"הרגשתי שאלי טביב מקנא בי"

זה היה ה־23 בנובמבר 1988. נבחרת ישראל בכדורגל, תחת שרביטם של יצחק שניאור ויעקב גרונדמן, נסעה למשחק ידידות נגד נבחרת רומניה בעיר סיביו, והטמפרטורה היתה 7 מעלות מתחת לאפס. הכדורגלנים הישראלים לא ממש תפקדו בקור הזה, ומאחר שלא היו מוכנים לתנאים הקשים, שיחקו בכפפות על הידיים ובגרבונים נשיים על הרגליים. רק שחקן אחד, שנראה אאוטסיידר לגמרי במראה, הכי לא ישראלי בתוך החבורה הזאת, שיחק בלי גרבונים וכפפות. זה היה סלובודאן דראפיץ', העולה החדש מסרביה. זה היה, אגב, משחקו הראשון והאחרון במדי הנבחרת. לא ברור למה.

סתיו 2017, שעת בוקר במגרש האימונים של מכבי נתניה. דראפיץ' כבר שם, צופה בווידאו במשחק שלהם נגד מכבי פתח תקווה, שנגמר ברביעייה. הקבוצה שלו, העולה החדשה לליגת העל, נמצאת במקום השני בטבלה אחרי שישה משחקים, ולפניה רק האימפריה של יואב כץ, הפועל חיפה. כן, טבלה היסטורית, כמעט מופרכת. בואו נקווה בשבילם שבעוד חודשיים הן עדיין יהיו שם בסביבה, כי אם לומר את האמת, זה לא בדיוק מרחב המחיה של שתיהן.

לכו דברו עם דראפיץ' על מרחב מחיה. 28 שנים שהוא בישראל, אחרי 24 שנים ראשונות בסרביה, שבה נולד לאבא נוצרי ולאמא יהודייה. כבר מספיק שנים הוא כאן כדי להגיד שסרביה היא המולדת שלו, אבל ישראל היא המדינה שלו, ושאם יהיה משחק בין ישראל לסרביה, הלב שלו כבר לגמרי פה, אף שבחודש שעבר נסע לנוביסאד, לקבור את אביו וולימיר, שחלה בתקופה האחרונה והלך לעולמו.

"אבא שלי היה איש של משפחה. תמיד כשהחברים שלו הציעו לו ללכת איתם לים, הוא היה אומר שלא, כי הנכד צריך עוד מעט להגיע. הילדים והנכדים היו תמיד סביבו. הוא נתן לי פרספקטיבה חזקה לחיים, שאין כמו משפחה, ושצריך לשמור עליה. הוא תמיד אמר לי: תשקיע במשפחה שלך, בחינוך, שהילדים לא יהיו בריב. לפני שהוא הלך היתה לו מטרה אחת - להשאיר את המשפחה שלמה, בלי מריבות, והוא הצליח בזה".

אבל המשפחה שלך סרבית, ואתה מרגיש היום יותר ישראלי מסרבי.

"אתה יודע, ראיתי ביום שישי שעבר את המשחק של הנבחרת בליכטנשטיין ושמעתי את ההמנון. נזכרתי ששמעתי את התקווה במשחק היחיד ששיחקתי בנבחרת, נגד רומניה, בתקופה של שניאור וגרונדמן, וקיבלתי צמרמורת. אמרתי לבן שלי, דולב, שאין הרגשה חזקה יותר מלשמוע את התקווה ולנצח עבור ישראל".

כשמדברים על פריחה מאוחרת בעולם האימון הישראלי, דראפיץ' הוא אחת הדוגמאות הבולטות. עד לפני שנים מעטות הוא אימן בליגה השנייה, הכי רחוק מחשיפה ומתקשורת, את בית"ר תל אביב/רמלה, שעטנז עירוני מוזר שמנסה לשמר בכוח את בית"ר תל אביב ההיסטורית עם תמיכה רמלאית. רק אז קיבל הזדמנות של פעם בחיים לאמן בבית"ר ירושלים, אלא שההצלחה שלו שם כנראה הרגיזה מישהו, שעוד נחזור אליו בהמשך, ודראפיץ' חזר לכור מחצבתו, מכבי נתניה. עונה אחת איתה בליגה הלאומית, עם מינוס 9 נקודות בתחילת הדרך, ובסיומה עלייה מטאורית לליגת העל, בואכה פתיחת העונה הטובה עכשיו.

