"הסכם הנכים הקפיץ את קו העוני"

לאילן גילאון היו כל הסיבות בעולם להתנגד להסכם בין הממשלה לארגוני הנכים. הוא בכלל ח"כ מהאופוזיציה; הקרדיט בקרב תומכי ההסכם לא יגיע אליו, אלא יתחלק בין נציגי הנכים למשרד האוצר וראש הממשלה; כנציגם האותנטי ביותר של הנכים בכנסת, היה יכול לבחור בעמדה רדיקלית ובלתי מתפשרת; וחשוב מכל, הצעת החוק המקורית שלו קבעה קצבה גבוהה בהרבה ממה שאכן סוכם. 

למרות כל אלה, גילאון בחר לתמוך. עכשיו, בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע", הוא מבקש להתנצל בפני ארגוני הנכים שעדיין מתנגדים למתווה כיוון שציפו ליותר - אם לא מהממשלה, אז לפחות ממנו אישית - וגם מסביר מדוע החליט כפי שהחליט.

"אני תומך בגדול במתווה", הוא מסביר, "כי עבורי, בהסתכלות מרחבית, זו תוספת של 4.2 מיליארד שקלים עבור הנכים. לא יצאתי עם כל תאוותי בידי, כי נלחמתי על העלאת הקצבה לשכר המינימום, אבל היום אני יכול להסתכל על האנשים שהיו בצד השני, באוצר ובממשלה. איפה הם היו לפני שנה ואיפה הם היום? 

"עם זאת, אני רוצה לבקש סליחה מהאנשים שהיו איתנו, על כך שלא הצלחנו לממש את כל מה שחשבנו שנוכל. אנשים במדינה חיים בחרדה, ותפקיד החברה הוא לשחרר אותם ממנה עד כמה שאפשר. זו חרדה מכך שייאלצו לבחור בין פרוסה לתרופה, שהמקרר יהיה ריק, שלא יוכלו לתת מתנה לנכד לפני החג. לכן היה לי חשוב שקצבת הנכות תעלה לגובה שכר מינימום. מה שהשגנו הוא אמנם פחות מזה, אבל הצמדנו לשכר המינימום. אני בטוח שיום אחד תהיה ממשלה אחרת שבה כן נוכל להמשיך את המהלך. בינתיים הצלחנו לקבוע מהי הרצפה. מכאן לא יורדים. בעצם הקפצנו את קו העוני".

אבל אומרים שהגדלת הקבצה תעודד אבטלה.

"זה קשקוש. לו הייתי יכול, הייתי נותן קצבה לפי הסטטוס הרפואי וקובע תשלום מסים על פי ההכנסה. זה מה שהצרפתים קוראים לו 'לה בון קונט, לה בון זאמי', כלומר, 'חשבון טוב עושה חברים טובים'. שקיפות יוצרת אמון בשיטה". 

אתה מבקש סליחה מהנכים שלא הצלחת להילחם עבורם עד הסוף. אז מדוע הפסקת להילחם? 

"הנכים שמתנגדים להסכם הם האחים והאחיות שלי, ואני לעולם איתם, אבל אני לא מספיק חזק פוליטית. החוק שאני רציתי קובע שהקצבה תהיה 5,300 שקלים בחודש, כשהמצב היום - לפני ההסכם - הוא 2,342 שקלים. אבל צריך לזכור שאני הדל בין אלפי מנשה. אני מתמודד עם מציאות של חמישה מנדטים מול כל השאר. לכן העדפתי לקבל את ההסכם. אני רוצה להזכיר שבפעם האחרונה שגדלה קצבת הנכות, היא עלתה ב־70 שקלים בלבד. מאז 2003, עת הצמיד שר האוצר נתניהו את הקצבה למדד יוקר המחיה, וכנראה ידע מה שהוא עושה, נשחקה הקצבה עד ללא היכר באופן יחסי לשכר הממוצע במשק ולשכר המינימום שעלה בינתיים באופן משמעותי. 

"ההישג הגדול הוא ההצמדה לשכר המינימום. מי שיילחם להבא על שכר המינימום, אוטומטית יילחם את מלחמתם של הנכים. ההבטחה של ראש הממשלה היום היא לסכום כמעט כפול ממה שהציע נתניהו בראשית ספטמבר". 

אבל לכל דבר יש מחיר. העלאת הקצבאות תגרום לקיצוץ רוחבי בתקציב משרדי הממשלה.

"הראיתי לאוצר שיש כסף מהרזרבות, בלי שום קיצוצים. אני לא מציע הצעות פופוליסטיות, אלא גם מצביע על מקורות מימון. גם היום אני יכול לשבת עם האוצר על הספר ולהראות לו. כסף יש, השאלה היא איך אתה מחלק אותו. עוני זה חלוקה לא נכונה של עושר. אני מתנגד לכך שאדם יכתוש את חייו החד־פעמיים במאבקים ובכאב, אין צורך בכך. אם אני הייתי האזמל של משה רבנו כשהוא סיתת את עשרת הדיברות, הייתי משכנע אותו ש'לא תחמוד' יקדים את 'לא תגנוב'. חמדנות היא התכונה המכוערת ביותר. על פי אמות המידה האלה אני שופט אנשים, עוד הרבה לפני דעתם הפוליטית".

מה דעתך על הפרות הסדר וחסימות הכבישים של ארגוני הנכים? הן הועילו למאבק או הפריעו לו?

"לדעתי, הם נגעו בדבר יפה. זה היה אמור לעצבן מאוד, אבל בדרך כלל הם נתקלו באהדה ובסולידריות. הם הוציאו את היפה שיש בעם ישראל. היה מיעוט שהתעצבן, אבל אלה לא הרבה אנשים. הם לחמו את מלחמת השחרור, לא רק של הנכים אלא של כל המוגבלים והשקופים, כאלה שהמדינה לא ראתה אותם. זה מאבק אוניברסלי.

"כל בני האדם מוגבלים, או שיש מוגבלים במשפחתם, או שהם עצמם יהיו זקנים ומוגבלים. מספיק שלא קיבלת חיסון בזמן, לא נזהרת בכביש, לקית במשהו".

להריח פרדס בפעם הראשונה

את גילאון לא צריך ללמד על חשיבות התזמון. בגיל שבעה חודשים לקה בשיתוק ילדים, אחרי שהחמיץ בשבועיים את ההזדמנות לחיסון. המחלה גרמה לו לשיתוק מכף רגל עד ראש, והעמידה אותו במצב של סכנת חיים ממשית, שממנה נחלץ בסופו של דבר. "יהיו שיגידו 'בסיעתא דשמיא'. אחרים יגידו שזו היתה המלחמה הראשונה שלי על החיים".

גילאון בן 61, אב לארבעה וסב לשמונה. הוא דור שני לניצולי שואה, ואחד מהילדים שפדה ארגון הג'וינט משלטונות רומניה תמורת 5,000 דולר. התחנה הראשונה שלו בארץ היתה בחיפה, ובגיל 8 עברה המשפחה לאשדוד, שבה הוא מתגורר עד היום. מהרגע שעברה משפחתו לשיכון המשופע ביוצאי מרוקו, הפכה העיר לתבנית נוף מולדתו. שם למד צרפתית, וגם לבשל. הצבעים, הריחות והטעמים של קזבלנקה ומרקש דבקו בו ונעשו חלק בלתי נפרד ממנו. 

"כשהגענו לכאן מחיפה, הרחתי בפעם הראשונה ריח של פרדס. המרוקאים היו מביאים מכולות כאלה שמהן היו מוציאים מכלי חמישה ליטרים של אריסה. הריח שנדף משם הפך לבסיס של כל הנשמה שלי". 

בגיל 19 התחתן עם יהודית, חברתו מאז כיתה י', ומאז לא נפרדו. "אני רואה לטובה את היכולת להזדקן בעיר שבה היו נופי ילדותך", הוא אומר, "ליבי לא קל בנוגע לאלה שצריכים לעבור ממקום למקום. יש לי אמפתיה עצומה לאנשים כמו תושבי גוש קטיף. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעביר אותם כמו על מגש של כסף לבתים ולקהילות שהייתי מקים מראש, כך שלא ירגישו בהבדל. לכן אני גם לא מחרים מתנחלים, כמו שעושים אחרים מהשמאל". 

 

"נמשיך במהלך בממשלה אחרת". נכים מפגינים, השבוע

 

בכיתה ו' יצאו חבריו בתנועת הנוער לטיול מים אל ים, 40 קילומטרים מהים התיכון לכנרת. "אמרתי לאמא שלי, 'איך אני יכול ללכת מרחק כזה?' היא ענתה לי: כמו שיש אנשים עם שתי רגליים שהולכים 80 קילומטרים, אתה תלך עם רגל אחת 40. כך יצאתי לטיול". 

כבר כשהיה צעיר פיתח אהבה להכנת ריבות. אין כמעט פרי שלא עבר תחת ידיו. "אני מכין ריבות מגויאבות, מוורדים, מתפוזים סיניים - שאותם אני מגדל בעצמי. רמת המיומנות שלי היום היא שאני בכלל לא צריך לטעום. התהליך מרתק: בישול על אש קטנה, ריח חזק שמתפזר בכל הבית. כל התהליך לוקח לפחות שעה וחצי־שעתיים. 

"הריבות לימדו אותי שבחיים צריך לדעת לבחור את הפירות הנכונים, להוסיף אהבה ושהכל יהיה על אש קטנה, ואז מביאים תוצאה שמשמחת אנשים. אם ישאלו אותי מה עשיתי בשביל מדינה, התשובה תהיה: ריבה". 

בגובה העיניים צריך לקום

אתה עוסק הרבה בנגישות. האם ישראל היא מדינה נגישה?

"מ־2009, כשחזרתי לכנסת, אני עומד בראש ועדת המשנה לנגישות. התקדמנו הרבה מאוד מאז 1999, אז עבר החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. אני העברתי את החוק בקריאה ראשונה, ולאחר מכן, כשיצאתי מהכנסת, המשיך את הליך החקיקה שאול יהלום. היום אנחנו קרובים מאוד לרמת הנגישות שיש בארה"ב, ולדעתי עוד מעט נגיע אליה. אולי אפילו עוד השנה. אני מאמין שלא רק שלא צריך לשים מכשול בפני עיוור, אלא צריך להסיר את המכשול. אין יותר סוציאליסטי מזה. 

"לפני כמה זמן עשיתי ביקורת פתע במשרד ממשלתי בירושלים. ראיתי שיש שירותי נכים, נכנסתי - וגיליתי שאלה שירותים רגילים לחלוטין. שאלתי את המנהלים למה יש סימן לשירותי נכים, והסבירו לי שהם בדיוק עובדים על זה ומתקינים שירותים מיוחדים. אם הגענו למצב שמחליטים לזייף שירותי נכים, זה אומר שהנושא הוטמע. שכולם מבינים שזה דבר שחייבים, ואפילו כשאין - מנסים להסתיר זה". 

גילאון מן הסתם היה מודע תמיד לסוגיית הנגישות, אבל ראייתו את הנושא השתנתה מאוד לאחרונה, לאחר שהחל להתנייד באמצעות קלנועית חשמלית. "חזרתי לכנסת אחרי היעדרות של שנים, שבהן המשכן עבר הרחבה מאסיבית והמרחקים ממקום למקום נעשו גדולים מאוד. לא הצלחתי להתנייד במרחב העצום הזה בלי להתאמץ ולהתנשף, אז עברתי לקלנועית. מאותו רגע חיי השתנו. כל התודעה שלך אחרת. אתה נמוך מכולם, כדי להיות בגובה העיניים אתה צריך לקום. היום אני יכול לכתוב ספר, 'זן ואומנות אחזקת הקלנועית', שיסביר על החיים של האדם לפני ואחרי המעבר אליה. זה כבר הפך למותג שלי". 

נירוונה בבית הקפה

יו"ר המפלגה שלך, ח"כ זהבה גלאון, מתחה ביקורת קשה על התנהלותך בתוך מרצ. מה בעצם הבעיה שלך עם ההנהגה הנוכחית?

"אין בעיה בהנהגת מרצ. אנחנו המפלגה הכי אדומה חברתית, הכי ירוקה סביבתית, הכי שקופה בניקיון כפיה, הכי אפורה בעשייה פרלמנטרית והכי ורודה בזכויות אדם. בתחומים אלה אנחנו מושלמים. רק מצביעים חסרים לנו. העניין עם הנהגת מרצ הוא משימתי לגמרי: מי יצליח להביא את מרב הקולות למרצ. אני הצבעתי לזהבה בפעם האחרונה".

אתה עצמך מועמד לראשות המפלגה?

"כן, אני מועמד, אבל זו לא כזו דרמה. אני חושב שאני יכול לייצר מגע רחב יותר של אנשים. אני תמיד מוכן לבדוק את זה, לא רק בהקשר של זהבה ושלי. כל מועמד שסקרי עומק יגידו שהוא מביא יותר מנדטים, נלך איתו. כל מי שישלם 80 שקלים דמי חבר ויביא תעודת יושר מהמשטרה, שיבוא להתמודד".

כל השיח על התמודדות נתפס כניסיון הדחה. הרי יש יו"ר מכהנת.

"אין פה ניסיון הדחה. כל המפלגות שמקיימות בחירות כבר עשו זאת: הליכוד, העבודה, הבית היהודי, רק אנחנו עוד לא. אקבל בהכנעה כל תוצאה שיביאו 18 המתפקדים החדשים לתנועה. הוועידה החדשה תיבחר עוד מעט, תתכנס ותחליט על מועד הבחירות ושיטתן".

גלאון מקדמת פריימריז פתוחים. היא אומרת שזה יביא לפתיחת השורות ולקהלים חדשים. מדוע אתה מתנגד לכך?

"זו שיטה משחיתה. יש לנו דמוקרטיה תנועתית, והבעיה היא לא שם. אני מקבל את שיקול הדעת של 18 אלף איש. התנועה היא אנשים שמעורבים, שבוחרים ונבחרים. אני לא יודע לעשות כלום לבד, אני מגיע ממפלגה סוציאליסטית, ואתה לא יכול להרחיב שורות ולהביא למצב שכל מועמד שלא יצליח לגייס לפחות חצי מיליון שקלים, לא יוכל לעשות קמפיין בחירות כמו שצריך. אני בכלל הצעתי שבכל חמישייה ברשימה יהיה אדם שלא היה חבר כנסת. כך דואגים לתחלופה ולרענון".

זה נשמע כמו היתממות. גלאון אומרת שאתה מנסה להדיח אותה.

"אני וזהבה חברים עד היום. בבחירות האחרונות לא רציתי שנתיש את כוחנו, אז אמרתי לה מייד: את ממשיכה. צריך לדעת לכבוש את היצר, עם כל הכבוד לאגו, ולדעת שהעבודה שלי חשובה ממני. לשר לשעבר ויקטור שם־טוב היו תלויות בלשכה כל הקריקטורות שפרסמו נגדו. שאלתי אותו למה, והוא אמר לי שהוא אף פעם לא רוצה לקחת את עצמו ברצינות. זה לא עניין של ענווה, ככה אני רואה את הדברים. רק ככה אני יכול לישון בשקט".

מרצ בפני איחוד עם גורמים נוספים, או דווקא לקראת פילוג לימי רצ ומפ"מ? 

"כל מי שיסכים לשלוש החלוקות - חלוקת העושר הלאומי, חלוקת הארץ וחלוקת הדת מהמדינה - יש לו מקום אצלנו. מי שתומך באלו, נלך איתו".

אבל את גילאון לא מעסיקה רק העשייה הפרלמנטרית. הוא חושב רבות גם על מה שיעשה ביום שאחרי הפוליטיקה. "החלום שלי לעת זיקנה הוא לפתוח בית קפה באשדוד, ליד הים. כך אני מקווה למצוא את הנירוונה שלי. בבוקר בא לי לשים את השמיכה על הראש ולא לקום, אבל מוצא את עצמי קם ויוצא למלחמה. אני לא רוצה את המלחמות האלה, הגיע הזמן שהחברה תנהג ביותר הגינות. יש פסוק בתהילים: 'סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'. לא תמיד אני מצליח, אבל אני נורא משתדל". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו