי ככה זה נשמע לכם יותר נעים, זה עוזר לכם לעדן או להיות קורקטיים.

"אני לא כועסת, אתם מבינים, אני יודעת שאתם המוגבלים. כל הזמן עסוקים, מחויבים, ויש לכם המון עניינים, אבל אני? אני מאלה שנהנים, שמבשלים, שמארגנים את הטיולים, שלרגע לא עוצרים. שמשתדלים להסתכל על הצד החיובי של הדברים. בקיצור, אני מאלה שעם המגבלה בוחרים בחיים".

• • •

ילנה בלואוס צופה בסרטון שלה, שבו היא מספרת על חייה כצעירה עם שיתוק מוחין, ומתקשה להאמין שמספר הצפיות בו עבר את ה־800 אלף. רק לפני חודשיים וחצי העלתה אותו לדף הפייסבוק שלה, ומאז היא לא מפסיקה לקבל תגובות נרגשות מאנשים נכים ומאנשים "רגילים" שנגעה בהם.

בסרטון היא יושבת לבד מול המצלמה, הדיבור שלה לא תמיד ברור, ובכל זאת היא פונה אל הצופים בפשטות לא מתחכמת, מספרת בהומור ובכנות על חייה, ועל הדרך מותחת ביקורת על הנושאים שמטרידים אותה, ובעיקר מהווה דוגמה לאיך צריכים להיראות חיים מלאים באופטימיות ובשמחה.

"את הסרטון עשיתי במסגרת מסיבת סיום של מכינת כנפיים, שמלמדת ילדים עם מוגבלויות איך להתמודד עם חיים עצמאיים. בסך הכל רציתי לצחוק על החיים שלי ועל מה שעובר עלי, כי לרוב מסתכלים עלינו כעל מסכנים, ואני לא מסכנה. החיים שלי לא כאלה כבדים ואפלוליים. אמרתי 'אני יודעת שאתם המוגבלים' כדי להדגיש שאנשים יכולים בקלות להתלונן על כל דבר, ואני לא מתלוננת, כי אני יודעת מה הדברים החשובים.

"אני שמחה שבלי להתכוון יותר מדי, דווקא בימים האלה, כשכל נושא הנכים עומד על הפרק, הצלחתי לגרום להרבה מאוד אנשים להסתכל על נכים בעין קצת שונה".

את מרגישה שאת משמשת להם פה?

"באיזשהו מקום כן. הרבה אנשים אמרו לי שאני מאוד אמיצה, ולא הבנתי למה זה קשור. אחר כך הבנתי. הבנתי שצריך המון אומץ כדי לספר את הסיפור שלי בהרצאות שאני עושה, או להשמיע את קולי בסרטון שפרסמתי, או בכלל להיחשף. בסרטון נתתי לגיטימציה לזה שאפשר גם לצחוק על המגבלה, ושהחיים לא כאלה נוראיים. אני בטוחה שיש עוד נכים רבים שמרגישים כמוני".

• • •

אנחנו נפגשות בביתה בנתניה, שילנה (21) חולקת עם אמה סבטלנה. האב מקסים נפטר לפני שלוש שנים בנסיבות טרגיות שהיא מבקשת לא לדבר עליהן, רק לציין שהיתה קשורה אליו מאוד, ושהפצע עדיין כואב מאוד.

היא באה הביתה אחרי שבוע שבו שהתה בנהריה, שם היא עושה שירות לאומי של שנתיים בעמותת כוונים לקידום צעירים עם צרכים מיוחדים. אמה מעדיפה לשמור על הפרטיות ולא להשתתף בראיון. "היא לא כמוני, שאוהבת להיות בפרונט", מחייכת ילנה.

היא יושבת בכיסא גלגלים ממונע, שערהּ הבהיר אסוף בקוקו מרושל, פניה בהירות וחלקות, ועיניה הכחולות חודרות. על שפתיה חיוך ממיס שאפשר להתמכר אליו. מסדרון רחב, שנועד לאפשר מעבר של כיסא גלגלים, מוביל לחדר שלה. על שולחן הכתיבה מונח המחשב האישי, שבו היא כותבת כל רעיון שמבליח במוחה. כשאנחנו מתחילות לדבר, כל גופה של ילנה מתעוות בניסיון להוציא את המילים מפיה באופן ברור. גם כשאני לא מבינה, היא נושמת עמוק לרגע ומנסה שוב לאט יותר. לא נשברת. 

"בזמן הלידה לא הגיע מספיק חמצן למוח שלי, ולכן אני כזאת מיוחדת ועושה דברים בצורה קצת אחרת", היא מסבירה. "אם מישהו עוזר לי, אני יכולה לעשות כמה צעדים. בעיקרון אני אוכלת לבד, יכולה לשתות עם קשית ומבקבוק. אני יכולה לכתוב עם עט וגם על המקלדת. אני צריכה קצת עזרה בהתלבשות, אבל תמיד אני זאת שבוחרת מה אלבש".

היא בוררת בקפדנות כל מילה, מתאימה אותה למסר שהיא רוצה להעביר. ויש לה הרבה מה לומר, בעיקר על איך אנחנו, כחברה, תופסים את "האוכלוסייה המיוחדת", כפי שהיא קוראת לה.

"העולם קצת ממהר, ואנשים כבר התרגלו לקצב המסחרר. הם לא יודעים ליהנות מהרגע, מתי לקחת הפסקה של שנייה מהמירוץ אחר הדברים שלא בהכרח חשובים, כמו כסף, תואר ראשון או עבודה טובה. גם אני כזאת, רוצה ללכת עם הזרם, אבל אני גם יודעת לעשות את זה בקצב שלי. הדיבור שלי איטי, בהתחלה לא מבינים אותי וזה לוקח זמן, אבל אז השיחות הופכות ליותר ויותר זורמות. לפעמים אין מה לעשות, אני צריכה להתאים את עצמי לסביבה ולמצוא פתרונות שיקלו עלי ועל הצד השני, כמו ווטסאפ.

"למדתי בדרך הקשה שקשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים, וכדי להמתיק עוד יותר, אני ממליצה על נוטלה! וכן, אני כבר לא ילדה, אלא אישה. יש מצבים בחיים שאני מתעצבנת שיש לי מגבלה, ואז מנחמת את עצמי באמירה 'מה שלא הורג, מחשל'. אם לא מבינים אותי, אכתוב בטלפון. אם חושבים שלא אצליח, אני פשוט עושה בשקט וברוגע, בלי רעשים".

את מקנאה לפעמים באנשים "רגילים"?

"בדברים מסוימים, כמו ללכת, להיות ספונטני, להוציא רישיון, לבלות בערב שישי ולחזור בזריחה שלמחרת, לעלות על כל המתקנים בלונה פארק, לרקוד ברייקדאנס, לעשות בנג'י או לטוס לחו"ל מעכשיו לעכשיו. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות, וכן, הם די חסרים לי. אבל לפעמים, מעט היתרונות והיכולות שיש לי מצליחים להתעלות על המון חסרונות ומגבלות. בסך הכל, החיים שלי תותים".

"הייתי רוצה שהחברה תראה את מי שאני, מבעד למגבלה". בלואוס // צילום: עופר חן

היא נולדה באוקראינה במאי 1996. כבר בלידה, שהתרחשה בחודש השביעי, היה ברור שמשהו לא בסדר.

"ידעו שיש לי שיתוק, אבל לא הגדירו את זה כשיתוק מוחין. הרופאים אמרו להוריי שלא אתפתח ולא אתקדם, ושצפויים לי חיים לא פשוטים. אבל הם תמיד ידעו שההבנה והאינטליגנציה שלי לא נפגעו. הם סיפרו לי שהייתי תינוקת מקסימה וחייכנית".

בגיל 5, כשהוריה הרגישו שרמת הידע והטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים לא מספיק טובה עבור בתם, החליטו לעלות לישראל. "הם עשו את המעבר הזה רק למעני. למעשה, רק כשהגענו לארץ הרופאים אבחנו שיש לי שיתוק מוחין. אחרי חצי שנה, כשנכנסתי לגן של ילדים בחינוך מיוחד, גילו שגם השמיעה שלי נפגעה. קלינאית תקשורת בגן עשתה יום אחד ניסוי ודיברה איתי כשהיא מסתירה את הפה שלה. ככה גילו שאני לא שומעת וזקוקה למכשיר שמיעה. זה הדהים את כולם, כי כבר דיברתי עברית טוב, למדתי אותה דרך קריאת שפתיים".

למרות המגבלה של ילנה, הוריה דחפו אותה כל השנים קדימה ודאגו שתשתלב בחברה של ילדים רגילים. "הם אף פעם לא ויתרו עלי. מגיל צעיר הם התייחסו אלי כמו אל ילדה רגילה. נתנו לי חופש בחירה, אבל העירו לי כשהיה צריך. אף פעם לא אמרו, 'נוותר לה כי היא ילדה לא רגילה'. האמת היא שגם אני הכתבתי להם קצת את הדרך, כשגרמתי להם להבין שאצלי הכל בסדר. המילים הראשונות שאמרתי היו: 'אני יכולה לבד'".

היא למדה בבית הספר "און" ברמת אביב, בית ספר לחינוך מיוחד, והיתה עושה את הדרך מנתניה ובחזרה בכל יום. אבל מכיתה ג' החלה להשתלב פעם בשבוע בבית ספר רגיל בעירה. "מעבר לעובדה שההורים שלי רצו שאלמד ברמה גבוהה, הם בעיקר רצו שחוויית הילדות שלי תהיה מלווה במפגשים עם ילדים רגילים. אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת, כי אין דבר כזה 'רגיל'. כל אחד מיוחד בדרכו. אבל ההורים שלי צדקו. בהתחלה היו ילדים שנרתעו ממני, אבל כשהכירו אותי יותר, הם קיבלו אותי, והיו לי חברים וחברות שבאו אלי הביתה".

בחטיבה ובתיכון למדה בבית ספר רגיל בנתניה, שם התחילה לשים לב לשונוּת שלה. "ביסודי פחות התעסקתי באיך אני נראית ובמה אומרים עלי, אבל בתיכון זה פתאום התחיל להשפיע עלי. כמו כל ילדה בגיל ההתבגרות התחיל להיות לי אכפת מה חושבים עלי ואיך אני נראית. היו לי קצת כעסים, אבל עם השנים הבנתי שיש סיבה לכך שאני בכיסא. עם כל הקושי, זה משהו שעושה אותי יותר בוגרת ועם יותר עומק ואופי שנלחם ולא מתפשר. אני באמת חושבת שאם הייתי רגילה, לא הייתי כזאת".

אף פעם לא דמיינת איך זה לקום וללכת?

"כשהייתי קטנה תמיד חשבתי איך זה מרגיש לעמוד על שתי הרגליים, בלי להיעזר במישהו נוסף. איך זה מרגיש שיווי המשקל, איך זה לרקוד, איך זה לעשות דברים באופן ספונטני. אבל אני נולדתי ככה, ואני לא מכירה מציאות אחרת. לפעמים אני שומעת סיפורים על אנשים שעברו תאונות למיניהן, ופתאום באמצע החיים הם הופכים למשהו אחר לגמרי. בעיניי זה יותר כואב להיות קודם 'רגילים' ואז להסתגל למציאות חדשה, מאשר להיוולד לתוך המציאות הזאת".

אופייה המיוחד, וההורים שדחפו אותה כדי שתוכל לנהל חיים עצמאיים כבוגרת, הוכיחו את עצמם פעם אחר פעם. את התיכון סיימה עם בגרות מלאה, בממוצע 97. באנגלית היא נבחנה בחמש יחידות, ובמתמטיקה בשלוש יחידות. בניגוד לתלמידים רגילים, שלמדו שתי מגמות, ילנה לקחה על עצמה מגמה נוספת. היא למדה תקשורת, מדעי החברה ומשפטים במכללת נתניה בתוכנית לנוער שוחר משפטים.

בשנת 2016 ביימה במסגרת מגמת תקשורת סרט בשם "העולם קצת ממהר", הסוקר את חייה מנקודת מבטה. "רציתי להראות לחברה הנורמטיבית עד כמה קשה לה לקבל את המוגבלים, עד כמה היא רואה בהם מעמסה חברתית", אומרת ילנה. הסרט התחרה בפסטיבל דוקאביב וזכה במקום השני. 

"אני יודעת מה אני שווה, ומי שירצה להכיר אותי, ירוויח מזה. גם אם זה לנסות להקשיב לי ולהבין אותי, גם אם זה אומר להאט את הקצב, וגם אם זה אומר להתחשב במצב שבו אני נמצאת, מכל הבחינות". 