הוא נולד באמצע שנות השישים במדינה שכבר לא קיימת, יוגוסלביה, בעיר נוביסאד. שנות ילדותו תחת הקומוניזם היוגוסלבי עברו עליו די בנעימים, ולא פלא שכאשר נשאל פעם עם איזה מנהיג בעולם היה רוצה להיפגש לצהריים, ענה מייד "טיטו". טיטו היה פרטיזן ממוצא קרואטי, שהצליח אחרי מלחמת העולם השנייה לאחד שש רפובליקות (סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה, מונטנגרו ומקדוניה) ושתי אוטונומיות (וויבודינה וקוסובו), ולקיים מדינה סוציאליסטית משגשגת יחסית לעריצוּת שמסביבה.

למה דווקא טיטו?

"רציתי להבין ממנו איך הוא הצליח לאחד את כולם, ושהאנשים יהיו מבסוטים. הוא לא היה צ'אושסקו כזה או סטאלין, שפירקו את העם שלהם. אנשים אצלנו סיימו לימודים ואז היו מקבלים עבודה, דירה ומכונית. אבא שלי היה כלכלן בטלוויזיה בנוביסאד, וכולם - סרבים, קרואטים ובוסנים - חיו יחד בלי בלאגן ובלי בעיות. אחרי טיטו בא מילושביץ', והכל הידרדר. סלובניה יצאה ראשונה מהאיחוד, ואז הכל התפרק והתחילה המלחמה".

ב־1989, אחרי שעלה לישראל, הוא נסע לסרביה לביקור מולדת עם אניטה, אשתו הטרייה שאותה הכיר בארץ, והכל כבר היה אחרת. לאביו היתה דירת נופש בקרואטיה, שאליה נהגו בני המשפחה לנסוע בחופשות, אבל על קירות הבתים בספליט ובשיבניק הוא ראה כרזות "סרבים החוצה", וגם ידע לזהות את הפרצופים העוינים.

גם בקבוצה שבה שיחק, נוביסאד, לצד בוסנים, סרבים, קרואטים וסלובנים, היחסים התקלקלו. "זו היתה מלחמה טיפשית מאוד, אנשים אפילו לא יודעים על מה בדיוק.

"עם מילושביץ' לא הייתי יושב לאכול צהריים. הוא עשה הרבה מאוד טעויות, ובסוף מת בכלא כמו כלב. כשראיתי את ההורים שלי ואת אח שלי שנפצע במלחמה, הבנתי שכל מה שהיה יפה, נהרס. מדינה בריאה ומוצלחת עם ספורט אדיר התפרקה. נישואים התפרקו, אחים הרגו אחד את השני ומשפחות נהרסו, מכיוון שהתחילו לבדוק מי סרבי ומי קרואטי, והיה בלתי אפשרי לחיות יחד".

•   •   •

ההורים שלו, ורה ו־וולימיר, נפגשו בלימודים. היא רואת חשבון והוא כלכלן, שלא ידעו בעידן הקומוניסטי שום דבר על דת ועל יהדות בכלל. הכנסיות והמסגדים ברחבי המדינה לא היו שמישים, אלא שימשו מוקד עלייה לרגל לתיירים או לחוקרים מתקופות נשכחות. החגים היחידים שהובאו בחשבון היו ה־1 במאי, חג הפועלים, וה־8 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית.

סלובו גדל בשכונה שבה הגיעו שחקני כדורגל, כדורסל וכדורעף לנבחרת אחרי שעברו את הסלקציה היוגוסלבית הידועה. "פעם בכמה זמן היו עושים מבחנים מחוץ לעיר ל־100 ילדים. מולם היו עומדים כמה מאמנים רציניים, שהיו בודקים ועושים מבחנים מאוד קשים. החלום היה להיות כדורגלן מקצועני. ב־1975 ביוגוסלביה היו לנוער ולילדים תנאים יותר טובים מהתנאים שיש לילדים שמשחקים כדורגל בישראל של 2017. ראיתי את זה בעיניים.

"אחרי שעברת את המבחנים, דאגו לך להכל. אלו שבאו מרחוק קיבלו חדרים, מקלחות, ארוחת בוקר, הסעה לבית הספר ומנקה שסידרה את החדר. אצלנו גם היום ילדים הולכים להתקלח בבית אחרי אימון, כי אין בדיוק תנאים. אחרי הצהריים היה מחכה אוטובוס, שהיה לוקח את כולם למתקן אימונים, והיה אפילו אפסנאי. אני מדבר איתך על 40 שנה אחורה".

ומי שלא טוב, אבא שלו כבר ידבר עם המאמן ויסדר משהו.

"אין מצב, שום קומבינה ושום אבא ואמא. אם אתה טוב, תתקדם. אם אתה לא מספיק טוב, לך ללמוד באוניברסיטה. להורים אין שם כוח ואין דיבור. אני רציתי להיות כמו סאביץ' או סקולארץ' מהכוכב האדום".

זה זיכרון הילדות שלו. אבא שלו והוא, בן 11 או 12, נוסעים לבירה בלגרד לראות משחק בגביע אירופה לאלופות בין הכוכב האדום בלגרד לבאיירן מינכן. 100 אלף צופים היו במרקאנה, כך מכונה האצטדיון שם, בשל גודלו המזכיר את המקור בריו דה ז'נירו. לא היה חסר הרבה שהכוכב האדום תדיח את הגרמנים, אבל הגרמנים ניצחו בסוף.

בפעם אחרת הוא כבר ישחק בעצמו על הדשא של המרקאנה, בגמר הגביע לנוער בין וויבודינה לרייקה, ויחטוף שלישייה. בנבחרת הנוער הוא שיחק כבלם, ובבוגרים כמגן וכקשר אחורי.

ב־1988, כשהוא בן 23, בא עם סבתא שלו לביקור ראשון בישראל. ביוגוסלביה היתה פגרת קיץ, וסלובו לקח איתו נעלי כדורגל כדי שיוכל לשמור על כושר. לסבתא היו קרובים בנתניה, בני משפחת פרל, שאותם עזרה להציל במהלך מלחמת העולם השנייה.

"אם אין לך משמעת ומסגרת של קבוצה, אתה אבוד". דראפיץ' על הקווים // צילום: יוסי שקל

הוא בא לישראל עם ציפיות נמוכות. ביוגוסלביה שמע על מלחמות ועל צבא ברחובות, אבל במקום זה מצא שמש, ים ואת זאביק זלצר, שאימן במכבי נתניה ואיפשר לו להתאמן. זלצר הסתכל עליו ואמר לאנשים סביבו שאם הבחור יעשה עלייה, בתוך חצי שנה הוא בנבחרת.

בנתניה של אז שיחקה גלריה רצינית. האחים יגאל ושמעון מנחם, קובי בלדב, רוני לוי, רונן גבאי, פודי חלפון ואפילו חיים בר, בשלהי הקריירה המפוארת שלו. שבועיים טייל דראפיץ' בישראל וחזר מוקסם למשפחה ביוגוסלביה, סיפר שיש לו הצעה בנתניה עם כסף טוב. אביו, שפתח עסקים פרטיים בעיר ובנה על הבן, שאל מה יהיה, וסלובו אמר שייסע לשנה־שנתיים, יחסוך כסף לדירה ויחזור.

השנה־שנתיים נמשכות עד היום. את אחיו זוראן, פצוע מלחמה, הצליח להביא לישראל, והאח הקים משפחה והוליד שלושה ילדים, ששירתו ביחידות קרביות. האב וולימיר, שנשאר הרחק מילדיו, עשה מעשה ובא לישראל, אבל אחרי תשע שנים נשבר וחזר. קשיי השפה גרמו לאיש הגאה והמשכיל להרגיש אנאלפבית, והוא חזר לנוביסאד.

•   •   •

את אניטה, ישראלית ממוצא מרוקאי, פגש כאן. היא היתה מבוגרת ממנו בשנתיים, גרושה ואם לשלושה - רונן, מור ואנאבל. הוא היה בן 24, חתיך ורווק, שלא ידע שום דבר על מה שקורה פה, ולמרות שמסביבו אמרו שהוא משוגע להיכנס להרפתקה עם אישה ושלושה ילדים שאינם שלו, הוא נכנס לזה בכל הכוח, למד עברית מספרי דונלד דאק ומיקי מאוס של הזאטוטים הקטנים, וכשהיה צריך לעשות את הקידוש ביום שישי, כתב באותיות לועזיות את הברכה העברית, שבר את השיניים בערב שבת - אבל עשה את זה בגדול, למצהלות משפחתו החדשה.

"החיים מגלגלים אותך ככה שאתה לוקח קצת מכל דבר", הוא מחייך כשאני שואל אותו אם הוא מתחזק בשנים האחרונות. "כשהתחתנתי עם אניטה, הרופאים אמרו שהיא לא תוכל ללדת יותר. אחרי הלידות בנישואים הראשונים שלה היא עברה כמה הפלות, והיה גם היריון מחוץ לרחם, וזה נראה חסר סיכוי.

"אבל היתה לה אמא צדקת בשם עאיישה אלטיט, שאיבדה שבעה ילדים ברעידת האדמה באגאדיר ב־1960. כשהיא עלתה לישראל היא ילדה את אניטה ועוד בת, וכשסיפרנו לה מה אומרים הרופאים, היא אמרה לי דבר אחד: 'לך תעשה ברית מילה, והכל יהיה בסדר.' בגיל 24 עשיתי ברית מילה, אניטה נכנסה להיריון, ונולד לנו דולב.

"אז להגיד לך שאני יודע? אני מאמין במה שעושה טוב. היה לנו בבית"ר את הרב עמי פייקובסקי, שהיה שחקן כדורגל שחזר בתשובה, והוא היה בא לאימונים ועושה טוב לשחקנים. הבאתי אותו גם לנתניה, כי 80 אחוזים מהשחקנים שלי מאמינים, ואם הוא מאמין בטוב וגורם לשחקנים ולכולנו לחייך, אז למה לא?"

ומה עם משחקים בשבת?

"אני לא רוצה לשנות פה את ההרגלים של הישראלים שאוהבים כדורגל בשבת, אבל אם זה יהיה חלק מהיערכות חדשה של מעבר לשבוע עבודה מקוצר, וימצאו פתרונות למחלקות הנוער, אני לא פוסל כלום". 

אחרי הפגישה שלנו בבוקר, אני תופס אותו ביציע של אולם הכדורסל ברעננה, עוקב אחרי משחק אימון של דולב, הבן המשותף לו ולאניטה. דולב הוא רכז בן 24, שמתנשא לגובה 1.94 מטר ומשחק במכבי רחובות מהליגה הלאומית. אחרי הצבא שלח אותו אביו לשבעה חודשים אצל חבר שמנהל את האקדמיה לכדורסל בנוביסאד, שיבין איך מתאמנים בעולם האמיתי והרציני.

"רציתי שיטעם קצת תרבות אחרת של כדורסל סרבי. הוא השתפר בארץ, התאמן כמה פעמים ביום, וחשב שהוא על הסוס. ואז הוא נסע לשם, ואחרי כמה ימים התקשר ואמר שהוא רוצה לחזור, שהוא לא יכול, שהם משוגעים ושהוא לא עומד על הרגליים. היו לו יבלות על האצבעות, והוא סיכם לי בשלוש מילים - 'זה לא אנושי'. שלוש שעות אימון בבוקר, רצים על המגרש, ובערב אימון של שעתיים וחצי.

"אמרתי לו שלא יוותר, שעכשיו קשה, אבל עוד מעט הוא יתרגל. בסוף הוא הצליח לשרוד, ומאז הוא נוסע בכל שנה. עכשיו הוא המודל למאמנים שם, שמספרים לשחקנים שלהם איך הוא בא מישראל ומשקיע. שלא תטעה, גם הסרבים בכיינים. יש פתגם ידוע שאומר שיותר טוב סכין בשריר מאשר אימון".

אז סיפרת סיפור, ואתה סרבי שנמצא מספיק שנים בישראל ויכול להסביר במה הכדורגל פה חולה.

"למה יש לנו טייסים וחיילים טובים? כי יש סלקציה. לא כל אחד יכול להיות טייס ולוחם קרבי. וכמו שבצבא מחמירים בבחירת הטובים, ככה צריך להיות בכדורגל כאן. אבל פה, הכל לאט. בסרביה מדביקים אותך לקיר, יש דרישות. בישראל אתה נהיה שחקן בקלות, ובקלות יכול להיות מאמן.

"כדורסלנים אמריקנים שעובדים אצל זליקו אובראדוביץ' אומרים שהעבודה אצלו זה אלוהים ישמור, הכי קשה שהם ראו. כשבאתי לישראל עשיתי עשרה סטארטים (ריצות חימום; א"פ) ושאלתי אם סיימנו את החימום. אמרו לי, 'לא, סיימנו את האימון'. כושר גופני הוא לא משהו שעובדים עליו ברצינות, מערכתית. בגלל זה אירופה ברחה לנו. והעולם ברח לנו. אף אחד לא מחכה".

•   •   •

דראפיץ' שולח אותנו לנסוע לאו דווקא למדינות העשירות, אלא לגאורגיה, לראות את תשתיות האימון הפיזיות והאנושיות של דינמו טביליסי ואת האקדמיה שלה. הוא מדבר על מאמנים במחלקות נוער בישראל שמקבלים 3,000-2,500 שקלים בחודש, ושאם לא יקבלו שכר ראוי של 7,000 שקלים, ייפלטו הטובים ויישארו אלה שלא יקדמו שחקנים לשום מקום.

"יש פה ארגון מאמנים מאוד חלש, בלי אמא ואבא, שלא מגיב על מה שקורה בשוק השכר של המאמנים בליגות הגבוהות. מאמנים בקבוצות יעבדו כמעט בכל מחיר, הורים מאוד מעורבים בפוליטיקה הפנימית, ובעלי בית של קבוצות עושים עסקים עם כל מיני הורים שיש להם כסף או כוח או השפעה. בהתחלה זה 'תעשה לי טובה, תכניס לי את הילד לאימון', אחר כך זה 'תעשה לי טובה, תן לו לשחק', וככה מגיעים לבוגרים פה.

"כשהתחלתי לאמן, רציתי לשנות תפיסה. שיעבדו על טכניקה, על קואורדינציה, על שליטה בכדור והבנת משחק. אנשים סביבי לא הבינו מה אני עושה. בסוף, אלה שביקרו אותי לא הגיעו לשום מקום, ואני הבנתי שאני צריך לדאוג לעצמי, ולא לאינטרס הכללי".

בוא נדבר קצת על עניין האוטוריטה שלך בקבוצות. אומרים שאתה לא מספיק קשוח עם שחקנים.

"אף פעם לא אהבתי אגרסיביות ודיקטטורה בחדר ההלבשה, אבל אני גם לא פראייר, ואני גם לא אומר כל הזמן 'עשיתי ועשיתי'. כשהייתי בסכנין והבנתי שמאיר כהן הוא בעיה, הזזתי אותו הצידה. היה באזז גדול, כי מאיר היה גם קפטן, ושום מאמן לא העז לעשות את זה. היו כנופיות בחדר ההלבשה בסכנין, ואני השארתי בחוץ את הקפטן, ובמקומו הכנסתי לשער את מחמוד קנדיל. אני לא זוכר שהיו בעיות משמעת כשהייתי בבית"ר ירושלים".

בוא נדבר על תופעת ערן לוי, השחקן שלך בנתניה, שהוא ללא ספק השחקן הכי מלחמתי בדור הזה בכדורגל הישראלי. עושה דברים ממש יפים גם היום, אבל תאר לך שהיה מקבל את הכיוונים הנכונים בזמן הנכון.

"אני לא מאשים שחקני כדורגל בעובדה שלא הגיעו לאן שהיו צריכים להגיע. אני לא מוריד מהם אחריות, אבל עדיין היה צריך להיות מישהו בזמן הנכון שישים לב אליו ואל אחרים. אני מאשים את בעלי הקבוצות, שלא הופכים את הטיפול בנוער ובילדים למקצועי. הדרישות של המאמנים בנוער נמוכות. הם רואים שחקן מוכשר, ומעניין אותם רק דבר אחד - לנצח בליגה, כדי לשמור על הפרנסה שלהם.

"השחקן המוכשר מבקיע בליגה ארבעה גולים במשחק, ואז המאמן אומר לו שהוא לא צריך לרוץ, ושישמור כוח לגולים. ברגע שהוא מתויג ככוכב, זה הסוף שלו, כי אין מי שיכוון אותו.

"שחקן צריך להגיע לבוגרים כשהוא מוכן מנטלית ופיזיולוגית, ובישראל הוא לא מגיע מוכן בשני הפרמטרים האלה. אני ליוויתי את ערן לוי כשהוא סיים לשחק בנוער של מכבי חיפה. בבוגרים שיחקו ג'ובאני רוסו, מיכאל זנדברג, רוברטו קולאוטי, יניב קטן. ערן הלך לאיבוד ועזב והתפזר לכל מיני קבוצות.

"חוץ מזה, השכל שיש לך בגיל 31 זה לא השכל של גיל 18. ערן הגיע מאור עקיבא, ואת השינוי הוא היה צריך לקבל בגיל 15. ניצחון בליגה לנוער הוא לא חשוב כמו הכנה של שחקן לבוגרים. אם אין לך משמעת ומסגרת של קבוצה, אתה אבוד, כי אתה מוצר עקום, ואז המאמן בבוגרים אכל אותה".

•   •   •

דראפיץ' הוא חסיד היד שמלטפת את העריסה, ולא מטלטלת אותה. תפיסת העולם שלו ברורה מאוד, אפילו מהפכנית, יאמרו שחקניו, אבל הכל נעשה בשקט, גם במועדונים מסובכים להתנהלות דוגמת בית"ר ונתניה.

"כשאימנתי בבית"ר ירושלים, איתי שכטר סיפר לי שברגע שהגיע לקבוצה, ראה שכל השחקנים רצים, כולם לוחצים על היריב וכולם מחויבים כמו משוגעים, וזה גרם לו להתבייש לא לרוץ ודרבן אותו ליישר קו.

"אותו הדבר קרה עכשיו בנתניה עם ערן לוי. לא שינינו אותו. תמיד היה קשה לו לרוץ וללחוץ, אבל תראה את הגול האחרון שלו נגד מכבי פתח תקווה. הוא בא אלי אחרי המשחק ואמר לי שזה הגול הראשון שלו בחיים ממשחק לחוץ. כל השערים שלו עד היום היו מנגיחות או ממצבים נייחים, והפעם זה בא אחרי שעשה לחץ על היריב. זה בטח עשה לו משהו בלב".

מי היה המודל שלך?

"הייתי עוזר מאמן של אברם גרנט חצי שנה, כשהוא אימן בפרטיזן בלגרד. רציתי ללמוד משהו שהיה חסר לי, וזה יחסי אנוש ומערכת יחסים עם שחקנים. לגרנט יש יכולת פנומנלית לאסוף סביבו את כל הכוכבים שלו דרך שיחות אישיות, בלי לפגוע באוטוריטה שלו. הם המשיכו לקרוא לו מיסטר. תמיד היה לי חלום להגיע לפרטיזן או לכוכב האדום, והגעתי כעוזר מאמן.

"גרתי במתקן האימונים של פרטיזן שישה חודשים. גם מרקו בלבול היה איתנו. זו היתה חוויה גדולה, כולל המתקן הזה, שאין כמוהו אפילו אחד בישראל".

דראפיץ' יושב על הספסל של מכבי נתניה, ולצידו שי ברדה. הם הכירו בכפר סבא, אבל ברדה הלך לנוער של הפועל תל אביב, וסלובו נשאר בכפר סבא. ברדה הוא מאמן עם אוריינטציה התקפית, שמשלימה את ההבנה של דראפיץ' בהגנה. הוא חושב שהם שילוב טוב.

"שי הוא מאוד ישראלי. הוא מכיר את כל המאמנים והשחקנים, מכיר שנתונים ויכול לדקלם נתונים ומספרים של שחקנים שהוא עוקב אחריהם". הם עבדו יחד בבית"ר תל אביב רמלה, אבל בנו מודל ישראלי, שאימצו אולי משניאור וגרונדמן: צמד עם סמכויות רבות, לא המודל הנפסד של עוזר שהוא סוג של נהג, או מישהו שבא במשרת אמון כדי לא לחתור סביב המאמן. כי בעידן המודרני, מאמן בודד לא יכול להתמודד בהצלחה בכל הגזרות - מול בעל הבית, מול התקשורת, מול השחקנים, מול ניהול הכושר.

"הגעתי למקום בחיים שאני לא פוחד משום דבר, אבל אני מעדיף שאנשים אחרים יגידו אם אני יכול או מתאים". דראפיץ' בנתניה // צילום: עופר חן

מבחינת דראפיץ', ברדה הוא מאמן ולא עוזר. "ברור שיש מי שאומר את המילה האחרונה, אבל אתה צריך לתת לשותף שלך חופש פעולה, ואפילו לתת לו לעשות טעויות, לתת לו גם להרגיש כמו מאמן ראשי לכל דבר, שזה אומר גם להתראיין לטלוויזיה בסוף משחק. ואני אומר את זה בתור אחד שהיה עוזר של רוני לוי, ולא קיבל את התחושה שהוא עוזר משמעותי.

"אברם גרנט סיפר לי פעם איך הארי רדנאפ, המנג'ר של טוטנהאם, נשען על דלת חדר ההלבשה כשמאמן הכושר שלו נתן הרצאה לשחקן על היריבה שלהם. בסיום ההרצאה רדנאפ מחא לו כפיים ואמר שהוא עצמו לא היה יכול לעשות את זה טוב יותר. חדר ההלבשה הוא דבר שחשוב לי מאוד".

מה למדת על כדורגל ועל אימון בישראל?

"בגיל 52 אני כבר לא טירון. פעם רציתי למכור את עצמי ולהיות מישהו אחר מבחינת הדימוי, העתקתי את הדיבור של מאמנים גדולים בעולם, ואז הבנתי שהשקר הוא קצר, ומהר מאוד מגלים אם אתה שקרן או לא. בגיל הזה אני כבר צריך להיות אני".

אתה רואה את עצמך לוקח תארים עם מכבי נתניה?

"ממקום של מועמד למאמן העונה הסתכלתי ימינה ושמאלה, וכשראיתי שלא מחכים לי, לקחתי את נתניה - עם מינוס תשע נקודות ושאיפה רק לשרוד בליגה הלאומית, ומצאתי את עצמי עולה בסוף העונה לליגת העל. הקבוצה עוברת שינוי דרמטי ברמת הניהול, וצריך לתת קרדיט לאייל סגל, שעושה את זה בצורה יוצאת מהכלל.

"קרה במועדון דבר מעולה, וזה שכל אחד יודע את המקום והתפקיד שלו. שיקמנו את מחלקת הנוער, ופעם בשבוע אני מאמן נערים בני 13, ושי נותן הרצאות לשחקנים. אני מקווה שכל התהליך הזה יביא אותנו לפלייאוף העליון". 

ומה עם אימון הנבחרת?

"הגעתי למקום בחיים שאני לא פוחד משום דבר, אבל אני מעדיף שאנשים אחרים, ולא אני, יגידו אם אני יכול או מתאים. אבל מכבי נתניה היא מקום טוב בשבילי להיות בו היום".

מי לדעתך צריך לאמן את הנבחרת?

"בכדורגל הישראלי יש מוחות ויש גם כסף, השאלה אם יש מי שייקח את זה על עצמו, כמו שעשו באיסלנד או בבלגיה. גם בצרפת היתה תקופה שחורה, והם עבדו קשה כדי לחזור. לא כל מאמן טוב בליגה יכול לאמן נבחרת.

"אולי אלי אוחנה יכול להיות האוטוריטה המקצועית, ומתחתיו מאמן. הוא דמות, הוא כריזמטי, הוא יודע לעמוד מול שחקנים ותקשורת. הוא היה כוכב, וכשהוא עמד פעם כמחליף של המאמן בנבחרת, הוא ניצח, לא? אז אולי הוא".

•   •   •

לאלי טביב, הבעלים של בית"ר, הוא נותן קרדיט גדול. "אם לא טביב, לא היינו מדברים עכשיו, והייתי כנראה בבית"ר תל אביב רמלה. הגעתי לקבוצה שאימנו אותה קשטן, אלי כהן ואלי גוטמן, וטביב קיצר לי את הדרך, אחרת הייתי צריך להגיע אליה, אם בכלל, דרך אשדוד, רעננה ונתניה.

"ידעתי שהוא היה מאוד דומיננטי בהפועל תל אביב של גוטמן, אבל שי ברדה ואני רצינו לקחת את הצ'אנס הזה לעבוד בבית"ר. לא נבהלתי, למרות שלאמן בבית"ר זה התפקיד הכי קשה בישראל, אולי שני רק לראש הממשלה. אז אתה יכול להבין למה לקחתי את זה, לא?"

ההתחלה לא היתה קלה. 14 שחקנים נמכרו, ובהם אלי דסה ושלומי אזולאי, שהלכו למכבי תל אביב. דראפיץ' וברדה לא נבהלו. כבר דיברו עליהם שהם יישמו בליגה הלאומית סגנון משחק חדש.

הוא הביא לבית"ר את נס זמיר, קפילוטו, לירוי צעירי ודובב גבאי, ונבנתה קבוצה בתנאים לא פשוטים, ובלי מחנה אימונים. אחרי התפרעויות האוהדים במשחקי הליגה האירופית בשרלרואה וההפסד לבני יהודה בליגה, החלו להישמע בטדי הקריאות "תתפטר, תתפטר".

דראפיץ' הביא את חזוס רואדה ואלעד גבאי, וביקש להביא מאוסטרליה את רוקאביצה, ממכבי תל אביב את דן איינבינדר, ממחלקת הנוער את דוד קלטינס, וממכבי חיפה את איתי שכטר. הוא היה צריך לשכנע את טביב לשנות שיטת משחק מ־2־4־4 ל־3־3־4 ולשמור על האופי ההתקפי, אבל טביב רצה שהשחקנים שהביא ישחקו, כדי לוודא שהם שווים את ההשקעה בהם.

החיבור קרה. חזוס, גבאי, איינבינדר, קלטינס, צעירי, אצילי רוקאביצה ושכטר, שהגיע בינואר, התחברו לתלכיד אטרקטיבי, שנתן הצגות גדולות. השיא היה כשאותו רכש אוסטרלי, ניקיטה רוקאביצה, כבש שלושער מול מכבי תל אביב בבלומפילד, באוקטובר 2015. טביב שאל עוד קודם מי זה קלטינס ואם יצליח להתמודד מול מכבי תל אביב, והשאר היסטוריה.

בית"ר היתה במקום השלישי, עם יתרון של 17 נקודות על מכבי חיפה היומרנית והעשירה, אבל דראפיץ' הרגיש שמשהו לא עובד טוב מול הבוס.

"הוא שאל כל הזמן המון שאלות. נתן תחושה שההצלחה היא לא כזה ביג דיל, ובקיצור, נתן לי תחושה של 'אל תעוף על עצמך'. בתקשורת היתה כלפיי אווירה מאוד מפרגנת, והרגשתי שטביב פשוט מקנא בי. שהוא מתוסכל מזה שהוא לא מקבל קרדיט על ההצלחה.

"הייתי מועמד למאמן העונה עם ברק בכר. היינו במקום השלישי, ועוד אחרי שהורידו לנו שתי נקודות. היתה תחושה כללית שבית"ר חזרה להיות קבוצה חשובה, אבל אז התחיל הפלייאוף העליון, אלי ושי ברדה דיברו, ושי דיבר על שחקנים ונתן את דעתו עליהם. הוא אחד שאומר מה שהוא חושב, ונותן ביקורת.

"אני חושב שטביב הרגיש ששי מפריע לו במערכת היחסים שלו איתי. הוא רצה לשלוט בי. למרות שאמר מה הוא רוצה, אנחנו עשינו את מה שחשבנו שצריך לעשות. כשהבנתי שטביב לא רוצה את שי, אמרתי בתקשורת שאני לא ממשיך, כי אני תמיד הולך עם הצוות שלי".

מתי יהיה ערבי בבית"ר?

"טביב נלחם בגזענות, וזה מבורך, אבל אני לא יודע אם זה יצליח וישחק שם ערבי. אולי פעם יתייחסו פה לשחקנים לפי היכולת, ולא לפי הפוליטיקה. כדורגל צריך להיות נקי".

אז תמליץ לכוכב שלך בנתניה, דיא סבע, ללכת לבית"ר?

"כל עוד אני מאמן בנתניה, דיע סבע לא הולך לשום מקום".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו