לפני הרבה שנים הייתי חבר צוות בתוכנית טלוויזיה נחמדה בשם "המטבחון". המנחה היה המאסטרו דן שילון, החברים מסביב לשולחן היו דעתנים ודעתניות במובן הכי לא פראיירי של המילה, האווירה היתה של התכתשות נעימה למדי, וטווח הנושאים השתרע על פני המרחב שבאותם ימים היה נהוג לכנות אותו "מאלון מזרחי ועד שמעון פרס".
איך, לעזאזל, מתרגמים ביטוי כזה לעברית של היום? מצד אחד, מדובר בפרפראזה מעניינת על הביטוי התלמודי העתיק "מקרני ראמים ועד ביצי כינים". מצד אחר, אלון מזרחי היה יכול רק להעלות את הרמה של בית המחוקקים שיש לנו היום. בכל אופן, כל נושא מעניין היה כשר לעלות על שולחננו ולהסעיר את האווירה, עד שלדן נמאס והוא עבר לנושא הבא.
הבעיה עם התוכנית הזאת היתה החלטת המערכת לכתוב מתחת לשם שלי את התואר הבעייתי "פובליציסט". בחלק גדול מהמקרים שבהם המצלמה התלבשה עלי, מיהר שמי לצוץ פחות או יותר מתחת לקו הלסת הברברי שאני גורר איתי כירושה מאבות אבותיי שחיו באזור קרתגו.
ממש מתחת לשם, יותר באזור בצבוץ תלתלי החזה, התנוססה לתפארת המילה הסתומה "פובליציסט", שהתיימרה להגדיר מי אני ומה אני. אני לא זוכר איך הכל התחיל. האם הם עשו את זה בלי להתייעץ איתי, או שזה אני שלא חשבתי מספיק לפני שנתתי אישור? אבל אני עדיין זוכר שזאת היתה טעות מרה.
התגוררתי בנחלאות באותם ימים, ושוק מחנה יהודה היה מחוז הקניות היומיומי שלי. ההומור הירושלמי המקומי נוהג לעשות מטעמי מטעמים מקשקושים פלצניים כמו "פובליציסט". ואכן, באתי להם טוב. לא היה ברנש אחד בסביבה שהתכוון להניח לי.
זה התחיל בפניות תמימות שביקשו להבין ממתי אני סובל מ"אפבלציסט", ואפילו המליצו לי על רופא מנתח שיכול להוציא את זה כמו כלום. המשיך בכאלה שהעמידו פנים שהם חושבים שמדובר בכלל בעדה מעדות ישראל ("וואלה, בן דוד שלי התחתן עם פוליציסטיה. גהיני־גיהינום, אני אומר לך"), עמדה פוליטית קיצונית, או אפילו העדפה מינית ("וואלה ג'קי, עליך לא הייתי מאמין. איך זה מסתדר לך? מזרחי, שורשי, מסורת מבית אבא, ובסוף פוליביסט?). והסתיים באנשים שממש התעניינו לדעת מה זה. באמת.
ואלו היו הגרועים מכולם. שהרי אין באמת דרך להסביר מהו פובליציסט בלי לחפור. ברגע שאמרת שכתבים אמורים להיות אובייקטיביים, ואילו פובליציסטים דווקא מתבקשים לעשות עניין מהשקפתם האישית, ואפילו חייהם האישיים, אתה משאיר מולך אדם נבוך ומבולבל. כבר שנים הוא קורא עיתון ועדיין לא נתקל במילה אחת אובייקטיבית. הוא יודע פחות או יותר מה ההשקפה של כל עיתונאי. כולל אלה מהספורט.
אכן היתה זאת תקופה קשה שעברה על כוחותינו. ביקוריי בשוק הפכו לסיוט. לא יום ולא לילה.
המילה פובליציסט היא אכן חרטוט שאבד עליו כלח. ובכל זאת חייבים להודות שזה מה שאני וחבריי עושים. לוקחים חוויה אישית, מבינים שיש בניסיון הפרטי משהו שמלמד על הכלל, ומנסים לנסח מזה אמירה מעניינת, רלוונטית, או לפחות משעשעת.
מי שקרא במשך שנים את אפרים קישון, הרגיש שהוא מכיר לא רק את דעותיו של האיש, אלא גם את נעלי הבית שלו. לא תמיד זה פשוט כל כך. רק לפני קצת יותר משנה הושעיתי משידור בגל"צ מכיוון שהזכרתי שם מקרה מקומם שקרה בחיי הפרטיים. מפקד גל"צ דאז אמר לי שחציתי קו אדום. אמרתי לו שזה מה שאני עושה מאז שאני עיתונאי. שזה למעשה התפקיד שלי. למיטב זיכרוני, הוא לא התווכח איתי, אבל ביקש שלא אעשה זאת שוב בעתיד.