בעקבות הנכות והמגבלות היה ברור לה שלא תוכל להתגייס, אבל למרות זאת, החליטה שלא תוותר על תרומתה לחברה, ולאחרונה סיימה שנתיים מלאות בשירות לאומי בעמותת כוונים.

"זאת תוכנית מדהימה, שמאפשרת גם לנו לתרום את חלקנו ולהעניק לחברה. במהלך השנתיים האלו גרתי מחוץ לבית, בדירה עם עוד תשעה בני שירות לאומי עם מוגבלויות, כל אחד עם המטפל האישי שלו. גם המטפלת שלי היתה איתי כל הזמן.

"בהתחלה זה לא היה קל להתמודד 24 שעות ביממה עם אנשים שאני לא מכירה. גרנו כולנו בבית אחד, בישלנו, ניקינו, סידרנו את הבית וארגנו לעצמנו טיולים ופעילויות. המטרה היתה להכין אותנו לחיים עצמאיים ולהראות לנו איך בעתיד נוכל לנהל את העזרה בצורה כזאת, שגם יעזרו לי וגם אהיה עצמאית.

"רק במקום הזה הבנתי שעצמאות לא אומרת בהכרח שאני חייבת לעשות הכל לבד, עצמאות זה גם לדעת מתי לבקש עזרה ואיך להשתמש בה לתועלתי.

"בתקופה הזאת הייתי מאוד מגוונת בעבודה שלי. התחלתי במתנ"ס של מטה אשר, שם הייתי אחראית לכתיבת ידיעות לאתר של המתנ"ס. אחרי תקופה קצרה התחלתי לעבוד באתר 'דוגרי נט', שמאמין בדו־קיום בין ערבים ליהודים ונותן במה לכל מי שבשוליים. גם כתבתי בלוג על כל מה שעובר עלי.

"עבדתי ב'מקום בעכו', מרכז למשפחות בעלות ילדים עם מוגבלויות. בעיקר נתתי שירות להורים ולאחים של הילדים האלה והסברתי להם איך להתמודד עם הקשיים מהמקום שלי. בשנה השנייה עבדתי באתר 'נגישות ישראל'. הייתי מעלה לאתר את כל המקומות שבהם יש הנגשה לנכים. לאחרונה התחלתי בפרויקט חדש, שאני מתכוונת לפתח אותו גם אחרי השירות - הרצאות במוסדות חינוך על הסיפור שלי".

• • •

עכשיו היא יוצאת לאזרחות, ולא מתכוונת לנוח. "אעשה כל שביכולתי כדי שלנכים עם מוגבלויות יהיה פה קצת יותר נוח לחיות. אני רוצה לעורר מודעות לאוכלוסייה הזאת, שכל כך קל להתעלם ממנה. למשל, ההנגשה של הרחובות זה משהו שיכול להוציא אותי מדעתי. עם כל הכבוד לזה שהכיסא שלי הוא ארבע על ארבע, וזה שאני אוהבת אקסטרים והכל, זה קצת מסוכן בשביל אנשים כמוני. במדרחוב יש עליות וירידות, מעברים צרים, ואם אין ירידה לכביש בהמשך המדרכה כדי לעבור לצד השני של הרחוב, אני חייבת לרדת לכביש ולעבור את כל הדרך כשמכוניות עוברות לידי, ממש סנטימטר ממני. 

"אם המדרכה גבוהה, אני לא תמיד מצליחה לעלות עליה, כי הגלגלים מאחור נתקעים, ואז צריך מישהו שידחף מאחור. בירידה ממדרכה גבוהה אני מרגישה כאילו אני נמצאת על צוק, ומתחתיי תהום.

"בעיניי נגישות צריכה להיות אוניברסלית. לא רק לאנשים עם מוגבלויות, אלא גם לקשישים ולאנשים עם עגלות תינוקות. יש מקרים שטוענים שיש נגישות לאנשים עם מוגבלויות, אבל לא חשבו לעומק על זה שבסוף אנחנו בני אדם שרק רוצים ליהנות כמו כולם".

מה את חושבת על מחאת הנכים?

"זה נושא מאוד רגיש, כי אני חלק מהקבוצה, ולמרות זאת, אני מאוד חלוקה בנושא הזה. כמובן כל מקרה לגופו, והמכנה המשותף לכל המקרים האלו זה שאף אחד לא באמת מסוגל לחיות בכבוד על קצבה של 2,342 שקלים בחודש. הייתי פעם אחת בהפגנה כזאת, ולא התחברתי לקונספט. אני חושבת שיש דרכים טובות יותר מאשר לצעוק ולהכין שלטים, למשל להתחיל לעבוד, ואני יודעת שיש כאלה שפוחדים מלעשות את הצעד הזה, או שיש כאלה שאין להם מסוגלות. אם אנשים יתחילו להגיש מועמדויות לכל בתי העסק, או אפילו יהיו מעורבים יותר בכל המדיות החברתיות ויביעו את עצמם בדרך הייחודית להם, האחרים יראו את זה ויעבירו הלאה, ואז יש סיכוי גבוה שיקבלו אותם ויעסיקו אותם".

את באמת מאמינה בזה?

"כן. אולי אני תמימה, אבל אני רוצה לדעת שעשיתי משהו מועיל לחברה או למקום העבודה, ולא שנותנים לי בגלל הנכות שלי. אני לא מפחדת לצאת ולעבוד. הייתי רוצה שהנכים יתייחסו לעצמם כבני אדם שמסוגלים לעשות כמעט הכל. אם יש משהו שנראה בלתי אפשרי, צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסה. הכי חשוב לא לפחד להיות מי שאתה באמת, לא לפחד לחלום ובמיוחד להגשים חלומות.

"הייתי רוצה שהחברה תראה את מי שאני, מבעד למגבלה. אני נאבקת באופן יומיומי בסטיגמות שיש לאנשים על הנכים, ואני בוחרת איפה להשקיע את המאמץ כדי לשבור את הסטיגמות, ואיפה לנצור את הלשון ולהתעלם. לפעמים הדיבור שלי, שהוא לא כל כך ברור לאנשים שלא מכירים אותי, לא עוזר לי במיוחד כשאני מנסה להסביר משהו קטן, שיכול לשנות להם את התפיסה.

"כשאני רוצה להכיר בנים, אני מייד מתקפלת ונסוגה. אני יודעת שהמראה החיצוני יוצר רושם ראשוני, ולכן, כדי לעקוף את עניין הכיסא, אני מתלבשת לפי צו האופנה. ועם זאת אני עושה את זה בשביל הרגשה עצמית טובה. בתכלס כן הייתי רוצה שיראו אותי מעבר למגבלה, והייתי רוצה גם שיתייחסו אלי בהתאם לגילי וכאישה, שלא יקראו לי 'חמודה', שלא ילטפו לי את הראש וייגעו בשיער שלי. אני יודעת שאני נראית יפה וחמודה, אבל זה לא מצדיק את זה, ובטח לא העובדה שאני יושבת בכיסא גלגלים".

"לסמל את החשפנות של אדם עם מגבלה". במופע "פורנו השראה" // צילום: סמדי גורן

כדי להוכיח לעצמה ולחברה עד כמה העובדה שהיא לוקה בשיתוק מוחין לא משחקת אצלה תפקיד, נענתה ילנה להצעה של המורה שלה למחול להשתתף במופע שהתקיים בסוכות בפסטיבל עכו. המופע שילב אנשים מוגבלים ולא מוגבלים יחד על אותה הבמה.

"במהלך השנתיים שהייתי בעמותת כוונים היו לנו חוגים - מחול, אופניים ובריכה. הלכתי לחוג מחול, כי הרגשתי שהייתי צריכה משהו בשביל הנפש, בשביל למלא אותה. כבר אז היו דיבורים על הופעות וכאלה, אבל זה לא עניין אותי, רק רציתי לרקוד. רק בחצי השנה האחרונה המורה שלי, שבעצמה מופיעה בכל מיני מקומות, פנתה אלי בהצעה להופיע ברמה מקצועית יותר. בלי היסוס הסכמתי. מדובר במחול משולב, שאנשים עם ובלי מוגבלויות רוקדים יחד. במקרה הזה אנחנו חמש בנות.

"אני ואיילת שופטי, שהקימה את עמותת כוונים וגם היא יושבת בכיסא גלגלים, עשינו פרזנטציה בפני המנהלים של פסטיבל עכו, והתקבלנו. בחרנו למופע את השם 'פורנו השראה', כדי לסמל את החשפנות של אדם עם מגבלה ואת המציצנות של הקהל לתוך העולם שלנו. השם גם מסמל את התופעה שמתרחשת בעולם, שבה משתמשים בגוף, או אפילו בסיפור אישי של אנשים עם מוגבלויות, רק כדי לעורר השראה, וכדי שהחברה תרגיש טוב עם עצמה.

"בתכלס זה נכון, כי כשאני מספרת לאחרים על דברים שהצלחתי לעשות, כמו בגרות מלאה ושירות לאומי, הם אומרים, 'וואו, כל הכבוד, איזה מרגש, את מעוררת השראה'. אז כיף לקבל מחמאות ולדעת ששיניתי משהו בתפיסה. מצד שני, מה כבר עשיתי? רציתי לחיות את החיים שלי כמו כולם? זה נשמע כאילו לא ציפו ממני שאעשה את כל הדברים האלה".

זה לא בא מכוונה רעה.

"ועדיין. לשמחתי, אני חיה בנקודת זמן שבה אני יכולה לעשות כמעט הכל, ויש לי משאבים, אנשים וארגונים שיכולים לעזור לי להתקדם הלאה, ולא להישאר תקועה בבית. יש לי משפחה מדהימה וחברים טובים, שתומכים בי ודוחפים אותי לעשות דברים, ולולא הם, לא הייתי מצליחה לבד. אני חושבת שיש עוד משהו אחד שאני צריכה להודות עליו - והוא הזכות לחלום ולא לפחד להגשים".

ניקול מאהלר, כוריאוגרפית המופע, אומרת שהצלחתו והתגובות הנרגשות של הקהל מחזקות אצלה את ההבנה שיש להעלות את המופע שוב. "ילנה התגלתה כחיית במה אמיתית, שלא עושה לעצמה הנחות ונותנת את כל כולה. הנוכחות שלה על הבמה אילצה את הצופים להתבונן באדם מוגבל, בלי יכולת לברוח, וגרמה להם להתעמת עם כל מה שמפחיד אותם, מאיים עליהם או מעורר אצלם תחושות של רחמים.

"אין לי ספק שכל מי שהגיע למופע יצא ממנו קצת אחרת. בסוף, כל הקהל עמד נרגש על הרגליים. בימים אלו אני מנסה ליצור קשרים עם פסטיבלים ברחבי העולם שבהם נוכל להופיע, וכמובן גם בארץ. הבעיה היחידה בישראל היא שרוב הבמות לא מונגשות לנכים".

ילנה טווה תוכניות גם בתחום הזוגיות והמשפחה. "את הילד הראשון שלי אאמץ, וזה לא קשור לנכות שלי, שלא מפריעה לי ללדת אם ארצה. אני פשוט חושבת שיש המון ילדים שאין להם בית חם ומשפחה אוהבת, וזה יהיה אנוכי מצידי אם אביא עוד ילד לעולם בזמן שהם מחכים בהמתנה אינסופית".

אם לשפוט לפי הסרטון שלך, יש סיכוי שנראה אותך בכנסת. 

"אני לא יודעת ולא אומרת לא כמעט לכלום. רק עכשיו סיימתי את השירות הלאומי, וחזרתי מטיול בן שבוע בפורטוגל עם העובדת הזרה שמטפלת בי. בשנת הלימודים הבאה אני רוצה ללמוד תקשורת.

"אני גם רוצה להתמקד בתחום האמנותי והתרבותי, ולנצל את המשאבים שיש בתחום התקשורת כדי להביא את האנשים עם המוגבלויות לקדמת הבמה ולשיח הציבורי. אני חושבת שלרוב מציגים אותם כגיבורים או כמושא להשראה, ואני מקווה שבעוד כמה שנים טובות זה יהיה דבר שגרתי. בעיניי זה תהליך טבעי, שאנחנו נבחר מה לעשות, או מה לחלום ולְמה לשאוף. מובן שזה משהו שדורש שינוי, אבל לא בהכרח דרסטי".

michali100@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו