ביום שני השבוע ארז שגיא מוקי את חפציו בשתי מזוודות קטנות ונסע עם חבריו לנבחרת הג'ודו של ישראל לנמל התעופה בן־גוריון. על כרטיס הטיסה שלו היה כתוב איסטנבול, ומשם הוא היה אמור להמשיך בטיסה של טורקיש לאבו דאבי, להשתתף בתחרות הג'ודו הכל כך מדוברת.
בנתב"ג התברר למוקי, כמו לשאר חברי המשלחת, שהטורקים לא קיבלו את הוויזות לאבו דאבי, והם נאלצו לחזור הביתה. המשלחת יצאה לבסוף ביום שלישי בטיסה דרך רבת עמון. ואחרי כל הדברים האלה, אמור מוקי לעלות הבוקר על המזרן ולהתחיל את התחרויות. בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם הישראלים יוכלו להופיע תחת דגל ישראל.
"בשבועות האחרונים אמרו שלא נוכל להתחרות תחת הדגל שלנו, מטעמים ביטחוניים. זה מאוד כאב לי, אבל כך או כך, אף אחד לא יצליח להסתיר אותנו, בשום מקום בעולם. כולם יודעים ששגיא מוקי הוא ג'ודוקא מישראל. כל מי שמתחרה מולי יודע, כל מי שיהיה באולם יודע וכל מי שיצפה בטלוויזיה יודע. אני מרגיש שאני מייצג את ישראל בכל מקום בעולם, ואני בא לנצח שם כמו בכל תחרות".
המבקרים טוענים שיכולתם לא לנסוע ולבחור במקום זה בתחרות גרנד סלאם אחרת.
"אם לא היינו נוסעים, זה היה ניצחון שלהם. לי בתור ספורטאי אסור להיכנס לפוליטיקה הזאת, אלא רק לבצע את המטרות שהמאמן שלי ואיגוד הג'ודו מציבים בפניי. אישית, התחרות הזאת מאוד חשובה לי בגלל ששיניתי את קטגוריית המשקל שבה אני מתמודד מ־73 ק"ג ל־81 ק"ג. בשנה החולפת כמעט לא התחריתי בגלל פציעה קשה בגב, והדירוג העולמי שלי נמוך יחסית, מקום 31.
"לכן אני חייב להשתתף בכל תחרות כזאת, לעשות תוצאות טובות ולשפר את הדירוג לקראת האולימפיאדה בטוקיו. ברגע שאני מתקרב כמה שיותר לשמונת הראשונים, אני פוגש בהם בקרבות יותר מתקדמים, ולא מייד בקרב הראשון או השני. בשבילי זה ספורט נטו.
"בתחרות הקודמת באבו דאבי, לפני שנתיים, זכיתי בארד, וגם ירדן ג'רבי. הופענו בלי הדגל, אבל עדיין הרגשתי גאווה גדולה לייצג את ישראל עם כל הלב, ודווקא שם לזכות במדליה".
מאמן הנבחרת, אורן סמדג'ה, מדגיש שהתחרות הזאת חשובה מאוד למוקי, כמו גם לאורי ששון, שחזר אף הוא להתחרות לאחר פציעה. "אסור להם לפספס תחרויות כאלה, שבהן הם יכולים לצבור ניקוד שישפיע על הדירוג האולימפי שלהם לקראת טוקיו. אם לא נשתתף, סתם נפגע בעצמנו, לא נוכל להתקדם בדירוג העולמי והשונאים שלנו ינצחו אותנו. למה, בעצם? נבוא לשם עם משלחת גדולה, עם מגן דוד בלב, כולנו כחול לבן, ונעשה הכל להביא הישגים יפים וגאווה גדולה".
לפני שלושה שבועות זכה שגיא מוקי במדליית הזהב בתחרות גרנד פרי באוזבקיסטן. המדליה הזאת באה אחרי השנה הספורטיבית הקשה בחייו, שבמהלכה סבל משתי פריצות דיסק בגב התחתון, וכלל לא היה בטוח אם בכלל יחזור להתחרות על מזרן הג'ודו.
"אין תחושה מרגשת יותר מאשר לעמוד על הפודיום, לזכות במדליית זהב ולשיר את 'התקווה'", הוא אומר בעיניים נוצצות, "אחרי כל מה שעברתי בשנה האחרונה, שבה סבלתי מאוד, פיזית ורגשית, זה היה מרגש במיוחד".
הצרות התחילו חודש לפני האולימפיאדה בריו, בקיץ שעבר. מוקי (25) היה מדורג אז שלישי בעולם במשקל שלו, בשיא כושרו, מועמד רציני למדליה במשחקים האולימפיים הראשונים בחייו. "זה קרה באימון הבוקר. הייתי בחדר כושר, התאמנתי במשקולות, ופתאום הרגשתי שמשהו נורא קרה לי, כאבי תופת בגב.
"בפעם הראשונה בחיי עצרתי את האימון, ארזתי את התיק ואמרתי שאני הולך הביתה. אורן (סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו; ע"נ) היה המום ושאל אותי מה קרה. הוא פחד עלי, שדווקא עכשיו יקרה לי משהו, רגע לפני השיא הגדול.
"איכשהו הצלחתי לנסוע הביתה, אבל לא יכולתי לעשות שום תנועה. לא הצלחתי לשטוף פנים, לא יכולתי לנעול נעליים. הרגשתי תסכול עצום. הייתי אז בשיא, זכיתי באליפות אירופה בשנה שלפני האולימפיאדה, דורגתי שלישי בעולם, ואף אחד לא היה מופתע אם הייתי מגיע לגמר בריו.
"הרגשתי שיש עלי אחריות, שיש ממני ציפיות. אני מייצג את מדינת ישראל, אנחנו מדינה קטנה שאין בה יותר מדי ספורטאים שיכולים להביא מדליות אולימפיות, ואני אחד מאלה שאמורים לעשות את זה. עד הפציעה דמיינתי איך אני עומד על הפודיום בריו, מקבל את הזהב ושר את 'התקווה'".
הוא עבר משני אימונים ביום לשני טיפולים ביום. אחרי יומיים הגיע לצילום MRI, ושם אבחנו אצלו שתי פריצות דיסק בגב התחתון.
"קיבלתי טיפולים פיזיותרפיים וזריקות ודיקור סיני. במקום לנסוע לפגישה עם הנשיא כספורטאי במשלחת האולימפית לריו, נסעתי לביה"ח מאיר לקבל עוד זריקה. זה שיגע אותי. כל הזמן חשבתי לעצמי, היריבים שלי באולימפיאדה עושים עוד אימון ועוד אימון, ואני מת מכאבי גב. זה הדבר הכי קשה שיכול לקרות לספורטאי".
עד הרגע האחרון לא היה ברור אם הוא ישתתף באולימפיאדה. "עלתה מחשבה לא להטיס אותו בכלל", מסביר סמדג'ה, "כמה ימים לפני האולימפיאדה הוא הצליח לעמוד בפעם הראשונה על המזרן. אתה מבין? רק לעמוד. זה היה הישג. אני לא מדבר איתך בכלל על אימון, אלא על ספורטאי שלא הצליח במשך חודש לגרוב גרביים מרוב כאבים".
מוקי לא הסכים לוותר על האולימפיאדה. "החלטתי שאסור לי להישבר, ושאעשה הכל להצליח. נסענו לריו חמישה ימים לפני הטורניר, הצלחתי איכשהו להתאמן קצת".
הקרב הראשון שלו, נגד יריב סלובני, נגמר באיפון מרשים של מוקי. "זה העניק לי תנופה והרבה אנרגיה", הוא אומר בגאווה. בקרב השני, בשמינית הגמר, ניצח יריב גרמני בוואזארי. ברבע הגמר חיכה לו יריב אמריקני, וגם אותו הכריע באיפון מדהים.
"הגעתי לחצי הגמר מול יריב מאזרבייג'ן. הרגשתי שאני לגמרי בתחרות. ידעתי שאם אני מנצח אני עושה היסטוריה, שום גבר ישראלי לא הגיע לגמר אולימפי בג'ודו. התרגשתי, אבל הייתי מאוד דרוך. היו לי קצת כאבים, וקיבלתי טיפול פיזיותרפי, מרחו לי כל מיני משחות על הגב. עליתי למזרן כדי להילחם ולנצח.
"לצערי הרב הפסדתי. לקחתי את זה קשה, אבל ידעתי שיש לי עוד קרב על הארד, ואני חייב להמשיך להיות מפוקס ולעשות הכל כדי לנצח ולזכות במדליה".
מדינה שלמה החזיקה לו אצבעות בקרב המכריע מול היריב הגאורגי, אבל מוקי הפסיד. חלום המדליה נגוז.
"זאת היתה מכה קשה עבורי. ניצחתי את הגאורגי פעמיים בעבר, והרגשתי שאני מגיע לקרב קר רוח ושקט. אחרי שירדתי מהמזרן הלכתי לחדר של הפיזיותרפיה ובכיתי שעה לבד. אני לא אוהב שרואים אותי בוכה.
"פרקתי את הכל. את כל החודש הקשה שעברתי, את המתח של התחרות. היו לי רגשות מעורבים: מצד אחד, עד הפציעה הייתי בטוח שאני מביא מדליה. מצד שני, למרות כל מה שעברתי, הגעתי לחצי גמר".
מה שמוקי לא הצליח לעשות, עשו ירדן ג'רבי ואורי ששון, שזכו שניהם במדליית הארד - היחידות של ישראל באולימפיאדה.
קינאת בהם קצת?
"לא, להפך. שמחתי בשבילם ובירכתי אותם. בקרב של ירדן הייתי באולם וחיבקתי אותה, אמרתי לה שהיא ספורטאית גדולה. אני מכיר אותה מגיל צעיר, גדלנו בג'ודו ביחד, ומאוד שמחתי בשבילה. כשאורי זכה, כבר הייתי בדרך חזרה לארץ בגלל הכאבים הקשים שלי, אבל דיברתי איתו ובירכתי אותו על ההישג הנפלא. לא הרגשתי החמצה או רע בגלל שהם זכו. אני תמיד מתעסק עם עצמי ועם המטרות הספורטיביות שלי".
הוא חזר לישראל מאוכזב וכואב. "בימים הראשונים הייתי גמור לגמרי. היו לי כאבי תופת. בקושי הצלחתי להכניס את עצמי לאוטו, ועוד יותר היה קשה לי לרדת מהאוטו ולהיכנס לבריכה במכון וינגייט, לטיפולי ההידרותרפיה עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי זמיר. על אימונים לא יכולתי אפילו לחלום.
"אף רופא לא היה יכול להגיד לי מתי הסיוט ייגמר, ומתי אוכל לחזור למזרן, אם בכלל. חלק מהרופאים המליצו על ניתוח, חלק על טיפולים. בחרתי לא לעשות ניתוח.
"מה שחיזק אותי בימים הקשים היו התגובות של האנשים שפגשו אותי ברחוב, זיהו אותי ועודדו. אמרו לי שלא אשבר, ושהם מחכים שאחזור. היו לי גם שיחות רבות עם פסיכולוג הספורט שמטפל בי, אלעד פזי, ועם החברה שלי קורל, שתמכה בי כל הזמן.
"אבל היה לי קשה. בקושי הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה ולהגיע יום־יום לטיפולים הקשים. זה היה המשבר הכי גדול שחוויתי בחיי. היו לי אלף ואחת מחשבות, אם אוכל לחזור פעם לג'ודו, שהוא אהבת חיי.
"היו ימים שהייתי יושב בבית ומשתגע. כותב במחשב 'שגיא מוקי' ורואה ביוטיוב קרבות עבר שלי. יום אחד ראיתי את הקרבות שלי מתחרות הגרנד סלאם בפריז, שבה זכיתי בארד, וממש בכיתי בכי מר. אמרתי לעצמי, אני רוצה לחזור להיות השגיא הזה, שמתאמן ונלחם וזורק יריבים באיפון. זה שלא כדאי להיות בסביבה כשהוא עולה על המזרן, וזה כבר לא קרה כל כך הרבה זמן".
הוא המשיך בטיפולים, ובעצה אחת עם סמדג'ה החליט לעבור להתחרות בקטגוריית משקל של 81 ק"ג. "זה הרבה יותר כיף להעלות במשקל מאשר להוריד", הוא צוחק בפעם הראשונה בראיון, "המשקל הקבוע שלי הוא 78 ק"ג, ולפני תחרויות הייתי צריך להוריד ל־73. זה אומר לאכול כל מיני חטיפי בריאות ולשתות שייקים מיוחדים, שזה פחות כיף מאשר לאכול בצורה יותר משוחררת.
"המחשבה של אורן ושלי היתה שיש עוד ארבע שנים עד האולימפיאדה הבאה, ויהיה יותר קל ונכון פיזית להעלות משקל ל־81 מאשר להוריד".
לפני כשלושה חודשים פחתו הכאבים בגב, ומוקי החל להתאמן בהדרגה. "בהתחלה התאמנתי רק עם הספורטאים במשקלים הנמוכים של 60 ק"ג. כל תנועה קטנה גרמה לי לכאבים. היו אימונים שהפסקתי באמצע, היו ימים שלא התאמנתי.
"לאט־לאט התחלתי להתחרות נגד משקלים יותר כבדים. אני לא אשכח את האיפון הראשון שלי באימון נגד ג'ודוקא ששוקל 81. זה היה מאוד מרגש! וואו. הרגשתי שעשיתי את זה, חזרתי והכל בסדר. אחרי כל השנה הקשה הזאת קרנתי שם מאושר, כאילו היה מדובר באחת התחרויות הכי חשובות שלי".
הוא חזר להתחרות בטורנירים באירופה. בגלל שינוי המשקל לא היה מדורג, ולכן הפסיד בשלבים המוקדמים ולא הגיע לקרבות המכריעים. עד הגרנד פרי בטשקנט.
"לפני התחרות היתה לי הרגשה טובה. אמרתי לקורל שאני חוזר עם מדליית זהב. בגמר ניצחתי את אלוף אסיה, שמדורג 16 בעולם. בזכות הניצחון קיבלתי דירוג ברמת המשקל החדשה - מקום 31. כמובן שצריך לשפר את זה. אני עדיין לא מרגיש בשיא הכושר, אבל חוזר לאט־לאט לג'ודו שלי".
עם המאמן אורן סמדג'ה ומדליית הארד בתחרות באבו דאבי לפני שנתיים. "גם אז הופענו בלי הדגל, אבל עדיין הרגשתי גאווה לייצג את ישראל" // צילום: באדיבות איגוד הג'ודו
את שם המשפחה התחיל סבא שלו, ששינה את השם המקורי - לוי - למוקי, שמו הפרטי של אביו. שגיא נולד וגדל בנתניה, בנם הבכור של רחמים (57) ואורית (54). אחיו הקטן דביר (22) משתחרר בימים אלה מצה"ל.
כבר בגיל 4 זרקו אותו למזרן, שישתולל שם ויוציא את האנרגיה שעליה התקשה לעיתים להשתלט. "אמא שלחה אותי לכל חוג אפשרי - שחייה, ג'ודו, רק שאוציא את המרץ שלי".
המאמן הראשון שלו היה אורן סמדג'ה, שזכה במדליית הארד בברצלונה חודשיים אחרי שמוקי נולד. "הגיע אלי ילד מאוד פעלתן, שובב, אחד שקשה להשתלט עליו. הוא לא היה מהילדים הבולטים באימונים, אבל כשעלה לקרב נדלק בו איזה ניצוץ מטורף, אש. ראית ילד שלא מסכים לרדת מהמזרן ונרגע רק כשהוא מנצח".
ומוקי ניצח, והרבה. בגיל 16 זכה במקום הראשון בתחרות ג'ודו לנוער בקרואטיה. בצה"ל זכה למעמד של ספורטאי מצטיין, שירת בבסיס חיל האוויר בשדה דב והמשיך להתחרות ולנצח. "הייתי מדורג שני בעולם", הוא אומר. לפני שלוש שנים זכה בשני טורנירי גרנד סלאם בבאקו ובהוואנה, ובשניים אחרים השיג את מדליית הכסף. אבל רגע השיא שלו הגיע לפני כשנתיים, כשזכה בזהב באליפות אירופה בבאקו. ארבעה מהקרבות שלו הסתיימו באיפון, שבו הטיל את יריבו למזרן וסיים את הקרב. כך היה גם בגמר נגד הגאורגי נוגזרי סטאלשווילי. אחרי ארבע דקות, דקה לפני תום הזמן המוקצה לקרב, הטיל מוקי את יריבו למזרן.
הוריו צפו בקרב בביתם בנתניה ("אני לא מרשה להם להגיע לתחרויות, כי אני חייב להתרכז ולהיות רק בג'ודו"). "ידעתי שבטח כולם בעננים שם", הוא אומר בחיוך נבוך, "הספקתי רק לכתוב לאבא בהודעה: 'אני כל כך מעריך את מה שעשיתם בשבילי כל השנים', ואז לקחו אותי לבדיקת סמים עד שתיים בלילה".
כבר 25 שנים שענף הג'ודו הוא ענף הספורט האולימפי המוביל בארץ. יעל ארד, סמדג'ה ואריק זאבי היו שם הרבה לפני מוקי וקצרו הישגים נפלאים. אחרי האולימפיאדה האחרונה נוספו גם ירדן ג'רבי ואורי ששון לרשימה המכובדת, ומוקי מפנטז על טוקיו 2020. הוא חבר ב"סגל הכסף" של הוועד האולימפי, ומקבל מהמדינה משכורת של 6,000 שקלים לחודש.
הפרישה של ג'רבי הפתיעה אותו. "אני וירדן מכירים מנתניה מגיל צעיר מאוד. התחלנו להתאמן יחד, כשאני הייתי בן 4 והיא היתה בת 7. אני המשכתי עם אורן, והיא עם שני הרשקו.
"ירדן היא ג'ודאית גדולה שהביאה הרבה גאווה למדינת ישראל. אני חושב שברגע שמשהו בה כבה, זה כבר לא אותו דבר. אי אפשר לקום בכל בוקר ליום קשה של אימונים בלי הלהבה הפנימית הזאת, בלי מוטיבציית שיא. אחרי ההודעה שלה התקשרתי אליה ואיחלתי לה הצלחה בכל מה שתעשה".
למה, לדעתך, הג'ודו הוא הספורט הישראלי הכי מצליח כבר 25 שנה? מה אתם עושים אחרת מהכדורגל ומהכדורסל, למשל, שנוחלים כישלונות מבישים פעם אחר פעם?
"אני לא יודע מה הם עושים, אני יודע איך אנחנו מתאמנים. באיזו רצינות, מקצועיות, התמדה, הכוונה מאוד מדויקת של המאמנים. זה מביא תוצאות, והתוצאות מסמנות את הדרך לספורטאים הצעירים.
"המרכיב המנטלי מאוד חשוב בספורט הזה. אני מקבל מאורן המון השראה וכוח. מעבר לזה, יש לי את כל התנאים להצליח. אני מתאמן פעמיים ביום, מקבל את כל הטיפולים שאני צריך ויש לי ספונסרים שתומכים בי - תדיראן, הרבלייף וחברת אולניק. אין שום סיבה שלא אצליח".
עם חברתו קורל. "הייתי צריך לחזר אחריה עד שהצלחתי"
לאהבה הגדולה שלו קוראים קורל סיבוני, והיא בת 26, סטודנטית שנה שלישית למשפט במכללת שערי משפט. "היא החברה הראשונה שלי", הוא אומר בביישנות אופיינית, "פגשתי אותה לפני שנתיים אצל חברים משותפים בנתניה. התחלנו לדבר, והיא מצאה חן בעיניי. אחר כך התקשרתי והשארתי הודעות, אבל היא לא חזרה אלי. זה לא בא לי בקלות, הייתי צריך לחזר אחריה עד שהצלחתי. היה קרב טקטי קשה (צוחק)".
לפני חודשיים הם עברו להתגורר ביחידת דיור קטנה בנתניה, קרוב לים. "טוב לי איתה. אני מרגיש שהיא מכילה אותי, תומכת, שיש לנו זוגיות יפה. זה לא קל להיות בת זוג של ספורטאי, עם כל העליות והירידות, הפציעות, הנסיעות למחנות אימונים".
יש מחשבות על חתונה?
"עוד לא. כרגע אני מתמקד בג'ודו ומתחיל את השנה השנייה בלימודי תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים בבינתחומי בהרצליה".
כמו ספורטאים אחרים, גם הוא החל לאחרונה להעביר הרצאות על הדרך הספורטיבית שעשה, ההתמודדות עם הפציעות, המשברים והניצחונות. "פנו אלי הרבה אנשים ושאלו על התחרויות, על הפציעה ועל ההחלמה. בניתי עם המנהל האישי שלי, רפי עגיב, הרצאה על הנושא הזה, וכבר העברתי אותה בכמה חברות".
איך זה לעמוד מול קהל ולדבר?
"בהתחלה לא היה לי קל, אני ביישן מטבעי. יש את שגיא שעולה למזרן עם מבט קשוח וממוקד מטרה, ויש את שגיא על בגדים אזרחיים, בבית, בחיים שמחוץ לספורט. אני מאוד רגיש, עדין, לוקח ללב. אבל לאט־לאט אני מתחיל להשתחרר בהרצאות. אני רואה כמה טוב זה עושה לאנשים, כמה השראה ומוטיבציה זה נותן להם".
תביא מדליה בטוקיו?
"חכה, זה עוד רחוק. תן לי קודם לעבור בהצלחה את אבו דאבי, ואחר כך אנחנו טסים למחנה אימון ביפן, בתחילת דצמבר יש שם תחרות גרנד סלאם חשובה. אחר כך נראה. אין ספק שהזהב בטשקנט נתן לי בוסט של מוטיבציה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו