כבר ארבעה עשורים וחצי שיוני רכטר נחשב לסמן איכות במוזיקה הישראלית. מלחין, מעבד, נגן וזמר שיצר תו תקן משל עצמו. לעיתים הוא נחבא אל הפסנתר ומשאיר את הבמה לכוכבים שאיתם הוא עובד, אבל אי אפשר לתאר את הפופ המקומי בלי הצלילים שלו. כוורת, ארבע־עשרה אוקטבות, אריק איינשטיין, "הכבש השישה עשר", גידי גוב, יהודית רביץ, עלי מוהר, אברהם חלפי והאופרה הישראלית - כל אלה היו חלק מהיצירה שלו, שהיתה לקריירה מהמכובדות ומהמרשימות שהיו כאן.
לכן אלבום סולו חדש של יוני רכטר, בגיל 65, הוא משאבה גדולה של ציפיות. האם המוזיקאי שאחראי לשירים כמו "עטור מצחך", "דמעות של מלאכים", "שיר אהבה סטנדרטי" ו"גברת עם סלים", יכול לשחזר, ולו לרגע, את הקסם? מובן שאלבום חדש צריך להישפט בפני עצמו, ואין זה הוגן להשוות את רכטר של פעם לזה העכשווי, ובכל זאת, מתעוררת התקווה שהפסנתרן הכי גבוה, תרתי משמע, ישוב ללטף ברכות, ישיר ברומנטיות, יקרוץ בשובבות.
התוצאה משביעת רצון עד כדי עולה על הציפיות, לעיתים יפהפייה ממש. "סביבנו" הוא אלבום בוגר, שנוצר בקפידה, הוקלט בתבונה ומלא במוזיקה נפלאה. יש בו לא מעט רגעים שבהם מצליח רכטר לזרות על יצירתו את אותו אבק פיות מפורסם, ששילב הרמוניות מורכבות, מנגינות קליטות וטקסטים מרגשים, שלהם הוא מעניק ביצועים נוגעים.
רכטר נשאר רכטר, והוא מגיש באלבום השלם את מגוון צדדיו, או כפי שטבע המשורר עצמו, האהבה פנים רבות לה. התמונה הגדולה מתבררת לאחר כמה האזנות רצופות. יש כאן להיטים מהאזנה שנייה ושלישית ("גן עדן", "ואת ברשות עצמך"), וקלאסיקות מודרניות ("אדם בחייו"), אבל מי שמבקש ליהנות מהחוויה הרכטרית השלמה מודל 2017 צריך לגלות סבלנות ולהאזין לאלבום כולו, כמה פעמים.
רכטר אסף שירים מטובי היוצרים והמשוררים - עלי מוהר כמובן, יעקב רוטבליט, יהודה עמיחי, נתן זך ואמיר גלבוע, דן מינסטר, דניאלה לונדון־דקל וברק פלדמן, בשיתוף פעולה ראשון. השירים עוסקים ביופיו של העולם, במקומו של האדם בו, באהבה ורומנטיקה (הרי זה העיקר), וגם בבדידות, צער וכאב ובמוזיקה עצמה.
רכטר פותח עם "צליל מתי הוא מתחיל", שבו מתכתב עלי מוהר עם ביאליק ("לא זכיתי באור מן ההפקר"), וסוגר את המעגל עם שיר הנושא, "סביבנו", מהשירים האחרונים שכתב מוהר לפני מותו, ובכך חותם את האלבום בתוגה קיומית על המצב הישראלי הקבוע.
בתווך חיבר רכטר כמה מהלחנים היפים שלו. אי אפשר לדרוש ממלחין, ויטאלי ופורה ככל שיהיה, להיות מקורי בעשור השביעי לחייו, כפי שהיה כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בגיל 41 הצעיר. אבל רכטר, כמו רכטר, מוצא כאן כמלחין את השבילים החדשים אל לב המאזין, והמלודיות שלו, לפחות בחלקן, נוגעות ברגש. העיבודים שלו עשירים, עם כלי נשיפה ממתכת ורביעיות של כלי מיתר וכלי נשיפה מעץ וכלי הקשה, כמובן הרכב חשמלי ואקוסטי. ההפקה המוזיקלית של אלון לוטרינגר, בשיתוף עם רכטר, מצליחה לארוג אווירה איכותית, שעוטפת את האלבום כולו.
על רכטר של האלבום הזה אפשר לומר שהוא חוזר לעצמו "הישן והטוב". "גן עדן", למילים של פלדמן (שמזכיר בסגנון את מוהר), הוא רכטר במיטבו, עם פסנתר שמחובר לקרקע וכלי מיתר חלומיים, צבעוניים כקשת במרום. "דברים שכאלה", שחיבר רוטבליט, מחזיר את רכטר לימים היפים שלו משנות השמונים. "מדריך תיירים", של רוטבליט (גם כאן הסגנון מזכיר את מוהר), הוא שיר אהבה שאפשר להחזיק בו ידיים. ב"אולי", שכתבה לונדון־דקל, שנשמע ג'אז סבנטיז עם קריצה לכוורת בחשמלית, הוא שר על אהבה מבוגרת. ב"למה לא אמרת לי", מוהר־אולד פאשן, רכטר נהנה להפגין את השובבות וההומור שלו, על רקע סמבה רגועה.
"ואת ברשות עצמך" הוא מסוג השירים שהרדיו המקומי חייב לתת לו את הכבוד המגיע לו. מהטקסטים היותר מרגשים של רוטבליט, שהיה נשמע מדהים בפיו של איינשטיין ז"ל, אבל גם רכטר מצליח לרגש איתו. זה הזמן לחקוק באבן. "אדם בחייו" שהוא שר עם רונה קינן (כיורשת של רביץ), למילים של עמיחי, הוא כבר מעכשיו שיר שנכנס לדברי הימים של הזמר העברי. מייד אחריו הפוגה בדמות "כמו" הג'אזי והחמוד, בדואט עם גידי גוב. המילים של נתן זך על לב מבוגר כציפור פצועה סוגרות מעגל סימבולי עבור רכטר וגוב עם "ציפור המכנסיים הקטנה" של לוין - במהלך השיר רכטר שר גבוה, כמעט בפלצט, וגוב משלים אותו לקטע גרובי וכובש. תענוג.
רכטר חוזר לָעֶצב עם "כדור מן הצער" של גלבוע, לחן שמזכיר מוזיקה יפנית ותזמור קלאסי מקסים. הוא ממשיך לרגש עם "עכשיו" המבוגר של מינסטר, שיר שבדומה לאלבום כולו נהיה יפה יותר מהאזנה להאזנה. "מה שלא היה כבר לא יהיה", הוא שר, ונותר רק לברך על המוזיקה הנפלאה שלו שהיתה ועודנה.
יוני רכטר, "סביבנו", התו השמיני
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו