סיפור של אהבה בצל המלחמה ושל תוכניות לחיים משותפים שלמים שנקטעו נחשף לאחרונה, באיחור של 70 שנה. במרכזו היה אחד הלוחמים הגדולים בימים של ישראל הצעירה, דני מס.
הוא היה מפקד שיירת הל"ה, שספגה מכה קטלנית במלחמת העצמאות. בקרב הקשה על גוש עציון הוא היה אחד מתוך 35 הלוחמים שנפלו. זוגתו דאז, אתי לכוביצקי־גריף, שמרה לעצמה את מה שקרה זמן קצר מאוד לפני שיצא לקרב שממנו לא שב: הוא הגיע בחטף, לא בזבז זמן וביקש שתינשא לו. אתי לא מיהרה להגיד כן, ולמרבה הצער לא ראתה את דני שוב.
אתי נמצאת כיום בשנות התשעים לחייה, ומסרבת לחשוף את גילה המדויק. במשך השנים היא הקפידה להגיע לאזכרות ושמרה על קשר עם בני משפחתו, שהכירו אותה וידעו על הקשר שהיה לה עם דני. ואולם רק כיום, כל כך הרבה שנים אחר כך, החליטה לחשוף את העובדה שהציע לה להיות אשתו. בני המשפחה, שגילו זאת, לא הוכו בתדהמה, מכיוון שלדבריהם באותם ימים דני כבר חשב על העתיד שלו ורצה להקים משפחה.
שבע שנים ביחד
הקשר בין השניים התחיל כשאתי היתה רק בת 14. היא היתה חניכה בתנועת הצופים והוא המדריך. אחר כך הצטרפה להדסה והוא לחם בפלמ"ח. מערכת היחסים שלהם נמשכה שבע שנים, כמעט תמיד לא בציבור. הם התראו אחת לחודשיים־שלושה, לרוב בביתה.
"הוא לא היה עוזב את הפלמ"ח בגללי". דני מס ז"ל
עוד כשהכירו היה דני הצעיר הנערץ שכולם נשאו אליו את עיניהם. לאורך השנים הוא הפך למפקד גוש עציון ולמג"ד בירושלים. אתי, לעומתו, למדה בבית הספר לסיעוד של הדסה, ואחר כך עבדה בביה"ח בעין כרם. היא נחשבה לצעירה מרשימה וכריזמטית, ואנשים מאותה תקופה זוכרים היטב את "אתי היפה", הגבוהה ובעלת הצמה הארוכה. היא ייצגה את הדסה במפגשים רשמיים, ובהם, לדבריה עם האמן המפורסם מארק שאגאל בעת שהתקין בבית החולים את החלונות המפורסמים שלו.
את הפגישה האחרונה אתי, כמובן, זוכרת היטב. "זה היה באותו לילה שהוא יצא עם השלושים וחמישה", היא מספרת, "הוא הגיע אלי ואמר לי, 'באתי רק לחצי שעה. אני מוכרח ללכת מהר. רציתי לשאול אם את רוצה להתחתן איתי'". היא לא ידעה, ולא יכלה לדעת, כי זו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו.
אורן מס, אחיינו של דני, השלים את הסיפור מהזווית שלו, כשהתאריך שהוא מעריך שבו התרחשה ההצעה הוא 14 בינואר 1948. "באותו ערב, בסביבות שבע, הוא הגיע לבית שלנו ודיבר עם אמא שלי. ביקש שתמסור ד"ש לאח שלו, יונתן", הוא מספר, "הוא בא בחפוז. הכינו לו אוכל והוא לא הסכים לאכול כי לא היה לו זמן. עכשיו אני יכול להניח שהוא היה קודם אצל אתי, הציע לה נישואים, ואז קפץ להגיד שלום בבית, והלך".
לכוביצקי־גריף מספרת כי לא מיהרה להשיב בחיוב להצעה של דני. "רק גמרתי בית ספר לאחיות. לא היה לי מקום לגור, לא אוכל, לא כסף, לא משכורת. כלום", היא אומרת, "אמרתי לו שנעשה את זה אחרי שנמצא מקום לגור, אחרי שאתחיל להרוויח, שתהיה לנו הכנסה ונוכל לאכול. הוא הרי לא היה עוזב את הפלמ"ח בגללי. לא היה אפשר לעזוב אז את הפלמ"ח".
לדבריה, במשך תקופה ארוכה חשה רגשות אשם על דבריה אלה. "הוא אמר לי, 'אני ממהר'. מה ידעתי? הוא תמיד מיהר. זה היה קשה מאוד. גם היום כשאני חושבת על כך, זה קשה מאוד", היא מסבירה.
אורן סבור כי דודו דווקא חשב על העתיד ועל החיים שלאחר השירות בפלמ"ח, ומספר כי הוא תכנן להשתלב בהוצאת הספרים של אביו, ראובן, ואף יש עדויות על כך שהחל לעבוד בהוצאה עם אחד הסופרים שלה. "דני חשב הלאה. אבא שלי - אח שלו, כבר היה נשוי עם ילדה והוא קצת נשאר מאחור", אמר.
אורן, כיום בעצמו הבעלים של הוצאת הספרים "ראובן מס", סיכם ואמר: "המחשבה שדני כן התכוון להקים משפחה עושה לי טוב. הוא התכוון לעזוב בשלב מסוים את הפלמ"ח אבל כל הזמן קראו לו".
שמעה על מותו ברדיו
באותו לילה, אחרי הביקור של דני אצל אתי ובביתו, בוצע הניסיון הראשון להגיע לגוש עציון הנצור. השיירה היתה אמורה לצאת בשמונה בערב מירושלים, אך היציאה התעכבה בכמה שעות. בשעה אחת עשרה בלילה הם יצאו לדרך. לפנות בוקר, כשהיה חשש כי הכוח נחשף, החליט דני המפקד לשוב לירושלים. למחרת, בלילה שבין 15 ל־16 בינואר, שוב יצא הכוח, הפעם מוקדם יותר. "הם יצאו מירושלים בשעה חמש אחר הצהריים", מספר אורן מס. מאותו קרב, שנרשם בדפי ההיסטוריה, הוא לא שב.
"לא היה לי מקום לגור". לכוביצקי־גריף בצעירותה // צילום: ארכיון בית הספר לסיעוד הדסה
על מותו של דני שמעה לכוביצקי־גריף ברדיו. היא השתתפה בהלוויה הממלכתית, וכאמור שמרה על קשר עם משפחתו. לאורך כל השנים לא שיתפה את המשפחה במה שקרה בלילה האחרון, במפגש האחרון ובהצעת הנישואים. אולי היו אלה רגשות האשמה שסחבה עימה כל השנים.
במשך שנים רבות שימשה אתי אחות ראשית בהדסה עין כרם ומדריכה ראשית בבית הספר לסיעוד של הדסה. לאחר שפרשה, עזבה לארה"ב בעקבות אחותה ואחייניה, שם הכירה את בעלה. לפני כמה שנים התאלמנה וחזרה לארץ. כשהיא שוב בישראל, הרגישה צורך לחשוף את הפרט שאף אחד לא ידע ושאותו שמרה בסוד במשך כמעט שבעים שנה. היא עשתה זאת בפני החוקרים של בית ספר שדה כפר עציון, עמיחי נעם וראובן ירון, אשר ערכו עימה ראיון לקראת יום השנה לנפילת הל"ה. השניים נדהמו כששמעו את סיפורה.
מנהל בית הספר, ירון רוזנטל, אמר אתמול: "בסיפור של דני יש משמעות מיוחדת. הוא הבין שייתכן שלא יחזור מהקרב, ובכל זאת המשיך בחייו כרגיל. פעילותו אמנם היתה לפני 70 שנה אבל זיכרונו ומעשיו ממשיכים עד היום בחיבור שלנו לארץ ולמדינה".
האזכרה והכנס, בשיתוף עם בית הספר, יתקיימו בינואר באפרת, ביחד עם אזכרה לבתו של ראובן, צורית, שנהרגה לפני עשר שנים. רוזנטל סיכם ואמר כי "חקר ההיסטוריה מהווה חלק חשוב בפעילות בית הספר, לטובת הדורות הבאים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו