"פוקסטרוט", של שמוליק מעוז ("לבנון"), הוא יצירת מופת מסוגננת, עשירה ומטלטלת. בגדול, זהו סרט על שכול ועל אשמה, על צחוקו האכזרי של הגורל ועל השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא להשתגע. אבל בשאפתנותו, מעוז מצליח לגעת כאן בעוד כמה נקודות רגישות. התגובות היצריות וחסרות הפרופורציה שסרטו עורר עד עתה - תגובות שנעו בין "סרט שמכפיש את צה"ל" לבין "קלישאה צדקנית שמציגה אותנו כקורבנות נצחיים" - הן ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא קלע בול במטרה.
למרות שרכיבים מסוימים מעלילת הסרט כבר נחשפו, הסיפור של "פוקסטרוט" נפרש על המסך באופן הדרגתי ולא צפוי, וקצת קשה לדבר עליו בלי לקלקל את חוויית הצפייה בו. אנסה בכל זאת.
זוהי טרגדיה של טעויות שמתנהלת בשלוש מערכות. הראשונה והשלישית מתרחשות בדירתם התל־אביבית והמעוצבת של מיכאל ודפנה פלדמן (ליאור אשכנזי ושרה אדלר), ואילו האמצעית לוקחת את הצופים למחסום דרכים צבאי הממוקם באמצע שום מקום, שם משרת יונתן (יונתן שיראי), בנם של הזוג.
זה אולי המקום לציין שלא מדובר בסרט ריאליסטי. רוצה לומר, הוא מבקש לומר דברים גדולים ומורכבים על נושאים גדולים ומורכבים, ולשם כך, בעיקר במערכה השנייה שלו, הוא גולש לא אחת למחוזות שאפשר לכנותם אלגוריים, סאטיריים, פיוטיים, אבסורדיים וסוריאליסטיים.
עם זאת, למרות שבהחלט אפשר להעניק פרשנויות שונות (ואף סותרות) לאירועים הסימבוליים שמוצגים בו, אי אפשר להתחמק מתחושת האסון שחגה מעל ליצירה לכל אורכה, ואי אפשר להתעלם מהמעגליות הטראומטית שבתוכה לכודות הדמויות.
מבחינת משחק, כל המשתתפים עושים עבודה מצוינת שעולה בקנה אחד עם הדרישות המאוד ספציפיות של מעוז, אבל מעל כולם ניצב ליאור אשכנזי. במהלך הסרט הדמות שהוא מגלם נעה בין הלם לחוסר אונים, זעם, אשמה, יגון, השלמה וחוזר חלילה. תוך כדי כך התסריט חושף עוד ועוד טפחים מאישיותו ומסיפור חייו, מה שהופך אותו להרבה יותר מורכב ומתוסבך ממה שנראה בתחילה. מדובר בתפקיד תובעני ולא פשוט בכלל, אך אשכנזי יותר מנענה לאתגר, והופעתו החשופה והווירטואוזית היא לטעמי נקודת שיא חדשה עבורו.
בכל הקשור לעשייה הקולנועית, "פוקסטרוט" הוא טור דה פורס של ממש. הצילום של גיורא ביח מניב פריימים מוקפדים ומרהיבים (גם בתוך הדירה, וגם במחסום), וכל תנועה של המצלמה נותנת את התחושה שקדמה לה מחשבה רבה. מעוז, מצידו, מנווט את העניינים בביטחון מוחלט ונע בין המערכות - ששונות לחלוטין זו מזו מבחינה טונאלית וסגנונית - באלגנטיות ובאפקטיביות. בומבה של סרט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו