אצ"ל משתלט על הקולנוע
בשנים שלפני הקמת המדינה מצאו חברי ארגון אצ"ל את בתי הקולנוע הערביים כזירות נוחות לביצוע פעולות תגמול נגד מטרות ערביות. כך, למשל, פעלו חברי אצ"ל פעמיים בבית הקולנוע הירושלמי "רקס" בעל 1,300 המושבים, כשרכשו כרטיסים כצופים תמימים, ובמהלך ההקרנה הפעילו באולם מטעני חבלה, שגרמו למותם ולפציעתם של רבים.
בעקבות העובדה שבקרב ההרוגים והפצועים היו גם צופים יהודים, ובשל הידוק האבטחה בכניסה לבתי הקולנוע הערביים, עברו פעילי אצ"ל לבצע פעילות תעמולה בבתי קולנוע יהודיים.
כך, למשל, חדרו פעילים ב־2 באוקטובר 1947 לכמה בתי קולנוע בתל אביב בעת הקרנת הסרטים, השתלטו על חדר ההקרנה וציוו על המכונאים באיומי נשק לעצור את הסרט. הם שידרו ברמקולים של בית הקולנוע תקליט מסרים מטעם אצ"ל, והקרינו על המסך כרזות בזכות אצ"ל ותנועת החרות.
על פי הדיווח בעיתונים למחרת, בשניים מבתי הקולנוע ישב הקהל בשקט עד שהסתיימה הקרנת הכרזות, ואילו באחרים "הופרה תוכניתם של הפעילים והם נאלצו להימלט מהמקום".
אוניית הדואר "קדמה" יוצאת לדרך
מודעה קטנה בעיתונים של תחילת אוקטובר 1947 מספרת על "אוניית הדואר המהירה - קדמה", שיצאה מנמל חיפה בדרכה לנמלי אירופה. היתה זו האונייה הראשונה של חברת הספנות הארץ־ישראלית "צים".
דוד בן־גוריון היה אחד מאלה שהעלו את הרעיון להקים חברת ספנות עברית, שתסייע בהבאת שארית הפליטה מאירופה לארץ, וגם תשמש חברת ספנות למדינה שבדרך. ביוני 1945 הקימו הסוכנות היהודית וההסתדרות את חברת "צים", אך החיפוש אחר אוניות מתאימות ארך זמן רב, שכן רבות מאוניות המטען הוטבעו במהלך מלחמת העולם השנייה.
ב־1946 נרכשה בלונדון אונייה ראשונה בשם "קדה", שהיתה בת 19 ושימשה אוניית נוסעים ומאוחר יותר אוניית פיקוד של הצבא הבריטי. האונייה שינתה את שמה ל"קדמה", והניפה דגל ישראלי. בתחילת 1947 החלה בהבאת עולים ומעפילים מנמלי מרסיי וגנואה לארץ ישראל.
מאחר שתיירות יוצאת מארץ ישראל היתה דלילה בעת ההיא, חיפשו ב"צים" כל דרך אפשרית כדי לכסות את עלויות הנסיעה מחיפה לנמלי אירופה. אחת הדרכים היתה אספקה בתשלום של שירותי דואר וחבילות, שנשלחו מישראל לאירופה. "קדמה" יצאה מנמל חיפה עם דואר ומשלוחים, ושבה עם עולים.
האונייה שירתה בקו חיפה־מרסיי עד 1952.
מחסור בסבון כביסה
עקרות הבית בארץ ישראל של שנת 1947 חשו במחסור הולך וגדל בסבון כביסה - אותו גוש מרובע שבו השתמשו כולן ביום הכביסה השבועי. המחסור החמיר לקראת חגי תשרי: כמעט לא היה אפשר להשיג חפיסת סבון אל מול צורכי הכביסה הרבים שעמדו בפני עקרת הבית לקראת תקופת החגים, וגם בנות המזל שהצליחו להשיג חפיסה בדרך של "פרוטקציה" - נדרשו לשלם עליה הון תועפות.
נשים רבות האשימו את חברת "שמן", יצרנית סבון הכביסה "מנורה" (סבון הכביסה הפופולרי ביותר בארץ דאז), ביצירת מחסור מכוון כדי להעלות את מחירו באופן "ספקולנטי".
ב־4 באוקטובר 1947 פרסמה החברה בעיתונות העברית מודעה גדולה, שבה היא מסבירה את הסיבות למחסור: הפחם המשמש לייצורה של הסודה הקאוסטית (הנדרשת לייצור סבון) נמצא במחסור בעולם, ולכן פסק הייצור באירופה, וכך גם יבוא הסודה הקאוסטית.
"שמן" הבטיחה לעקרות הבית הנואשות שהיא עושה כל מאמץ אפשרי כדי לאתר סודה קאוסטית בכל נקודה בעולם, ומקווה שתוכל בקרוב לחדש את היבוא, ובעקבותיו לחזור ולייצר את סבון הכביסה האהוב כל כך על עקרות הבית.
״עובדים עצלנים״
אליקים גוטהולד וייל היה מהדמויות הבולטות והחשובות של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים מיום הצטרפותו אליה, בשנת 1935. בעברו היה פרופסור לפילולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט ואחר כך באוניברסיטה העברית בירושלים, ושימש המנהל הנערץ של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.
לכן גדולה היתה ההפתעה בעולם האקדמי בכלל ובאוניברסיטה העברית בפרט, כשפרופ' וייל המוערך פרש במפתיע מתפקידו בשנת 1946 והפסיק באחת לנהל את בית הספרים הלאומי. לא עזרו כל השאלות, הפניות והתחינות - וייל מילא פיו מים בנוגע לסיבות עזיבתו את התפקיד הרם.
אלא שב־2 באוקטובר 1947 פרסם העיתון "דבר" כתבה תחת הכותרת "מה נעשה בספרייה הלאומית?", שבה מצטט העיתון מכתבה שפורסמה במהדורה האחרונה של עיתון הסתדרות הפקידים, "שורות". באותה כתבה תולה הפרופסור המכובד את הסיבה לעזיבת תפקידו ב... "בטלנותם של עובדי הספרייה הלאומית".
וכך נכתב ב"דבר": "פרופ' וייל מצא לראוי להבהיר במעט רקע עזיבתו את הספרייה הלאומית, בדרך של דברי לעז קשים על עובדי בית הספרים, עליהם כתב שהם עובדים עצלנים, המעדיפים לדבר על עבודה מאשר לעבוד".
עובדי הספרייה הלאומית, שנעלבו עד עמקי נשמתם מהעלבונות שהטיח בהם וייל, פנו להנהלת האוניברסיטה באמצעות הוועד. במכתב המחאה שלהם כתבו: "אנו פונים בבקשה ובדרישה כאחת לתבוע את פרופ' וייל לאחריות על הוצאת דיבה, ולחפש הדרך לתיקון הנזק המוסרי הקשה שנגרם לעובדי בית הספרים". הנהלת האוניברסיטה לא נענתה לדרישה, למגינת ליבם של העובדים הזועמים.
בקשה להעלאת עצמותיו של הרצל
ב־17 בספטמבר 1947 הגיש נציג הסוכנות היהודית בווינה לשר הפנים האוסטרי איגרת מהמחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, ובה בקשה להנפקת רישיון לצורך העברת עצמותיו של תאודור הרצל מבית הקברות הווינאי לארץ ישראל.
"יהיה זה אך נאות לאשר את הבקשה בימים אלה, שבהם מלאו 50 שנה לקונגרס הציוני הראשון", אמר נציג הסוכנות. השר הבטיח לתמוך בהעברת עצמותיו של הרצל לארץ ישראל והתחייב להביא את העניין בפני ממשלת אוסטריה, בתקווה שהרישיון יינתן ללא דיחוי.
לאחר הקמת המדינה הוקמה ועדה משותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית, כדי למצוא מקום קבורה להרצל ולהחליט על תכנון אתר הקבר. עד אז, נקברו מנהיגי התנועה הציונית במקומות שונים, דוגמת בית הקברות טרומפלדור בתל אביב ובית הקברות כנרת, אולם הוועדה ביקשה להקים אתר קבורה חדש בירושלים, כדי לסמל את תקומת המדינה ואת ריבונותה על העיר.
לשם כך נבחרה פסגה צחיחה באזור שכונת בית וגן שבמערב העיר, שהיתה אחת הגבוהות בעיר וכונתה עד אז בשמה הערבי "אלשראפה" ("הנשקפת").
ב־16 באוגוסט 1949 הביא מטוס "אל על" את ארונו של הרצל מווינה לישראל. למחרת הוא הובא לקבורה על ההר שיישא את שמו, במעמד ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הציונית, ועל הקבר הוצבה מצבה זמנית. רק ב־1960 הוקמה במקום המצבה הקבועה והמוכרת, העשויה אבן שחורה ועליה הכיתוב "הרצל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו