איל יפרח היה אמור להתגייס לצה"ל במארס 2015. הוא חלם לשרת באחת מפלוגות הסיור (פלס"ר) המובחרות באחת מחטיבות החי"ר. שלוש שנים לאחר שנחטף ונרצח, עם גיל־עד שער ונפתלי פרנקל, מגשים טוראי אסף יפרח את שאיפותיו של אחיו.
השבוע הוא סיים טירונות בצנחנים, והעניק ראיון מרגש שיפורסם מחר במוסף "שישבת".
"בערב ההשבעה בכותל הרגשתי שאיל מלווה אותי ברוחו. עמדתי עם הנשק ב'הצג', ופתאום שמעתי את אחי אלחנן קורא לי. סובבתי את הראש וראיתי אותו מחייך בגאווה. ואז היכתה בי ההכרה שאיל היה אמור לעמוד במקום הזה שנתיים לפניי, ואני הייתי זה שצריך לשבת בקהל ולהשוויץ בו".
מהתמונות באלבום בולט לעין הקשר האמיץ בין איל, האח הבכור, לבין אסף, שנולד שנה אחריו. קשה להתעלם מהדמיון החיצוני הבולט ביניהם. לשניהם בלורית כהה, חיוך רחב ועיניים שחורות גדולות, יוקדות. עם דמעות בעיניו מראה לי אסף את התמונה האהובה עליו, שצולמה כשהיה בן שנה ואיל בן שנתיים. הם מתחבאים בתוך ארון הבגדים של ההורים, וחיוך ממזרי ומאושר נמתח על לחייהם השמנמנות כשהתעלול שלהם מתגלה.
"עוד בתור תינוק זחלתי אחרי איל לכל מקום", קולו נסדק. "היינו כמו תאומים, אני לא זוכר רגע אחד שלי בילדות בלעדיו. עד ליום מותו ישנו שנינו על מיטה נפתחת, מתוך בחירה, ומעולם לא נרדמנו לפני שסיפרנו אחד לשני מה עבר עלינו באותו יום".
בכל אחת מהשיחות מתגלה אסף אחר. בבסיס הוא נשבר לא פעם, מוחה את הדמעות בידיים מאובקות. בבית, כשהוריו לידו, הוא משדר חוסן, כמו מנסה להקל את כאבם.
אסף נרשם, כמתוכנן, לשתי שנות לימוד במכינה בעצמונה. בסיומן דחה את הגיוס בשנה כדי ללמוד שנה נוספת בישיבת שבי חברון, שבה למד איל. "רציתי להשלים שנה של לימודי תורה כדי לפתח את האישיות, ואין טוב יותר מהמקום שבו איל הספיק ללמוד רק חודש וחצי. ההורים דאגו. גם כשנסעתי בטרמפים, זה אף פעם לא היה דרך צומת אלון שבות. עברתי שם רק בנסיעה באוטובוס, ותמיד הסתכלתי על המקום וחשבתי על איל עומד שם בלילה ומחכה לטרמפ".
איך הגיבו הוריך להחלטה שלך לעשות שירות קרבי?
"לאמא לא היה קל. היא שאלה אותי אם לא עדיף שאהיה תומך לחימה, והיה לי קשה לראות אותה מתחבטת ככה עם עצמה. גם אבא התלבט, אבל אמר שחשוב לו שאשרת את המדינה, למרות האסון. היססתי לא מעט, ובסופו של דבר הלכתי עם הלב שלי.
"באיזשהו מקום, אני מרגיש שאני משרת עבור שנינו. העובדה שאני בצנחנים כאילו מָחיה אותו. ארבעת החודשים בטירונות לא היו קלים לי, ואחטא לאמת אם אומר שחשבתי עליו כל יום. אין זמן לחשוב על כלום עם ההקפצות, המסעות והאימונים האינטנסיביים. רק אחרי שהגעתי לשם גיליתי שבבית הכנסת של הבא"ח יש ספר תורה על שמו. אפילו מביאים את הספר לשטח, כשלחיילים אין אפשרות להתפלל בבסיס".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר במוסף "שישבת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו