אחד הדברים שתרבות הכדורגל האיסלנדית כנראה עוד לא למדה מהכוחות הוותיקים יותר של המשחק, הוא תורת ההצהרות הדיפלומטיות הדלוחות לפני משחקים בינלאומיים. הם לא מספרים סיפורים על "היריבה המעולה", והכבוד העצום שהם רוחשים לה.
מגזין באיסלנד הציע יום לפני משחק החוץ בטורקיה שמונה חולצות לאוהדים כדי לחגוג את "השמדת הנבחרת הטורקית שעומדת להתרחש מחר". החולצות חולקו, היהירות בשמיים והנבחרת האיסלנדית אכן השמידה 0:3. הניצחון, כלומר הדריסה הטוטלית, על קוסובו הערב ישלים את ההיסטוריה - איסלנד בגביע העולמי. הם לא מתעסקים בהצלבות ומשחקי פלייאוף באי הזה.
מפתה כמובן לכתוב שאין שום סיבה לעסוק ב"מודל האיסלנדי" כדי לנסות לקדם כדורגל ישראלי. אין סיכוי אפילו קלוש שבישראל ישקיעו את כל המשאבים בנוער וייתנו לכל שחקן סביר לעבור כמעט בחינם לליגות אחרות. אין גם סיכוי להשקעה מאסיבית במספר המאמנים - לאיסלנד יש מאמן עם רישיון אופ"א על כל 825 תושבים. כבר בזבזנו כאן יותר מדי נייר עיתון על מדינת כדורגל שלא מעוניינת ללמוד.
אבל הנה סיבה מאוד טריוויאלית להצלחה האיסלנדית. כל 11 השחקנים שפתחו בניצחון בטורקיה היו באליפות אירופה האחרונה. יציבות בהרכב היא כוח עצום בכדורגל הבינלאומי, ובמידה רבה כוחן של מדינות קטנות וחכמות. זה לא ממש עוזר לאנגליה, איטליה או ארגנטינה שהכדורגל שלהן באופן טבעי מעמיד מועמדים חדשים להרכב הנבחרת בתוך רכבת המאמנים. אלו לא פעם רק מגדילים את חוסר היציבות ואת הביקורת על המאמן הלאומי.
כישרונות אדירים אין להם, ואיש לא חטף את שחקני איסלנד גם אחרי ההצלחה ביורו 2016. הם בנויים סביב שחקן בונדסליגה אחד בכושר, אלפראו פינבוגאסון מאאוגסבורג, וגילפי סיגורדסון שהשתדרג קלות מסוונסי לאברטון. מלבדם, יוהאן גודמונדסון מברנלי ואמיל הלפוסון מאודינזה הם שחקני הליגות הבכירות היחידים בסגל. איסלנד מבחינה זו היא יותר מועדון מאשר נבחרת. עם המאמן היימיר הלגריסון, שנמצא בנבחרת מאז 2011, ומאז היורו הוא מאמן אותה לבד, יש אפשרות להגיע לתיאום ולרמות טקטיות גבוהות יותר כמו בקבוצה.
זה בלט מאוד בנתוני המשחק מול טורקיה. יורגן קלופ היה מתמוגג. 25 אחוזי החזקה בכדור, אבל יתרון מוחץ של 2-8 בבעיטות למסגרת. נוק־אאוט טקטי. כן, איסלנד משתמשת בגודל המפורסם של שחקניה כדי להיות הגנת ברזל, אבל אפשר לזרוק לפח את סיפורי הכדור הארוך והמצבים הנייחים ושאר הקלישאות הסקנדינביות.
שני השערים הראשונים - של גודמנדסון ושל ביארנסון מאסטון וילה - הושגו במבצעים קרקעיים ובמשחק מסירות על פי העיקרון הפשוט של מתקפה מהירה על הגנה, שלא הספיקה להסתדר בעמדות. השער השלישי היה באמת מקרן מול הגנה שבורה נפשית. הקליניקה ההגנתית היתה מרשימה עוד יותר, הטורקים לא הפיקו כמעט דבר מול נבחרת שביצעה רק 9 עבירות. יפה היה לראות את הקהל המקומי מעריך זאת בסיום כששלח במחיאות כפיים את הנבחרת הקטנה למונדיאל.
מה גם שבינתיים איש לא שונא אותם.
אלופה במשקפיים
.jpg)
מורגן הורד. סיפור יוצא דופן // צילום: USA Today Sports
עם סימון ביילס בשנת הפסקה, כל חמש חברותיה לנבחרת הפלא האמריקנית בריו לא בתחרות. רייגן סמית' נפצעה והותירה את ארה"ב עם מתעמלת אחת בלבד בגמר לקרב־רב לנשים באליפות העולם במונטריאול. סדרת הניצחונות האמריקנית בכל האליפויות העולמיות מאז 2011 נראתה גמורה, כשמורגן הורד היתה במקום השישי באליפות העולמית הראשונה שלה. זה נגמר באלופת עולם אמריקנית חדשה.
הפעם ה־11 ב־13 אליפויות עולם ומשחקים אולימפיים שהזוכה היא מארה"ב - כששמונה נשים שונות מתחלקות בתואר הזה של בכירת המתעמלות. השנים שהענף נחשב "מזרח־אירופי" הן זיכרון רחוק. גם סיפורי ההתעללות בהתעמלות האמריקנית נעלמו מהכותרות עם האלופה מדלאוור.
תרגיל קרקע מבריק של הורד העביר את הלחץ לאלי בלאק מקנדה ומאי מורקאמי מיפן - והן לא עמדו בו. החושים התחרותיים של מי שהיתה רק שישית באליפות ארה"ב הכריעו את התחרות.
מדובר בסיפור יוצא דופן. היא אומצה בגיל 3 מסין, והאמביציות של האם המאמצת בהחלט שיחקו תפקיד. מגיל 3 היא מתאמנת בהתעמלות ומגיל 12 מורגן מתחנכת ב"הום סקולינג" (כלומר לימודים בבית). אבל אם יש סימן לכך שלימודיה לא מוזנחים הוא האלמנט היוצא דופן של המתעמלת האמריקנית - היא חובשת משקפיים בתחרויות - תוצאה של תחביבה האחר שהוא קריאה. "ניסיתי עדשות מגע וזה פשוט לא הלך", הסבירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