מה בדיוק לא לעשות בעתיד? שאלתי בתמימות העמוקה ביותר שיכולתי לגייס. אבל לא זכיתי לתשובה. חוץ מהתובנה שהשתררה על חדר המפקד, שהפובליציסטיקה הארורה הזאת היא אכן תחום שמעולם לא הוגדר כמו שצריך.
אחרי שסיפרתי לכם את כל זה, אני רוצה לדווח כאן ועכשיו על עניין אישי מאוד. לולא היו לו גם השלכות כלליות, אני מניח שהייתי חוסך אותו מן הקוראים, אבל תחושה עמומה מנקרת בתחתית הקישקע הפובליציסטי שלי שלא מדובר באירוע חריג.
ובכן, כידוע לכולנו, אנחנו חיים במדינה שטיפחה תרבות של הלנת שכר. יותר מדי תשלומים מגיעים יותר מדי באיחור, והעניין הזה גם תוקע מהלכים חיוניים במשק וגם מבאס את הנשמה. הכנסת כבר ניסתה לחוקק חוקים נגד התופעות הללו, אבל הסירוב העמוק להכניס יד לכיס ולשלם כראוי חזק יותר מכל חוק ומכל תקנה.
בארצנו זבת החלב, הדבש והשוטף פלוס נצח נצחים, ככל שאדם יותר עצמאי, כך הוא סובל באופן יותר ויותר אישי מהעניין הזה. אחד הדברים המקוממים ביותר הוא העובדה שדווקא גופים ציבוריים ממשלתיים ומכובדים מרשים לעצמם לעכב תשלומים יותר מכל לקוח אחר.
כל אמן או צלם, תאורן או נהג יודעים שאם הם הופיעו באירוע פרטי, יש סיכוי לראות את התשלום עוד באותו יום. ואם לא באותו יום, אז בזמן. אבל אם העבודה בוצעה מול עירייה, משרד ממשלתי או ארגון גדול, כדאי לך להצטייד בסבלנות של נזיר טיבטי, ובנחישות של רוטוויילר.
זה לא נשמע הגיוני, אבל במדינה הזאת הנהגים שהכי פחות מצייתים לחוקי התנועה הם הנהגים המקצועיים. אז מה הפלא שהגופים שהכי פחות מצייתים לכללי התשלומים הם שיושבים על החוק ועל הקופה?
הקטע עם התשלום הוא לא פעם חתיכת ויה דולורוזה. רומן עגום ומרגיז מול מנהלי חשבונות אדישים ופקידים שמספרים לך, בלי להוציא את המסטיק, שהם איבדו את החשבונית. שהשלמת הקודמת עברה השתלת כבד. שהם בחופשה. שכל הצוות התחלף. או שהם לא יודעים מי אתה בכלל.
בשלב מסוים הם מתחילים לסנן אותך. או שהם פשוט משלמים. מובן שבלי שום תוספת פיגורים, קנס או משהו. קנסות ופיצויים על איחור הם פריבילגיה של גופים גדולים בעומדם מול האזרח. אף פעם לא ההפך.
אז ככה. אני ממש לא רוצה לספר על זה. אין לי כל חשק או חמדה לשתף אתכם במידע המביש שיש בידי. אבל אין ברירה. לפני יותר משנה הוזמנתי להופיע בפני המחוז הצפוני של גוף ציבורי מכובד וחשוב, מאלה הקשורים לאכיפת החוק, ומאז ועד היום הם פשוט מתחמקים מלשלם. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים ניסיתי להתקשר, לברר, לבקש.
ההתחמקות כמו התחמקות, מקפלת בתוכה את כל הרפרטואר המוכר והמביש - אגדות על איבוד מסמכים, טשטוש מסמכים, בעלי חיים פרווניים שבלעו מסמכים. וסיפורי סבתא על אנשי צוות שהתחלפו, התאדו, או איבדו את הזיכרון בעקבות חשיפה לקרינה של המיקרוגל.
ובכן, אני לא יודע מה פירוש המילה פובליציסט ומה תחומיה של העיתונות הפובליציסטית, אבל מרגע שאתה יודע באופן הכי אישי שגוף נכבד ושומר סף כמו זה מצפצף על חובתו לשלם לאזרחים שסיפקו לו עבודה, קשה מאוד להתייחס אליהם ברצינות. כמעט בלתי אפשרי לכבד אותם או להאמין באמת ובתמים שהם אמונים על החוק ועל הצדק יותר מאשר אחרון האזרחים ברחוב.
מישהו העיר לי שבעצם העובדה שהעליתי את העניין על הכתב, יכול להיות שוויתרתי לעד על המגיע לי. נדמה לי שעצם המחשבה הזאת אומרת הכל.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו