רופא ללא גבולות

כשהארגנטינאי אלחנדרו רוזנטול עשה עלייה עם אשתו חוליאנה ב־1989, הוא לא דמיין שכמעט 30 שנים אחר כך יחזור לבואנוס איירס כרופא בכיר בבית החולים זיו בצפת, כדי לקבל שני פרסים נחשבים. בית המחוקקים בבואנוס איירס והארגון היהודי AMIA העניקו לו אות כבוד על עבודתו בטיפול בישראל בפצועים ממדינה אויבת: סוריה. ד"ר רוזנטול הוכרז כ"אישיות מכובדת בתחום זכויות האדם".

"הרבה אנשים בארגנטינה אמרו לי שפתחתי להם את העיניים, שלא הכל אבוד ושיש רצון לקירוב אנשים ולשלום. אחרים פשוט הודו לי", אומר הרופא הישראלי אחרי חזרתו לצפת.

ההתרגשות ניכרת בפניו: "זה היה מאוד יפה ובלתי נשכח שארץ הולדתי קיבלה אותי בזרועות פתוחות אחרי כל כך הרבה שנים בחוץ. כל משפחתי שנותרה בארגנטינה הגיעה לטקס, ואני מוכרח לומר שארגנטינה תמיד היתה ותמיד תישאר בליבי". 

השגריר אילן שטולמן אמר בטקס, באולם "אוויטה פרון", שעבודתו ועבודתם של רופאים ישראלים נוספים מעניקה משמעות למושג היהודי "תיקון עולם". מתוך 4,000 פצועים סורים שהגיעו לישראל מהתופת, יותר מ־1,000 עברו דרך המרכז הרפואי זיו, שנמצא פחות מ־40 ק"מ מהגבול. תחת ידי הרופא הארגנטינאי עברו כ־150 פצועים.

"זה מצב מוזר מאוד, ראשית כי זה היה משהו לא צפוי. אני חושב שאפילו הם לא חשבו שיום אחד הם יטופלו במדינה שלמדו לשנוא, ואנחנו לא האמנו שהם יגיעו לכאן. זה הזוי שסורי בצד השני של הגבול, שאולי שרף דגלים של ישראל, פתאום נמצא איתי פנים מול פנים".

ד"ר רוזנטול זוכר את הפעם הראשונה שבה נפגש עם הפצועים מסוריה, ב־16 בפברואר 2013. "שבעה פצועים הגיעו במכה אחת. ראינו שנכנסו לחדר טראומה. לא ידענו שהם סורים. הגבול סגור ועד לאותו יום מעולם לא קיבלנו אנשים מסוריה. השבעה שהגיעו היו קורבן של פיצוץ".

בין הפצועים היו שני אחים: אחד שנפגע בעיניו מרסיס והתעוור, והשני שהביא אותו על חמור עד לגבול תחת הפגזות. אחרי שנים כה רבות של שנאה, המפגש הראשון היה טעון.

"הם חונכו לפי הרעיון שאנחנו השטן וחששו ממה שאני יכול לעשות להם. אולי הם חשבו שבִּמְקוֹם שאעזור להם אוציא מהם מידע. בהתחלה שלטו בהם החששות והם לא רצו להסתכל לנו בעיניים. אלו היו יחסים מקצועיים נטו. אך לפעמים הם נשארו כאן כמה חודשים לצורך הטיפול, ואז היחסים כן מתפתחים", מוסיף ד"ר רוזנטול.

רוזנטול גם מחמיא לצוות בית החולים, לרבות האחים והעובדים הסוציאליים דוברי הערבית שעזרו לקשר ביניהם. אך בכל זאת, הוא מבהיר: "לפעמים רק עם המבט אפשר ליצור חברות כי המבט אומר הכל".

ובכן, הפצוע שהגיע עם הרבה חששות ואפילו פחד ממה שהציונים יעשו לו, לאט־לאט הבין שהם רק רוצים בטובתו. "מיחסים מאוד קרים בהתחלה הגענו למצב שהושטנו לו יד בכל בוקר, ומדי פעם היה חיבוק. אולי אני נאיבי אך אני כן חושב שדבר כזה יכול לסייע במתן תקווה לשלום, כי חשוב מאוד שאנשים יסתכלו זה בזה פנים מול פנים. את המלחמות עושות המדינות ולא העמים".

רוזנטול מודה שאינו בקשר עם האנשים שחזרו לסוריה, אך מדגיש ש"כשהם עוזבים, הם מעבירים שם את המסר שטיפלנו בהם מצוין". במקביל, הוא מותח ביקורת על הקהילה הבינלאומית שנתנה לסוריה להתפרק עם כמות הרוגים כבירה בשנים אלו: "העולם שוב שותק, כפי שקרה באירופה. לא לעשות דבר עולה בחייהם של ילדים רבים". 

 

לא שואל אם המטופל אזרח או חמוש. ד"ר רוזנטול (משמאל) בפעולה

 

איך אתה יודע אם מי ששוכב במיטת בית החולים, שאתה מוכרח להצילו, הוא אזרח או חמוש?

"אני לא שואל את זה. זה לא מעניין אותי. כשאני שואל משהו זה בגלל שהתשובה מעניינת אותי. השאלה שלך לא תשפיע על האופן שאני צריך לטפל בו. באופן כללי, כרופא, המשימה שלי היא לרפא ולהציל את הפצוע, לא משנה אם הוא אוהב אותך או רוצה להרוג אותך. אני לא מתייג אותו. מדובר רק באדם שחייב עזרה ושישראל פתחה בפניו את הדלתות".

לא לקרוע, לרפא

הוא נולד לפני 53 שנים למשפחה יהודית בבואנוס איירס. הוא למד רפואת שיניים וכשהגיע לישראל התמחה בכירורגיית הפה והלסתות. סבו, שנולד באירופה, הצליח להימלט מפולין במלחמת העולם הראשונה. "במשפחתי עורכי דין רבים אולם לא הושפעתי מכך בבחירת לימודיי, בחרתי ללמוד רפואה מתוך תחושת שליחות". מאז שהוא זוכר את עצמו היה ברור לו שלא יהיה בבית המשפט. "בגיל 4 אמרתי שאהיה רופא כדי להציל אנשים. ראיתי שצעירים מתים ורציתי למנוע את זה".

ד"ר רוזנטול עובד בביה"ח זיו כבר כמעט 20 שנה. מה שמנהל היחידה לכירורגיית הפה והלסתות חווה נראה רגיל בישראל, אך בעולם הדברים מקבלים פרופורציות אחרות. אין פלא שהרבה אמצעי תקשורת בדרום אמריקה התעניינו בו.

"המנתח הארגנטינאי שהציל חיים בגבול בין סוריה לישראל", היתה הכותרת של העיתון "לה נסיון", בדוגמה קטנה מתוך מבול הראיונות שנתן בדרום אמריקה. בטלוויזיה הציבורית של ארגנטינה הכתבה עליו זכתה לכותרת "הרופא והגיבור", בזמן שהוא התראיין ל־CNN, בספרדית, בפריים־טיים.

"קיבלתי אלפי הודעות מאנשים מדרום אמריקה שהרגישו גאים מאוד בכך שארגנטינאי שלמד והפך לרופא בבואנוס איירס הגיע לישראל ומטפל בפצועים סורים", הוא מספר בגאווה כפולה כישראלי וכארגנטינאי, ואחרי שנפגש בבית החולים עם הקומיקאי המפורסם קונאן אובריאן.

אך הפרסים לא נעצרו בקיץ. בקרוב יקבל הכרה מהאיגוד האמריקני לכירורגיית הפה והלסתות. לפני שיטוס לסן פרנסיסקו הוא יביט בשלט בספרדית התלוי במשרדו שבו כתוב: "הידיים שלי נגעו בדם האויב. לא כדי לקרוע את עורו אלא כדי לרפא את פצעיו".

מעבר לתרומה לחוסן המוסרי, אנשים כמו רוזנטול עושים יותר עבור התדמית של ישראל מאשר אלפי מילים של פוליטיקאים. חשיבותם, כמו זו של אחרים בבתי החולים קרוב לגבול עם סוריה המדממת, היא שבעצם הטיפול בפצועים - הם מקרבים לבבות של אנשים שלפני זמן לא רב ראו אותם כאויבים.

כך, כשהוא עטוף בחיבוקה של בואנוס איירס, הוא נזכר במשפט שאמר יצחק רבין ז"ל: "שלום עושים עם אויבים". ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו