עשרות צמידים מכסים את שתי הידיים של עדן אלנה, הזמרת הכי טובה שתראו בעונה החדשה של "אקס פקטור". לא מדובר בהצהרה אופנתית או בניסיון למשוך תשומת לב, אלא בצמידים בעלי הרבה מאוד משמעות עבורה.
"כל צמיד הוא בן אדם שהכרתי או חוויה שחוויתי בחיים", היא אומרת בחיוך מבויש, "את רובם קיבלתי במתנה מאנשים שממש כיף לי שהם יהיו על הידיים שלי. שניים או שלושה קניתי במקומות מיוחדים, שאני רוצה לזכור - המסע לפולין, הנסיעה לאתיופיה".
אנשים שאת כבר לא בקשר איתם נעלמים מהיד שלך?
"תלוי מי. נניח, את הצמיד שהאקס שלי הביא לי מאוד אהבתי והחלטתי להשאיר, אבל אז הוא נקרע ואמרתי, לא נורא. היו צמידים שממש בכיתי כשהם נקרעו לי. בשבילך זה רק צמיד, אבל אני רואה בזה הרבה מעבר. אני רואה פה בן אדם ומשהו שהוא חשוב לי".
זה נראה לא נוח.
"הצמידים ביד ימין התחילו ממש להכאיב לי, אז הורדתי אותם, ופתאום הרגשתי חשופה ומייד החזרתי. הרגשתי שהם מגינים עלי".
• •
היא רק בת 17 וחצי, אבל הצמידים שעל ידיה מעידים שהספיקה לחוות הרבה. היא נולדה בשכונת קטמון שבירושלים וחיה שם כל חייה. בתה היחידה של זהבה (40), מעצבת כובעים, שאיתה היא מתגוררת. אביה מונוגטה, שהכיר את אמה בארץ, עזב את הבית כשעדן היתה בת שנתיים. מאז נותק הקשר איתו.
"אני לא יודעת עליו שום דבר", היא אומרת, "תמיד קינאתי בילדים שיש להם אבא, וזה נראה לי ממש מגניב. אבל התרגלתי לזה, ואני גם לא מכירה משהו אחר. אמא שלי לא היתה אחריו בזוגיות אחרת".
לא ניסית לחפש אותו?
"לא מעניין אותי שום דבר שקשור אליו. אם אמא שלי מספרת לי משהו שקשור אליו, כשהיא צריכה לספר או כי היא רוצה לשתף, אני מקשיבה, אבל זה לא מעורר אצלי כלום. אני ביוזמתי לא אחפש אותו לעולם, כי אני ממש כועסת עליו. אני לא חיה אותו, והוא לא חלק מהחיים שלי. ממה ששמעתי הוא התחתן שוב, אבל אני לא יודעת עוד דברים".
יש לך תמונה משותפת איתו?
"יש אחת באלבום, ונראה כאילו אני בוכה".
ואם הוא יתקשר אלייך עכשיו?
"אני לא אענה לו, כי לא מגיע לו להיפגש איתי ולא מגיע לו שום דבר שקשור לאמא שלי ואלי. אני לא אוהבת אנשים שפוגעים באמא שלי, ולכן אין טעם שיתקשר".
איך הקשר שלך עם אמך?
"היא חברה מאוד טובה שלי, ויודעת עלי הרבה מאוד דברים. היא בן אדם מאוד חזק, משחקת אותה קשוחה. אבל אני גם שומעת אותה בוכה, למרות שהיא חושבת שאני לא שומעת. זה קשה.
"זה לא כיף לגדול כבת יחידה. כולם חושבים שקונים לי הכל ומפנקים אותי והחיים שלי מושלמים, אבל האמת היא שזה נורא להיות בת יחידה. אני מתה שיהיו לי אחים, למרות שאני יודעת שאהיה קנאית רצח. כשאני חוזרת הביתה ואמא שלי לא נמצאת - אני לבד, וזה פשוט משעמם".
אתן רבות הרבה?
"אנחנו רבות כל יום ועל כל דבר, ואין מי שיתערב, זה רק אני והיא. כל היום אני שומעת אותה, 'עדן מצאתי גרב שלא היה בארון', 'עדן למה עשית ככה וככה...' הרבה מריבות קטנות, ואז ריב אחד ענק, ובגלל האגו הגדול שיש לשתינו, אנחנו מתחרות מי תתקשר ראשונה לדודה שלי, אחות של אמא, כי היא זאת שפוסקת בינינו.
"לרוב היא בצד שלי, אבל כדי לפתור את הבעיה אנחנו מתאמות שהיא צועקת עלי, ואני צריכה לשחק אותה בוכה, ואז אנחנו משלימות בזכותה והכל נרגע, עד הפעם הבאה".
בילדותה התקשתה להתמודד עם היחס שקיבלה ככהת עור. "בגן היו יורדים עלי על זה שאני שחורה. כשהייתי הולכת ברחוב, הרגשתי שאנשים עושים פרצופים מגעילים. אנשים היו צועקים לי מרכבים 'יא אתיופית מסריחה'. הרגשתי שכל חדר שנכנסתי אליו, הצבע היה נכנס לפניי. אני זוכרת שאנשים היו אומרים לי משפטים בסגנון 'אנחנו מקבלים אותך כמו שאת'. תודה באמת.
"זה היה מציק לי כל הזמן. גרם לי לחשוב 'למה נולדתי ככה', או 'אלוהים התנכל אלי שהוא ברא אותי טיפה יותר שרופה מהם'. רציתי להיות לבנה, והתחברתי בעיקר ללבנים. לא רציתי להיות חלק מחבורה שמורכבת מאתיופים".
היא גדלה כדתייה, עד חטיבת הביניים. "למדתי בבית הספר פלך, שנחשב דתי פלורליסטי. בשלב מסוים הרגיש לי שדוחפים אותי להאמין בכוח, והיה לי מאוד קשה עם זה. התעוררו אצלי שאלות על אלוהים, ולא מצאתי תשובות. היו גם הרבה איסורים שלא הסכמתי איתם. שנאתי שאמרו לי מה ללבוש ומה לא. גם לימודי התנ"ך והתושב"ע היו מאוד חד־משמעיים. כלומר, היה את המקרא ואת רש"י ואולי עוד פרשנות, וזו מבחינתם היתה האמת.
"היה מאוד קשה להמשיך שם, אפילו שכל החברות שלי היו דתיות. כשכולם התפללו הרגשתי שאני לא יכולה להתפלל, וזה עצבן את המורים שאני לא מתפללת. פשוט לא הסתדרתי שם בכלל. רוב הזמן המצאתי שאני חולה. אמא ידעה שאני ממציאה, אבל לא היה נעים לה להגיד לי ללכת, כי היא ראתה שרע לי.
"עברתי ללמוד בליָדָה (התיכון שליד האוניברסיטה; ע"ס), ושם התחברתי יותר. שם מנתחים את הטקסטים ונותנים להם פרשנויות מגוונות, לא רק בהיבט הדתי".
איך אמא שלך הגיבה לזה?
"אמא שלי היא הדבר הכי מקבל שיש. נוצר מצב שבזמן שאני קצת התרחקתי מהדת, היא ממש התקרבה לזה. אבל עוד הרבה לפני הדת ואלוהים, היא לא רוצה שיהיה לי רע. היא ראתה שהיה לי רע, והיא זאת שהציעה שאעבור בית ספר".
כשהיא ראתה אותך פתאום לא שומרת שבת, זה לא הפריע לה?
"לא. היא ראתה שאני מדברת בטלפון, ולא הפריע לה. גם היום, אם אני שומעת מוזיקה, אז רק עם אוזניות. ואני לא פותחת טלוויזיה בשבת כשהיא נמצאת בבית. היא אף פעם לא מנעה ממני ולא אמרה לי מה לעשות.
"כשלמדתי בפלך אסרו עלינו ללבוש מכנסיים קצרים וגופיות, והיא תמיד הסכימה שאלבש אותם מחוץ לבית הספר, כי היא ידעה שזה מה שרציתי. מבחינתה, כל עוד אני לא הופכת להיות בן אדם רע, זה לא מפריע לה. העיקר שאהיה ילדה טובה".
החברות שלך בבית הספר ידעו על מה שעובר עלייך?
"בהתחלה היו לי חברות, אבל אחר כך היה ערבוב של הכיתות, והלכתי לאיבוד. עד שפגשתי את הללי, שהיתה החברה הכי טובה שלי וממש עזרה לי, בעיקר בכיתה ט', כי לא רציתי ללכת לבית הספר בכלל, לא היה לי טוב שם.
"היום אנחנו פחות בקשר, אבל ידעתי שלא נהיה חברות, כי זה תמיד קורה. עוזבים מקום, והקשר מתנתק. בכלל, אני גרועה בשמירה על קשר. אני מנסה, אבל זה לא עובד לי".
• •
היום היא בכיתה י"ב בתיכון היוקרתי של ירושלים, במגמת תיאטרון ומוזיקה שהיא לומדת במועדון "הצוללת הצהובה". "בהתחלה לא קיבלו אותי, ראו שהיו לי הרבה חיסורים בבית הספר הקודם ולא רצו אותי, עד ששכנעתי אותם. אמרתי להם שאני לא יכולה להישאר בבית הספר שאני נמצאת בו, וזאת הבחירה הכי טובה שנראית לי. ידעתי שרק תלמידים ממש טובים מתקבלים, ואמרתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי שייתנו לי הזדמנות.
"בהתחלה הייתי בכיתת מב"ר (כיתה לתלמידים מתקשים; ע"ס), ובהמשך העבירו אותי לכיתה רגילה. מצאתי חברים די מהר, למרות שאנחנו כמעט לא נפגשים מחוץ לשעות בית הספר, והאמת היא שגם אין לי כל כך הרבה זמן להיפגש. הכיתה שקיבלתי היתה מדהימה".
החברים שלך יוצאי אתיופיה?
"מאז שעברתי לתיכון החדש נהיו לי הרבה יותר חברים אתיופים, כי לומדים שם הרבה אתיופים. הסביבה שם היא הרבה יותר מקבלת. היחס הוא לא בסגנון 'אנחנו עושים לך טובה שאנחנו מקבלים אותך', פשוט לא אכפת להם שאני אתיופית. רואים אותי כבן אדם, ולא את הצבע שלי".
איך את בלימודים?
"אני לא משתווה לתלמידים האחרים, אבל אני בסדר, הציונים שלי באזור ה־80-90. אין לנו כל כך הרבה בגרויות, אלא בעיקר עבודות".
את עובדת במקביל ללימודים?
"הייתי קופאית במשך חצי שנה. הפסקתי בגלל הלימודים, והיום אני עובדת בחנות בקניון מלחה, שזאת העבודה הכי קשה בעולם. עשיתי את זה כדי לעזור בבית, וגם בשבילי. ביומיום אני לא מבקשת מאמא שלי כסף, אבל אני גם לא יוצאת הרבה, אז אני לא צריכה. אם יש לי כסף משלי, אני משתמשת בו. אם אנחנו יוצאות לקניות בתקופה שאני עובדת, אז אני מתעקשת לשלם, למרות שהיא לא אוהבת את זה".
היו תקופות של מחסור בבית?
"אף פעם לא היה מחסור. אמא תמיד עושה הכל כדי שלא יחסר, ואם אני צריכה משהו, היא תקנה לי. אבל אני יודעת כשהזמן לא מתאים, אז מראש אני לא מבקשת. בכל פעם שיצא טלפון סלולרי חדש וביקשתי ממנה, היא קנתה לי".
כשהיתה בת 3 רשמה אותה אמה לחוג בלט, שבו התמידה במשך עשר שנים. בגיל 13 החליטה להיפרד מבגדי הגוף לטובת המוזיקה.
"במקום שבו רקדתי היו גם שיעורי מוזיקה, וגילו שאני שרה ממש טוב. אמא שלי רצתה שאשאר בבלט, אבל בכל זאת החלטתי לנסות את השירה. בכיתה ט' הצטרפתי למקהלת JYC, שמורכבת מבני נוער זמרים יהודים וערבים".
"זו היתה אחת החוויות היותר טובות שהיו לי בחיים", היא אומרת, "כל מפגש היה מתחיל בשעתיים של שיחה על היחסים בין העמים, ומסתיים בשירה משותפת. למדתי שם להקשיב לדברים שאני לא מסכימה איתם, ולמדתי לקבל אנשים שונים ממני. אני עדיין חלק מהמקהלה ויש לי חברים משם, אבל היום אני מגיעה בעיקר להופעות כי אין לי זמן".
ב"צוללת הצהובה" היא גם פגשה את בן זוגה בשנה וחצי האחרונות, אסף יעקב דנן, שהוא מתופף. לפני חודשים אחדים הציע לה הסאונדמן של הצוללת להיפגש עם המלהק של "אקס פקטור", עומר צוברי, והוא הזמין אותה לאודישנים.
"התלבטתי אם ללכת, כי זאת חשיפה וזה מפחיד, והרבה פעמים הרגיש לי שמתייחסים יותר לסיפורים האישיים ופחות למוזיקה. בסוף החלטתי ללכת בכל זאת, עם אמא שלי, בן הזוג שלי וחברה טובה. חברים שלי ישבו בקהל.
"התרגשתי מאוד, זה היה מפחיד ממש. אני לא זוכרת שום דבר, חוץ מזה שעברי עמד על השולחן. הייתי בטוחה שהם יגידו לי שאני סבבה ויעבירו אותי, אבל כשראיתי את התגובות שלהם הייתי בשוק".
איך אמא שלך הגיבה?
"חברים שלי אמרו לי שהיא פשוט איבדה את זה. היא ממש התרגשה, היה לה קשה לעמוד".
בין רגע, הפכה עדן לכוכבת האודישנים של "אקס פקטור", שעוד נכון לה עתיד מזהיר בתוכנית (ימי ראשון ושני בשעה 21:00 ב"רשת 13"). את התוכנית שבה שודר האודישן שלה ראתה עם שישה חברים ועם בן הזוג שלה, "ולא האמנתי שזאת אני, למרות שיצאתי די פוטוגנית. מייד אחרי השידור הטלפון שלי קרס מרוב שיחות והודעות, ובשלב מסוים הוא פשוט הפסיק לעבוד. בתוך כמה דקות עברתי את ה־4,000 עוקבים באינסטגרם.
"קיבלתי המון הודעות מאנשים שלא דיברו איתי שנים. אני לא מחפשת להיות חברה של אנשים שכבר לא חברים שלי רק בגלל התוכנית, וזה גם די מעצבן אותי. אני חברה של כל מי שהיה איתי ברגעים הקשים, אלה החברים האמיתיים שלי".
ענית לכל ההודעות?
"לא לכולן, ותכתוב שאני ממש מתנצלת, אני פשוט לא מספיקה. אני מרגישה עם זה ממש רע".
מה את חשבת על הביצוע שלך באודישן?
"שיכולתי יותר. נלחצתי ולא הייתי נקייה בכמה מקומות. היו לי ביצועים יותר טובים לשיר הזה בעבר".
איך הגיבו למחרת בבית הספר?
"הגעתי באיחור של 45 דקות, כי פחדתי להתפדח ולא רציתי לבוא כשכולם בחוץ. נכנסתי לכיתה בשקט, אבל אז המורה אמרה 'הו, עדן', וכולם הסתובבו ומחאו לי כפיים. זה היה מאוד מביך. אני לא יודעת איך להגיב לדברים האלה, מפחדת לצאת סנובית".
מה לדעתך חשבו על האודישן שלך בבית הספר הקודם?
"בטח אמרו לעצמם 'איזה באסה שהיא לא לומדת אצלנו יותר'".
עברה לך בראש השאלה אם אבא שלך צפה בתוכנית?
"אני מודה שכן. מעניין אותי אם הוא ראה ומה הוא חושב. בעיקר חשבתי לעצמי שאם הוא ראה, אולי הוא חושב מה הוא פספס. המחשבה הזאת עברה לי לא רק לגבי אבא שלי, אלא גם על אנשים שאני כועסת עליהם שפספסו את הקשר איתי כי לא רצו".
חלק מהרצון שלך להצליח זה גם בשביל אמא?
"ברור. אני רוצה שהיא תהיה הכי גאה בי בעולם".
את מרגישה שאת מייצגת את העדה האתיופית?
"כל אתיופי מייצג את העדה האתיופית. אם תשמע בחדשות על אתיופי שעשה מעשה שלילי, כולם יגידו מייד 'איזה חרא האתיופים האלה'. ואם מישהו יעשה משהו טוב, כולם יגידו 'איזה מדהים הוא'.
"תמיד רציתי ללכת ל'כוכב נולד', כי היתה שם חגית יאסו, וכשצפיתי בה חשבתי לעצמי שאני אהיה האתיופית המוכשרת הבאה".
את חושבת שהנוכחות שלך בתוכנית תשנה את דעתם של אנשים על העדה?
"אני מאוד מקווה. בשנים האחרונות לא הציקו לי בכל מה שקשור לצבע שלי, אבל אם יש גזענות כמו שלפעמים מתארים, אני ממש אשמח אם אוכל לעזור איכשהו. אני גם אשמח אם יהיה ייצוג יותר גדול של אתיופים בתוכניות רציניות יותר. תחשוב שיהיה מנחה אתיופי, זאת לא הברקה?"
סדרה כמו "נבסו" לא עזרה לקהילה?
"זו סדרה מעולה, אבל היא עדיין מתוסרטת, לא דוקומנטרית".
כבר מזהים אותך ברחוב?
"אף אחד לא מזהה אותי ברחוב, כי אני בלי הצמות שהיו לי באודישן. השבוע עליתי לאוטובוס והנהגת אמרה לי, 'יו, איך את דומה לעדן מהאודישן'. הסתכלתי עליה ולא ידעתי איך להגיב. בסוף אמרתי לה שזאת אני, ולקח לה כמה שניות עד שהיא קלטה".
מי המודל שלך לחיקוי?
"ביונסה אצלי זה הטופ. אני מאוהבת בה ברמות לא נורמליות. אמנם ג'ניפר הדסון לוקחת אותה בקול שלה, אבל ביונסה הצליחה הרבה יותר. גם את מייקל ג'קסון אני מאוד מעריכה".
את מקשיבה למוזיקה ישראלית?
"כמעט ולא. אני מאוד אוהבת את חנן בן־ארי, מכירה את כל השירים שלו בעל פה, וזה אף פעם לא קרה לי עם זמר ישראלי. כששמעתי בפעם הראשונה את 'איזון', הייתי ברצפה".
באחד השירים שלו הוא אומר, "כל האתיופים שרים עם רייכל, ואם לא, הם רצים".
"נשפכתי מצחוק כששמעתי את זה. זה ממש נכון".
מה לגבי זמרות ישראליות?
"פחות. אני מעריכה את שירי מימון".
זוכרת שמות של שירים שלה?
"כשהייתי ילדה הערצתי אותה, הכרתי את כל השירים שלה. אבל עם הזמן הפסקתי לשמוע אותה".
בגמר של "כוכב נולד" הראשון, הצבעת לנינט או לשירי?
"לנינט, כי היא ריגשה אותי יותר".
מה את חושבת על סטטיק ובן־אל?
"הם תותחים, אבל דוגרי - לא מתחברת למוזיקה שלהם. דווקא את השיר האחרון שהוציאו, 'הכל לטובה', אהבתי".
את אמורה להתגייס בעוד חצי שנה. תלכי ללהקה צבאית?
"אני רוצה להיות מדריכת חי"ר, לעשות משהו משמעותי. אני לא אומרת שלהיות בלהקה זה לא משמעותי, אבל אני רוצה לרוץ, לקפוץ ולירות ברובים".
את מוכנה לפרסום?
"זה מוזר, וזה מפחיד. אני לא חושבת שיש בן אדם שמוכן לדבר כזה, ולא חשוב כמה תכין את עצמך".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו