חומות של תקווה

"מה את חושבת עלינו? נכון שאת פוחדת מאיתנו? את בטח אומרת לעצמך, 'אלה רוצחים, חיות אדם. מפלצות שאין להן זכות לחיות'. זה בסדר, אנחנו יודעים שכולם בחוץ חושבים עלינו את זה. היום גם אנחנו חושבים את זה על עצמנו. על המעשים שעשינו. יום־יום אנחנו נגעלים מהאדם שהיינו. אבל שילמנו את מלוא המחיר לחברה, והיום אנחנו במקום אחר לגמרי. אנשים אחרים. ואת זה אנחנו רוצים שאנשים יקראו ויבינו". (שלמה, בן 37, יושב בכלא שאטה כבר 17 שנה על רצח, מתוך מאסר עולם שלא נקצב)

משהו יפה קורה בכלא שאטה, ליד עין חרוד. דווקא במקום הזה, שנחשב לבית הכלא הקשה ביותר בארץ, אפשר לראות מיזם שיקומי יוצא דופן, ראשון מסוגו בעולם, שמפגיש אסירים מסוכנים השפוטים למאסרים ארוכים עם בוגרים בעלי צרכים מיוחדים דוגמת תסמונת דאון, אוטיזם ומוגבלות שכלית. התוצאה היא קשר חוצה גבולות המבוסס על קבלת האחר, קשר שממלא את שני הצדדים בחום, בהערכה עצמית ובתקווה.

שמו של המיזם הוא "מאחורי הסורגים", וכמו כל הדברים הטובים, גם הוא התחיל בחלום. הגתה אותו רס"מ רוחה (רחל) אוחנונה, קצינת החינוך בבית הסוהר. במסגרת המיזם מגיעים לכלא בשבועות האחרונים שבעה צעירים עם צרכים מיוחדים בני 22 עד 42, שלושה גברים וארבע נשים, המתגוררים בדיור מוגן בהוסטל בית אקשטיין שבקיבוץ חפציבה, ונפגשים פעם בשבוע למשך שעות אחדות עם שמונה אסירים, המרצים את עונשם על פשעים חמורים דוגמת רצח והריגה. המטרה: ליצור חיבור לשונה ותרומה לקהילה.

מה שתוכנן לעשרה מפגשים צמח, לאור ההצלחה והביקוש ההדדי, ל־15 מפגשים. "רשימת ההמתנה של האסירים והדיירים בבית המוגן שרוצים להשתתף בפרויקט רק גדלה", אומרת רוחה בעיניים נוצצות. 

לרגע זה נשמע כמו מפגש בלתי אפשרי. אבל כאשר רואים אותם מתחבקים ומתרגשים, אי אפשר שלא להיכבש. "אני רגיל שרואים בנו מפלצות אדם, כאלה שהחברה יורקת אותן החוצה ומתעלמת מהן", אומר שרבל, בן 35 מהצפון. כבר 13 שנים שהוא בכלא מתוך 35 שנגזרו עליו, בגין רצח שביצע.

"בפעם הראשונה שפגשתי בחבר'ה האלה חשבתי שאני עושה להם טובה. פתאום, עם כל מפגש שעבר, גיליתי שהם אלה שעושים לי טובה גדולה. הם מחזירים לי את האנושיות, עושים אותי בן אדם טוב יותר. הבן אדם שהייתי רוצה לראות במראָה".

לצידו רן קייזרמן (36), בעל מוגבלות שכלית קלה, שנשען עליו ומחייך במבוכה. שרבל מראה לי פתק שרן כתב לו, שבו כתוב בכתב ילדותי עגול עם שגיאות כתיב: "מאז שהכרתי אותך, יש לי חבר אמיתי". 

"כשאני גורם לבן אדם כזה לחייך, אני מרגיש שעשיתי את שלי", אומר שרבל בהתרגשות. "מי בעולם כתב לי אי פעם שאני חבר אמיתי בשבילו? האנשים בחוץ רק פוחדים ממני ומתרחקים. זה מביא אותי לפעמים גם עד דמעות". 

רן לא נשאר חייב ואומר לו, כשהוא משפיל את מבטו: "אני אוהב אותך יותר".

•   •   •

640 אסירים יש בכלא שאטה, כולם שפוטים לעונשים כבדים, שבע שנות מאסר ויותר. שנייה אחרי שאני חוצה את השערים הכבדים מקיפים אותנו שבעת דיירי בית אקשטיין, שמביאים איתם הרבה שמחה ואור. יונתן, רן, טלי, עירית, גלי, ניצן ושגיא. השניים האחרונים נשואים זה יותר מ־15 שנה. כולם מחייכים בחיוך ענק של ילדים קטנים ורצים לזרועותיה הפתוחות של רוחה, תוך כדי שהם קוראים בשמה במעין ניגון. 

זה המפגש החמישי שלהם עם האסירים, וניכר שלמרות החומות והסורגים הגבוהים, עם כל האהבה שמסביב, הם כבר מרגישים כמו בבית. למשך שעתיים הם יתערבבו בין האסירים, יעסקו בכל הקשור לאדם, לאדמה ולטבע, עם ליווי צמוד של רוחה, ויבצעו יחד מטלות מכוונות שתבקש מהם רוחל'ה אלתר, מדריכת הגינון הקהילתי בכלא, שקיבלה על עצמה את הנחיית הפרויקט. בתום כל מפגש הם ייצאו בחזרה להוסטל עם יצירה שהכינו יחד - למשל, כלי נגינה שנעשה מענפים ומפירות מרשרשים. הרבה כיף, וצחוק, בועה של נורמליות במקום שרחוק מלהיות נורמלי.

"הם מרחיבים לי את הלב", אומרת רוחה וממהרת להסתיר את הדמעות. "מתוקים. במקום הלא פשוט והקשה של הכלא הם כמו מלאכים קטנים ששופכים אור ומספקים אתנחתא מהקושי". בהמשך היא תספר על בן דוד שלה, שיש לו תסמונת דאון, ועל בת דודתה, חן מלכה, שמשמשת מדריכה בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", שמשלבת צעירים עם צרכים מיוחדים. השניים הללו הם שהביאו אותה למחשבה על שיתוף פעולה בין שני הקצוות.  

"בהתחלה חשבתי להביא לכלא חניכים מהתנועה, אבל הם היו צעירים מדי. חן עשתה לנו היכרות עם בית אקשטיין, ומייד התחברנו. הם הפגישו אותנו עם שבעה מהדיירים שם. ביקרנו אצלם פעמיים, חלקם גם ביקרו אצלנו. ראינו את החיים ואת השגרה בכל צד, ואחרי הכנה יצאנו לדרך".

"לא סיפרנו להם שמדובר באסירים שיושבים על רצח", אומרת שולי שצ'ופקביץ', מנהלת בית אקשטיין. "זו היתה בקשה של האסירים עצמם. עשינו חשיבה יחד, גם עם המשפחות של הדיירים, והגענו למסקנה שהכי נכון לומר שהם 'עברו על החוק', כדי לא ליצור משהו שקצת יפחיד וירתיע. החלטנו גם שאם זו תהיה שאלה שתעלה מהם, נגיד להם שהם מרצים מאסר על רצח, אבל לא לפני כן ולא מיוזמתנו. האמת, שעד עכשיו אף אחד לא שאל ולא התעניין". 

רוחה: "בהכנה סיפרנו להם שמדובר באנשים שביצעו פשע, ושהם משלמים את חובם לחברה. סיפרנו שכאשר נכנסים לכלא, כל האסירים לובשים מדי אסירים בצבע כתום. אמרנו גם שיכולות להיות אזעקות, ושלא ייבהלו. השאלה הכי נפוצה, משני הצדדים, היתה: האם יאהבו אותנו? האם יקבלו אותנו איך שאנחנו? מצד הדיירים עלתה גם השאלה: האם יהיה לנו כיף איתם?" 

יש הורים שסירבו שילדיהם ישתתפו בפרויקט?

שולי: "היו משפחות שהיו להן קצת שאלות לגבי מהות הפרויקט והאסירים המשתתפים. אבל לא היה מישהו שנאלצנו לעשות תהליך עם המשפחה שלו, ולא נאלצנו לוותר על אף אחד מהדיירים שנבחרו לפרויקט".

היו למשתתפים חששות?

רוחה: "לאסירים היו קצת שאלות בהתחלה, בעיקר סביב החשש מה יחשבו עליהם החבר'ה מההוסטל, מה הם יגידו, האם ישפטו אותם. הם גם הביעו ספק אם בכלל יש להם מה לתרום להם. אחרי הפגישה הראשונה, כל השאלות נעלמו".

איך האסירים האחרים הגיבו?

"הם רואים איך הקבוצה התגבשה, רואים את החברים שלהם מתייצבים שעה לפני המפגשים וממתינים בעמידה בכניסה לחדר במרכז החינוך, ורואים אותם מוצפים ברגש אחרי המפגש, באופן כזה שאני נדרשת לעשות איתם 'מפגש איסוף' - שיחות קבוצתיות כדי להבין את התחושות והמחשבות שהמפגש הציף, להכיל את החוויה טוב יותר. הם כמו יחידת עילית כזאת, שלאסירים האחרים אין כניסה אליה. וגם האחרים רוצים. כבר יש רשימת המתנה ארוכה של אסירים שמעוניינים להצטרף, אם תיפתח קבוצה נוספת".

שולי: "באחת השיחות עם דיירי הבית המוגן אמרה לי אחת מהם, טלי, אישה צעירה עם תסמונת דאון, שהיא מפחדת. שאלנו ממה? והיא שוב חזרה: 'אני מפחדת'. אמרנו לה שלא תדאג, שאנחנו נשמור עליה, ושעכשיו האסירים האלה הם אנשים טובים.

"הסברנו לה את זה לאט, שוב ושוב, עד שהיא הבינה שמדובר באנשים ששילמו את חובם לחברה. גם אדם שעובר ברמזור אדום במעבר חציה נחשב עבריין".

לא חששתם מהמפגש בין שתי האוכלוסיות?

רוחה: "לא אגיד שלא חששתי, אבל החלטנו מלכתחילה שאנחנו לוקחים אסירים שיקומיים במאסר, שכבר עברו הרבה קבוצות חינוך וקבוצות טיפוליות. אסירים שנאמנים לטיפול, שיש להם יכולת להתבטא ולהבין, שיודעים לקבל, גם את עצמם, וקל וחומר את האחר. רובם היו בתוכניות שיקום ולמדו באוניברסיטה. 

"במפגש הראשון, לפני חודשיים, היה קצת מתח, אבל הוא התפוגג במהירות. אחרי המפגש היתה הצפת רגשות גדולה. האסירים לא ציפו למה שקרה שם, הם הופתעו מעצמם. גם אני הייתי בשוק. אחד מהם אמר לי בהתרגשות: 'זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מרגיש אמפתיה וחמלה'. אחד אמר: 'לא האמנתי שאי פעם ארגיש נורמלי, והיום זה קרה'. זה היה 'וואו' גדול בשבילם.

"את לא מבינה איך הם מפנקים את הדיירים מההוסטל. במשך שעתיים הם נותנים מעצמם כל מה שהם רק יכולים. קשה להסביר את זה במילים. בהתחלה הם חשבו שהם באים לתרום לאוכלוסייה החריגה, מהר מאוד התברר להם שהם מקבלים לא פחות ממה שהם נותנים.

"גם אחרי שהדיירים הולכים, התחושות מלוות את האסירים. ימים ארוכים אחרי המפגש אנחנו מעבדים את זה. גם אותי, שמלווה את האסירים כבר הרבה זמן, זה מטעין לכל השבוע".

•   •   •

מפקד הכלא, גונדר משנה בני אבריאל שפר, הוא תומך נלהב בהקניית ערכים מתקנים בתוך הכלא ובהעלאת הדימוי העצמי, כדי לאפשר לאסירים הסתגלות מוצלחת כשישתחררו. הוא מדגיש שהמפגשים הללו הם רשות, בדיוק כמו השתתפות בשיעורים ובסדנאות המלאכה, אבל האסירים שמשתתפים בהם זוכים למשכורת ולהטבות משמעותיות דוגמת קידום לאגף טוב יותר, ביקורים פתוחים ללא סורגים וחציצה, מפגשי התייחדות, ועוד.

רוחה: "שירות בתי הסוהר מאמין שמפגשים כאלה הם בסופו של דבר רווחיים לאסיר, אבל יותר מזה, לחברה עצמה. אם המערכת משאירה את האסיר כמו שהוא וכך מחזירה אותו לחברה, מה עשינו בזה? הוא יחזור לדפוסים שלו. אז למה לא לתת לו הזדמנות ולדחוף אותו, אם ממילא הוא משלם את חובו לחברה?" 

שולי: "אנשים עם תסמונת דאון באים ממקום של הרבה רגש. הרגש חזק אצלם. הם באים ממקום לא שופט ורואים כל אדם באשר הוא אדם. היה ברור לי שהרגש שלהם ימס שם משהו בלבבות. וזה מה שבאמת קרה. עם זאת, הופתעתי. לא מהתוצאה, אלא מהמהירות. זה קרה מייד במפגש הראשון, כשכל צד היה בטוח שהוא זה שבא לתרום ולעזור, ובפועל שניהם תרמו ונתרמו".

שולי שצ'ופקביץ'. "החיבור ביניהם נראה טבעי"

יש דברים שאסרתם על האסירים?

רוחה: "לא לגעת בבנות. בכל זאת, זה נושא רגיש. בין הבנים תמיד תראי לחיצת יד, טפיחה על השכם. עם הבנות יש רק לחיצת יד".

שולי: "למרות שהיה ברור לנו שבין כותלי הכלא אנחנו מוגנים, זה היה פותח מקום לחששות גדולים יותר".

מי לדעתכן הסתגל למפגשים מהר יותר?

רוחה: "אחרי שעבר המתח הראשוני, לדיירים של בית אקשטיין היה קל יותר, בזמן שהאסירים עדיין לא ידעו למה לצפות. תזכרי שהקשר של האסירים עם אנשים מן החוץ הוא בביקורי משפחות, פעם בשבועיים למשך 20 דקות. אז כן, יש להם חשש ממה יחשבו עליהם האנשים מן החוץ, גם אם הם על הרצף האוטיסטי או עם מוגבלות שכלית. והדיירים קיבלו אותם בצורה מדהימה. אפילו אני הופתעתי.

"לכן אני חושבת שהפרויקט הראשוני הזה הוא חשוב. בסופו של דבר, זו פעם ראשונה בשירות בתי הסוהר שאסירים נכנסים לפעילות עם אוכלוסייה חריגה כזאת. כאן גם מדובר באסירים כבדים, ששפוטים על עבירות קשות, עם מקסימום אבטחה בכלא. אמנם המפגשים לא נערכים בתוך התאים, אלא במרכז החינוך, אבל זה עדיין ייחודי מאוד". 

אפשר להניח שיהיו משפחות של נרצחים שלא יאהבו את הפרויקט הזה.

שולי: "אני לא מורידה כהוא זה מהמעשים שהאסירים עשו. אבל עדיין צריך לזכור שעומד שם בן אדם, ואת זה אנחנו שוכחים לפעמים. יש שם אנשים שיושבים 17 שנה, והפחד שלהם מהחברה הוא גדול. פעם בשבוע, במפגש בין שתי הקבוצות, החיבור נראה הכי טבעי". 

מהמפגשים שלך עד כה עם האסירים, מה הדבר שהכי הטריד אותם?

"בעיקר שאלות של איך יתפסו אותם, איך נציג אותם בפני הדיירים. תחשבי על זה, אלו שתי אוכלוסיות חלשות, שחיות עם סטיגמה לאורך שנים. המסר במפגשים הללו הוא שצריך הרבה אומץ להסתכל על האדם עצמו ופחות לקטלג ולהיות שיפוטי. וזה לא פשוט בכלל".

•   •   •

"האמת היא שהיו הרבה חששות. במיוחד מהלא נודע", אומר שרבל. "לא ידענו איך להתייחס לאנשים הללו, איך לדבר איתם, איך להבין אותם. היפה הוא במשותף לנו: שנינו אוכלוסיות מיוחדות, שנינו שקופים בחברה שדחתה אותנו".

עיאד, בן 44 מהצפון, שפוט ל־16 שנות מאסר בגין הריגה ושני סעיפי חבלה בנסיבות מחמירות. עד היום כבר ריצה שבע שנים. "הייתי מאוד סקרן לראות איך אחרים בחוץ רואים אותנו, האסירים", הוא מספר. "מה שכבש אותי בחבר'ה האלה זו התמימות שלהם. הם באים אלינו בלי דעות קדומות, בלי שפיטה, כמו דף לבן. זה נותן לי הרבה תקווה ליום שאחרי הכלא".

שלמה, בן 37, שפוט למאסר עולם על רצח. כבר 17 שנה הוא בכלא, ועונשו לא נקצב. "החברה שופטת אותנו, כמו שהיא שופטת אותם", הוא אומר. "אנחנו כל כך דחויים, שאף אחד לא מגלה שיש בן אדם מבפנים. ההבדל הגדול בינינו לבינם הוא שהם נולדו אל תוך זה, שופטים אותם על המראה החיצוני ועל ההתנהגות, ואנחנו גרמנו ליחס כלפינו בגלל מעשים שעשינו. פה, ניתנת לנו ההזדמנות ליישם הלכה למעשה איך לכבד את רצונו של האחר ואת דעותיו, איך לקבל את השונה, למרות השוני בינינו, ומדהים לראות את החיבור בינינו. הייתי המום מהמקום שאליו זה התפתח".

יש לכם חשש שהם יידעו על מה אתם יושבים?

שרבל: "אני חושש שרן יידע, כי נוצר לי חיבור מדהים איתו. הוא כמו אחי הקטן".

מימין לשמאל: עירית, רס"מ רוחה אוחנונה - קצינת החינוך בכלא, טלי, חגית בראל - ראש אגף החינוך, ניצן וגלי. "הייתי בשוק מעוצמת המפגש", אומרת רוחה

החברים מסביב צוחקים ודוחקים בו לספר על הרכישה האחרונה שעשה. "היה לנו פה 'יום הספר' בכלא וקניתי לו ספרים וצעצועים. רן מסתכל עלי במבט שאחרים בחוץ מעולם לא הסתכלו. כאילו הוא סומך עלי. אני כמו אח גדול שדואג לו. אז פלא שאני לא רוצה שיגלה שאני יושב על רצח ועל שני ניסיונות לרצח? אז כן, אני חושש מזה, כי אני לא רוצה שהקשר הזה ייגמר". 

שרבל ממשיך להקריא מתוך המכתב שרן הביא לו. "שרבל החבר שלי, אני מאז שביקרתי אותך מייד ידעתי שיש לך לב טוב וזהב. אני מאחל לך שתמצא זוגיות טובה ותתחתן ותיתן לה בית, תמשיך לחייך. יש בינינו חיבור מיוחד. ממני, רני".

"הם האנשים הראשונים ששברו את הקרח איתנו", אומר עיאד. "הדיבור שלהם היה על ההתחלה 'אוהבים אתכם' ו'שמחים להיפגש איתכם'.

"למקום הזה הגעתי רק כי חשבתי שאני תמיד צודק. עד שמצאתי את עצמי יושב על רצח. ותראי איפה אני היום. עם כל הדרך שעשיתי פה, אני נגעל מעצמי. מרגיש שאני מפלצת. ממש כך. איזה בן אדם נורמלי ייקח חיים של מישהו אחר? רק מפלצת.

"בפרויקט הזה, אני פתאום מדבר עם אוכלוסייה אחרת. הפתיע אותי להסתכל על עצמי במראה ולראות שיש בתוכי בן אדם טוב".

•   •   •

איוב, בן 39 מהמרכז, מצטרף אלינו. הוא יושב על רצח וניסיון רצח, ושפוט למאסר עולם שנקצב, שממנו ריצה 17 שנה. בכלא סיים 12 שנות לימוד, וכעת הוא בעיצומם של לימודי תואר ראשון רב־תחומי (B.A כללי).

"אני מכיר את האוכלוסייה של הדיירים מבית אקשטיין", הוא אומר. "עשיתי בעבר עבודות שירות עם אוכלוסייה כזאת, ולכן הרגשתי שאני, יותר מכולם פה, יכול לתרום וליישם את מה שלמדתי. אבל אם היו אומרים לי את זה בתחילת המאסר, לא הייתי נענה. הייתי צריך לעבור דרך קשה כדי לשבת פה היום".

הוא מביט לכיוונה של רוחה, שעסוקה בשיחה עם אחד הדיירים. "בהתחלה, התחלתי הרבה פרויקטים וקורסים בחינוך, ונפלטתי. אבל היא לא ויתרה עלי, שוב ושוב ושוב. היום אני פה בזכות עצמי, אבל גם הרבה בגללה". 

"איוב, אני שמח שלא ויתרת", אומר לו יונתן, שיש לו אוטיזם קל. "נתת לי התחלה חדשה. בשבילי זו מתנה להכיר אתכם". שלמה מלטף לו את הראש ואומר: "האלימות הזאת מילדות, מהבית, היא זו שהביאה אותנו לפה. מגיל קטן למדתי שרק באלימות אוכל להשיג דברים. הפרויקט הזה נותן לי את ההזדמנות לתקן.

"אזרח מן השורה, שיודע שאני אסיר ושפוט על רצח, יפחד ויתרחק ממני. הדיירים מבית אקשטייין באים אלינו בלי עכבות, בלי גדרות - הם פשוט ניגשים אלינו, מחבקים, לוחצים יד, שואלים 'מה שלומך?' וברור לי שהם באמת מתעניינים בי, שאכפת להם ממני. כמו שלי אכפת מהם.

"בזכותם אני לומד לראות את הצדדים הטובים שלהם, וגם את הצדדים הטובים שבי, ולהעצים אותם. אין ספק שהאהבה הזאת כלפיהם נותנת לי עוצמות". 

לפני המפגש הראשון הוא היה בלחץ. אפילו שאל את רוחה כמה פעמים איך להתמודד איתם, מה להגיד ומה לעשות. "אבל כשראיתי אותם בעיניים, התמכרתי מייד. מה זה התמכרתי? אחרי המפגש פניתי לרוחה וביקשתי תוספת של חצי שעה איתם. כאב לי שעד שהם נכנסו אל תוך חיי, עם כל כך הרבה אנרגיות טובות, הם כבר צריכים ללכת. יצאתי בהרגשה טובה ובחיוך גדול". 

עיאד: "גם כשנגמרת הפעולה, אנחנו והם רוצים להישאר עוד. מישהו אמר לי פעם בחיים שאני מקסים? לא. מישהו אמר לי, 'תודה רבה על הנתינה'? לא. והם אומרים לנו את זה כל הזמן. נותנים לנו את התחושה שאנחנו באמת תורמים ועושים להם טוב. הם נותנים לנו את הדחיפה הקטנה הזאת, שמביאה אותנו למקום אחר".

שלמה: "לפני שני מפגשים גלי לא הגיעה, כי היא היתה בבדיקה. מייד שאלנו איפה היא. היא חסרה לכולנו. במשך שעתיים הכנו בשבילה, כולנו, אבן שציירנו עליה, ובמפגש שאחריו נתָנו לה את האבן. היא כל כך התרגשה. היא אמרה, עם דמעות בעיניים: 'אנשים מקסימים, אני מודה לכם מקרב ליבי'". 

•   •   •

האסירים נזכרים במפגש הרביעי, שבו עירית, שיש לה תסמונת דאון, היתה שקטה במיוחד. לשאלתם למה היא שקטה, השיבה: "אני עצובה". ואז אמרה: "אני ניצחתי את מחלת הסרטן". בעקבות זה, גם רן סיפר להם על קרובי משפחתו שנפטרו מסרטן. "כולנו בכינו והתחבקנו. אחד הזדהה עם השני. כבר לא הבדלת מי האסיר ומי החוסה", אומר אליאור, שמצטרף לשיחה. הוא בן 29 מהמרכז, יושב בכלא מגיל 16 על הריגה ועל ניסיון רצח. שפוט ל־20 שנה, ונשארו לו עוד שבע.

"בעוד חמישה חודשים יש לי ועדת שליש. את הפרויקט הזה, כמו כל הפרויקטים שעשיתי לאורך המאסר, אני אעלה בוועדה. אבל עם כל הכבוד לפרויקטים שבהם השתתפתי, דבר כזה מעולם לא חוויתי. זה פותח לי עולם חדש ומלמד אותי הרבה על עצמי. 

"ישיבה של 13 שנה בכלא הופכת אותך למנותק מהרגש שלך. אני כבר שכחתי שיש לי רגש בכלל. בזכותם, התחלתי שוב להרגיש דברים. יש בי פתאום דחף לתת יותר מעצמי, רצון אדיר לחבק אותם, לשמח אותם. עם כל מה שעשינו בחיים - אנחנו אנושיים".

הוא נזכר ביום ההולדת שהרימו האסירים לכבוד שגיא. "באחד המפגשים הוא סיפר שבשבוע שאחרי, יש לו יום הולדת. במשך שבוע התעסקנו רק בזה. הכנו לו מתנה - ספר שקנינו בבזאר הספרים שהיה בכלא. עטפנו אותו יפה, השקענו בברכה יפה, וכל אחד תרם מכספו הפרטי לקנות לו כיבוד מהקנטינה".

רוחה: "הם גרמו לו לחייך במשך שבוע אחרי יום ההולדת שלו. הוא פשוט היה מאושר".

"את יודעת למה אני אוהב אותם כל כך?" שואל יהודה, בן 30 ממרכז הארץ, שכיפה שחורה סרוגה לראשו. "את יודעת על מה יתר האסירים מקנאים בנו? על שהאנשים האלה כל כך טהורים. נקיים. ואת זה אנחנו בחיים שלנו לא פגשנו. משהו באוכלוסייה הזו מעוררת בנו את האמפתיה, את החמלה, את הרצון לתת, והרבה. זה יותר מבחן לעצמי ופחות להם". 

הוא שפוט ל־20 שנה על הריגה. תשע מתוכן כבר ריצה. "מרגיע אותי לגלות שאחרי הכל, לא איבדתי צלם אנוש, למרות שאני פה הרבה שנים. נכון, ביצעתי רצח נוראי, ויש מי שלא יסלח לי על כך בחיים ויזכיר לי את זה שוב ושוב. אבל אני כבר לא אותה המפלצת. ההתמודדות הזאת עם אות הקין שהחברה הטביעה לנו במצח לא פשוטה, ואת אות הקין הזה הילדים האלה לא רואים עלינו".  

אליאור: "כשאת באה מעולם כל כך קשה, כש־17 שנה מהחיים שלך את עסוקה באינטריגות, בלשמור על הגב שלך, בלהיות בכוננות שיא בכל רגע, ופתאום באים אלייך ונותנים לך הזדמנות לפגוש אנשים כל כך טהורים - זאת מתנה. 

"יש בי מערבולת של תחושות. אני מרגיש רחמים, אבל גם שמחה. מרגיש זכות על שהפגישו בינינו לבין האוכלוסייה הזאת, אחרת איפה היינו פוגשים אותם? הם נותנים לנו חשק לתת להם, בכמויות גדולות ומכל הלב.

"תמיד אומרים 'אני מצטער', 'אני מביע חרטה', 'אני רוצה לתת', אבל אף פעם לא היתה לנו הזדמנות לתת ולתרום לקהילה. ועוד לאוכלוסייה שלא הייתי מתקרב אליה בחיים. סוף סוף יש לנו למי לתת. יש כתובת לכל מה שאנחנו לומדים כבר שנים. הם הביאו אותי להאמין שיש בי בכל זאת לב עם חמלה. מי היה מאמין שאוכל אי פעם לתת לאחר?"

איוב: "אני מתכנן לפגוש אותם גם בחופשות ולהיות איתם בקשר. תרשמי, שאני איוב, מבטיח, שכשאצא לחופשות 24 שעות - אקדיש שעתיים מהחופש שלי לתת להם אהבה, כיף ושמחה, כמו השמחה שהם נותנים לנו".

ניצן, הלוקָה בתסמונת דאון, מקשיבה בשקט, ואז אומרת: "אני מרגישה שנותנים לי הרבה חום ואהבה ועוטפים אותי".

מוחמד, בן 35 מהצפון, יושב בכלא כבר 13 שנה. "בזכות האנשים האלה גיליתי שיש לי רגש", הוא אומר בהתרגשות. "זאת הזדמנות גדולה בשבילי להרגיש שייכות, אחרי הרבה כל כך שנים. להרגיש שאני לא לבד. לראשונה אני מרגיש שווה בין שווים. בטבע שלנו אנחנו סגורים ואלימים, ופתאום, פה אנחנו נפתחים לאהבה". 

"הם נראים כמו ילדים קטנים, שאת רק רוצה לעטוף", אומר שרבל, "הפשטות הנקייה הזאת עוזרת ומקלה. הלוואי שהיינו יכולים לתרום ולעזור גם לאנשים מהשורה, אלה שחיים בחוץ ודוחקים אותנו לשוליים, כאילו אנחנו לא בני אדם בכלל. כאילו אין לנו זכות לחיות ממש כמותם. הלוואי שהיינו יכולים לשבת איתם ולהתווכח, לקיים דיון כדי שיכירו אותנו.

"פה זה מצליח, כי עבור הדיירים מבית אקשטיין אני לא פושע ולא רוצח. אני בן אדם עם דף חלק. יש מי שחושב שאני נעים הליכות. כן. אף פעם לא אמרו עלי שאני 'נעים הליכות", הוא אומר וצוחק. "מעולם לא הקשבתי לאף אחד. פתאום אני מקשיב, וזה מקל".

מפגש בין האסירים לדיירי בית אקשטיין. "אני מרגישה שנותנים לי הרבה חום ואהבה ועוטפים אותי", אומרת ניצן, צעירה עם תסמונת דאון // צילומים: מרים צחי

אליאור: "כשאנשים שומעים 'אסירים מכלא שאטה', הם מייד אומרים: 'אלה אסירים מסוכנים'. כי כמעט כולנו יושבים פה על רצח. אבל אל תסתכלו בקנקן, אלא במה שיש בו. תאמיני לי שמי שייכנס לדיבור ויכיר אותנו, ייצא בדעה הפוכה". 

"צבט לי קצת בלב לשמוע בהתחלה את טלי, כשאמרה שהיא מפחדת", אומר עיאד. "היא פחדה שירביצו לה. במפגש הכל פשוט נפל. כל הפחדים. היא התחילה לחייך ולדבר. כמעט בכיתי. היא מאוד עודדה אותי להיות אופטימי. כשאני רואה אותה אני אופטימי, ודרכה אני רואה את החברה שבחוץ ומרגיש שיש סיכוי שיקבלו אותי כמו שאני". וטלי אומרת עם המון רצינות בעיניים: "כי באמת הייתי עצובה. אבל אחר כך עודדתם אותי. בזכותכם הייתי שמחה". 

•   •   •

המפגש מתחיל. "במילה אחת - איך אתה מרגיש היום?" שואלת המנחה רוחל'ה, ולאוויר נזרקות מילים בזו אחר זו - תקווה, אמיץ, עצוב, שמח, אהבה, וגם המילה מתרגש, שחוזרת שוב ושוב. 

רן מבקש, לכבוד השנה החדשה, לפתוח בשיר של נעמי שמר ואומר שוב שכיף לו להיות במקום הזה. כולם מסביב מוחאים לו כפיים ומחבקים אותו, והוא מאושר. אחר כך הוא מקריא כמה מילות הקדשה לשרבל, שמנסה לעצור את הדמעות. "אמרתי לך, הוא כמו אח קטן שלי", הוא לוחש לי. 

"את קולטת את האווירה?" שואל אותי יהודה, "בזמן המפגש יש תחושה שאי אפשר להסביר, אבל היא לא היתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר בעולם אלא רק כאן, בין כותלי הכלא. זה נשמע מטורף, אבל מצד אחד יש קבוצת אוכלוסייה שבודדו אותה כדי להגן עליה מהחברה, ומצד שני יש אנשים ששמו אותם במקום הכי סגור שיש, כדי להגן על החברה מפניהם. שום דבר פה לא נורמלי לכאורה. ואת הקיצוניות הזאת הפרויקט הזה מחבר".

שלמה מחויך, אבל אפשר להרגיש בצביטה שזה גורם לו. "בכלא אני מרגיש סכיזופרן. כאילו יש בתוכי שני אנשים. זה קורה לי כשאני מרגיש שאני חייב לשדר כוחניות, חייב לשדר איום, שיפחדו ממני. ככה אני שומר על עצמי באגפים. אבל כשאני פה - אני מרגיש שלם. אחד. זה המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי להוריד את כל המסכות". 

"אני כבר לא פוחדת כשאני רואה את החומות מבחוץ", אומרת טלי. "אני יודעת שיש פה בני אדם בדיוק כמונו. אני שמחה להיות פה".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, איוב מבקש לומר עוד משפט. "אני מבקש מהחברה שלא תנדה את האנשים החריגים האלה. שייתנו להם כתף, שיעזרו, ושהקרובים אליהם לא יתביישו בהם. אני יודע בדיוק מה הם מרגישים, אני יודע מה זה להיות דחוי ומנודה - זה לא מגיע לאף אחד בעולם, בטח לא להם". 

שגיא, דייר בבית אקשטיין, מחבק אותו ואומר: "ואני מבקש שיקבלו גם אתכם. לכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה. אני אוהב אותך".

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו