מכוונת רחוק

עשרה ימים לפני פתיחת אליפות העולם באתלטיקה בלונדון, בחודש שעבר, פרצה חנה קנייזבה־מיננקו בבכי. זה קרה רגע אחרי שניתרה לקפיצה המשולשת שלה במחנה האימון בברצלונה. לא רבים ידעו על הדרמה שעוברת על מלכת האתלטיקה הישראלית רגע לפני המאני טיים.

"זאת היתה הקפיצה האחרונה באימון. רצתי בכל הכוח וניתרתי לבור הקפיצה. כשקמתי הרגשתי את זה. לא יכולתי ללכת. כאבים נוראיים.

"ד"ר מאיה קלה בנצור, הפיזיותרפיסטית הצמודה, טיפלה בי מצוין, ואחרי חמישה ימים גילו באולטרה־סאונד שקרעתי את השריר ברגל ימין. נכנסתי לדיכאון טוטאלי. התקשרתי הביתה לאנטולי (בעלה; ע"נ) וסיפרתי לו. זה היה סבל פיזי וסבל רגשי.

"הוא תמך בי והרגיע אותי, והבנתי שאני צריכה להיות שוב חזקה בראש אחרי השנה הקשה שעברתי, עם הניתוח בכף הרגל. ככה התחילו עשרה ימים קשים, שבהם עברתי טיפולים אינטנסיביים. היו רגעים לא מעטים שבהם חשבתי שלא אוכל להשתתף באליפות".

במטוס מברצלונה לישראל ניגש אליה ילד בן 11. "הוא אמר לי, 'אני מכיר אותך ומתרגש לראות אותך. אנחנו מאוד גאים בך'. זה ריגש אותי. הבנתי שחשוב שאשתתף בתחרות בכל מצב, פצועה או כשירה. אספתי את עצמי והחלטתי שאני נוסעת ללונדון ונותנת הכל".

והיא עשתה את זה. עלתה לגמר וסיימה רביעית באליפות העולם, עם תוצאת השיא שלה השנה - 14.42 מטר.

"המקום הרביעי בא בשבילי כהפתעה. הרי לא הייתי בטוחה בכלל שאשתתף. עכשיו אני מתכוונת להסתער על אליפות העולם הבאה בקטאר, בעוד שנתיים, ועל האולימפיאדה בטוקיו ב־2020. אני רוצה לעמוד שם על הפודיום ולשיר את התקווה. זה החלום הגדול שלי, ואני אעשה הכל כדי להגשים אותו".

את תהיי אז כמעט בת 31.

"זה גיל צעיר לקופצת משולשת. יש גם קופצות בנות 33 ו־34". 

קנייזבה־מיננקו (27) היא האתלטית הבכירה של ישראל. 60 ק"ג שמתפרסים על 1.78 מ'. המראה שלה עדין ומטופח - משקפיים אופנתיים, עגילים, לבוש מוקפד. שונה בתכלית ממראה הספורטאית השרירית, בגופייה ובמכנסיים הקצרים.

אחרי אולימפיאדת ריו, שבה הגיעה להישג שיא של אתלט ישראלי - מקום חמישי - עברה מסכת של פציעות. לפני חצי שנה נותחה בכף רגלה בפינלנד.

באליפות העולם. "ספורטאי אף פעם לא ממש מרוצה ממקום רביעי. זה הכי קרוב למדליה" // צילום: רויטרס

"נמאס לי כבר מהפציעות האלו", היא אומרת בגילוי לב, "ספורטאי מתאמן ארבע שנים לאולימפיאדה. מכין את הגוף, את הנפש, בונה את הכושר. אני עברתי לפני חצי שנה ניתוח ברגל. וכמה סבלתי אחריו. הלכתי עם קביים ולא יכולתי להתאמן הרבה זמן אחר כך.

"היה לי קשה גם מנטלית. לחזור לעצמי, להיות חזקה בראש. עד שאתה בונה כושר וטכניקה ומהירות, יש לך את העצירה הזאת והכל מתחיל מחדש. אתה יודע, היתה לי תקופה ארוכה שבה לא ישנתי טוב בלילות בגלל כל המתח והפציעות. לא היה לי שקט. 

"אני יודעת כמה ציפיות יש ממני במדינה שלנו. כל העיניים עלי, אני תמיד התקווה הגדולה של האתלטיקה הישראלית, כי אני די בודדה בענף. וזה מלחיץ אותי מאוד. כשאני הולכת ברחוב, מכוניות נעצרות לידי ואנשים אומרים לי, 'כל הכבוד, תמשיכי'. יום אחד הגעתי לקופת חולים וגבר אחד ביקש לתת לי את התור שלו, כי הוא זיהה אותי".

נשמע מחמיא, עוטפים אותך באהבה.

"זה מאוד נעים ומדהים שמכירים אותי, וזאת זכות גדולה בשבילי להביא כבוד ושמחה למדינת ישראל. אבל זו בדיוק הסיבה שאמרתי לעצמי שאני לא יכולה לשבת ולראות את אליפות העולם בטלוויזיה. מה עם כל האוהדים שלי שמחכים לראות אותי? ומה עם הציפיות שלי מעצמי? אין מצב. החלטתי שאני נוסעת, ושאני לא אתן לשום מתחרה שלי לדעת שאני פצועה ושלא התאמנתי כבר עשרה ימים".

"לפני שיצאתי לאליפות, הייתי גמורה נפשית. אנטולי אמר לי, 'תעשי מה שאת יכולה'. כבר בריצות החימום במוקדמות המתחרות שלי ראו שאני לא בשיאי. אבל עם כל הבעיות, כשאני בתחרות אני שוכחת הכל, ואני רוצה להיות הכי טובה ובמקום הראשון. עשיתי שם תוצאה של 14.17 מטר, ועליתי לגמר מהמקום השמיני. הפתעתי את עצמי".

בגמר היא התחילה בקפיצה של 14.11 מטר, אחר כך עלתה למקום החמישי, ובקפיצה החמישית קבעה 14.42 מטר שהיה שווה את המקום הרביעי. 

"ספורטאי אף פעם לא ממש מרוצה ממקום רביעי. זה הכי קרוב למדליה, אבל זה לא. מצד שני, בנסיבות הקיימות ההישג שלי אפילו הפתיע אותי.

"עכשיו אני נחה, נוסעת לחופשה של עשרה ימים בסלובקיה, ואחר כך אחזור להתאמן בשיא הכוח". 

"אני אנצח כאן את כולן"

היא נולדה בעיר צ'רקאסי שבאוקראינה וגדלה במשפחה נוצרית. האב ויקטור (61) גמלאי מהצבא האוקראיני, האם ולנטינה (57) רואת חשבון. ההורים, כמו גם אחותה טטיאנה (36), עדיין מתגוררים באוקראינה. 

"הייתי ילדה היפר־אקטיבית, וכבר בבית הספר היסודי התחלתי לקפוץ לרוחק", היא משחזרת. "קפצתי טוב, והתחלתי לנצח תחרויות באוקראינה. הבנתי שיש לי עתיד באתלטיקה. בגיל 13 ניסיתי לקפוץ משולשת באימונים, וזה הלך טוב. זאת קפיצה יותר מעניינת מקפיצה רגילה לרוחק, וההרצה שלי עד הניתור יותר מתאימה לקפיצה מהסוג הזה. מגיל 15 התחלתי לנצח תחרויות גם במשולשת".

בגיל 17 זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה לנוער בקפיצה משולשת, וכעבור שנה סיימה במקום הרביעי באליפות העולם לנוער. באולימפיאדת לונדון ב־2012 ייצגה את אוקראינה.

"אחרי שלוש קפיצות בגמר הייתי במקום הראשון. לא היה לי ניסיון, והתחלתי להגיד לעצמי 'אני אנצח כאן את כולן, אתן להן בראש'. כל כך התמקדתי בניצחון, שזה פגע בטכניקה שלי בקפיצות הבאות. בסוף סיימתי במקום הרביעי".

הישראלים היחידים שהתקרבו לאזור הזה היו הקופץ לגובה קוסטה מטוביץ' (מקום חמישי באולימפיאדת סידני, 2000) והאצנית האגדית אסתר רוט־שחמורוב בריצת 100 מטר (מקום שישי במונטריאול, 1976). קופץ המוט דני קרסנוב סיים במקום השמיני ב־1992, וכך גם אלכס אברבוך ב־2004. 

אחרי לונדון היא היתה ההבטחה הגדולה של אוקראינה. כל עתידה לפניה. אבל היא הלכה עם הלב. שנה לפני האולימפיאדה ההיא פגשה במחנה אימון בקרים את האתלט הישראלי אנטולי מיננקו, שעלה ב־1997 מקזחסטן. הוא היה אז אלוף הארץ בקרב 10.

"ראיתי אותו יושב באחד האימונים ומחייך, וחשבתי לעצמי, איזה כיף לבחור הזה, שהוא מחייך ככה בזמן שאני עובדת כל כך קשה בנבחרת שלי, עם כל המשמעת והקשיחות האוקראיניות. בערב יצאנו לבית קפה עם חברים משותפים ודיברנו. התחברנו מייד.

"אחרי שהוא חזר לישראל, שמרנו על קשר דרך הסקייפ. לא היינו זוג. הייתי עסוקה בהכנות לאולימפיאדה, והקשר אפילו הפריע לי לפעמים. יום אחד הגעתי לאימון בוקר אחרי לילה בלי שינה, כי דיברנו עד 6 בבוקר. לא יכולתי להתאמן מרוב עייפות, והחלטתי שזה לא יקרה יותר ונסיים את השיחות בשעה נורמלית".

היא אמנם הקפידה על סיום השיחות בשעות מוקדמות יותר, אבל הקשר רק הלך והעמיק. "אחרי האולימפיאדה אנטולי בא אלי לאוקראינה, והחלטנו להיות יחד. ואז חשבנו, איפה נחיה? באוקראינה? בישראל?

"אני משוגעת, והחלטתי לבחור באהבה. החיים הם לא רק ספורט. לא חשבתי הרבה, זה היה מהלב. לא רציתי לאבד את החיים האישיים שלי ואת החלום על משפחה וילדים בעתיד. ידעתי שאם אשאר שם, כל החיים שלי יהיו בין מחנה אימון אחד לשני. שלא יהיה לי זמן לנשום ולהיות עם האהבה שלי. 

"באוקראינה אמרו לי שאני מטומטמת. שאני גודעת קריירה גדולה. לא הבינו מה קורה לי. שאלו אותי, 'איך את עוברת למדינה זרה, בלי שפה, בלי אזרחות ובלי אתלטיקה, כשהיום את בטופ ומביאה כל כך הרבה כבוד למדינה?'"

בנובמבר 2012, שלושה חודשים אחרי האולימפיאדה בלונדון, חנה ואנטולי התחתנו בקפריסין. היא היתה בת 22, והוא בן 25. באיגוד האתלטיקה הישראלי התרגשו: מי האמין שאתלטית בסדר גודל כזה תנחת דווקא כאן.

"ההתחלה בישראל היתה קשה. באתי בלי שפה, עם הרגלי אימון תובעניים מאוד. התחלתי להתאמן עם אלכס מרמן, ונדהמתי. בבוקר נאלצתי להתאמן לבד, כי הוא עבד לפרנסתו כמורה לחינוך גופני בבית ספר. איפה נשמע דבר כזה? באוקראינה זה לא יכול לקרות. 

"באימון הערב הוא שאל אותי אם אני רוצה לשתות קפה. פתחתי עליו עיניים גדולות ואמרתי לו, 'אלכס, מה אתה שואל אותי שאלה כזאת? מאמן פונה ככה לאתלטית שלו? בכזאת נחמדות, חביבות? מה זה?'

"הגעתי מהמקום הכי קשוח, עם מאמן סופר קשוח שהיה לי שם. באוקראינה האתלטיקה היא כמו צבא. כל הזמן מחנות אימונים, אסור לאכול מתוק, אסור לצאת בערב. משטר קפדני רצח. אין חיים".

היא למדה עברית באולפן במשך חודש אחד ("האימונים לקחו לי את כל הזמן"), והרגישה בדידות גדולה. "אנטולי עבד כמאמן בחדרי כושר, ואני הייתי חוזרת אחרי אימון הערב לדירה השכורה שלנו בתל אביב ומוצאת את עצמי לבד. לא הרגשתי שייכת לכאן".

לתמונה נכנס איש העסקים דיוויד צ'יזיק מהרצליה. הוא התאמן בחדר הכושר שבו עבד אנטולי והתיידד איתו. "אנטולי סיפר לי שהוא אלוף הארץ בקרב 10, אז שאלתי 'למה אתה עובד פה?'" מספר צ'יזיק. "חשבתי שהוא מרוויח הרבה כסף כספורטאי בכיר. אנטולי צחק ואמר לי שהוא נשוי לספורטאית, ורק אחד מהם יכול להקדיש את חייו לספורט, בגלל הפרנסה. הם החליטו יחד שזאת תהיה היא.

"נפגשתי איתם והצעתי לאמץ אותם. מאז הם ממש משפחה. בכל יום שישי הם אוכלים אצלנו בבית וכבר יודעים את הקידוש בעל פה".

חנה: "בהתחלה לא היה לי נעים ללכת לדיוויד הביתה, לא ידעתי את השפה. היום אני ואנטולי כבר ממש בני בית במשפחה המדהימה שלו".

"לא מחכה שמישהו יגיד וואו"

לרגע השיא בקריירה הגיעה לפני שנתיים, באליפות העולם בבייג'ין, כשזכתה במדליית הכסף במדי ישראל, לאחר שקפצה למרחק של 14.78 מטר ושברה את שיאה האישי. "זאת היתה גאווה ענקית להביא כבוד כזה לספורט הישראלי", היא מתלהבת.

"רק היתה בעיה קטנה עם הדגל. אחרי הזכייה הביאו לי דגל קטן כזה של יום העצמאות, שתולים על מכוניות. ואני רציתי להתעטף בדגל גדול של המדינה.

"הייתי מאושרת. הרגשתי שלא ויתרתי על האהבה שלי ועל החיים האישים, ולא הלכתי אחורה באתלטיקה שלי. המשכתי להתאמן ולהיות חזקה מנטלית, והגעתי להישג מצוין".

"אני לא יהודייה בהגדרה, אבל לגמרי יהודייה בלב שלי". מיננקו // צילום: אריק סולטן

באולימפיאדת ריו קפצה למרחק 14.68 מטר וזכתה במקום החמישי - ההישג הגדול ביותר של האתלטיקה הישראלית אי פעם. למרות זאת, התקשורת הישראלית העדיפה להתמקד בג'ודו, שם זכו ירדן ג'רבי ואורי ששון במדליות הארד. 

"אני לא מחכה שמישהו יגיד לי וואו. כן היתה תקשורת, לא היתה תקשורת. אתה מהתקשורת, אתה צריך לשאול את עצמך למה לא היו מספיק עיתונאים ישראלים באתלטיקה. לא מפריע לי שמפרגנים רק לג'ודו או להתעמלות האמנותית.

"כשחזרתי לארץ קיבלתי המון פרגון מהאנשים. כל מלצר במסעדה בירך אותי על ההופעה באולימפיאדה, עצרו אותי ברחוב. זה מה שחשוב לי. התקשורת פחות. 

"באירופה המעמד של האתלטיקה הרבה יותר גבוה מאשר כאן. נותנים לזה סיקור תקשורתי נרחב. אולי זה כי אין כאן מספיק אתלטים. אולי התקשורת חיפשה להיות במקום שבו יש מדליות.

"התוצאה שלי היתה טובה, אבל לא היתה מספיק טובה (שיאה האישי עומד על 14.78). לא הייתי מרוצה. אני תמיד עולה לתחרות כדי לזכות במקום הראשון". 

למה אין כאן שום כוכב באתלטיקה, פרט אלייך?

"זה מתחיל מהעובדה שהמדינה לא נותנת מספיק תקציבים לאתלטיקה. אם ילדים מתלבטים באיזה ספורט לבחור, והם שומעים וקוראים מבוקר עד ערב שאין כסף באתלטיקה ואין עתיד, אז הם מעדיפים ספורט אחר.

"בורכתי בתמיכה ובספונסרים נהדרים כמו יענקל'ה שחר ואלטשולר־שחם, רפי עגיב הוא המנהל האישי שלי, וכמובן כל העזרה של דיוויד צ'יזיק, שהפך למנטור שלי. באמת שלא חסר לי כלום, אבל מי שלא מקבל את זה נמצא בבעיה גדולה.

"באוקראינה מי שזוכה במדליה באליפות עולם מקבל דירה מהמדינה, פלוס משכורת חודשית של עד 15 אלף שקלים למשך שנתיים. לא משלמים מסים על פרסים, יש תמיכה כספית ומלגות.

"אבל גם פה יש דברים טובים, שאין באוקראינה. למשל, איגוד האתלטיקה דואג לי לכל העניינים הרפואיים, מה שבאוקראינה היה על חשבוני. גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי, מאוד עזר לי וכיוון אותי כל הזמן, וכך גם רוגל נחום, שהיה קופץ משולשת וספורטאי גדול, ועזר לי בעניינים ספורטיביים ועם השפה".

"הילדים שלי יהיו יהודים"

אחרי הראיון היא ממהרת למרכז הבינתחומי בהרצליה, ליום האחרון של סמסטר הקיץ בלימודי התואר השני שלה בתקשורת.

למה דווקא תקשורת?

"כי זה מעניין, ובמתמטיקה אני חלשה. אני מחוברת לחדשות, רואה חדשות בטלוויזיה ונכנסת לאתרי החדשות באינטרנט. מאוד חשוב לי לעשות את התואר, גם בגלל הסקרנות שלי וגם כי אני חושבת על העתיד. אחרי הפרישה אני רוצה להיות תלויה בעצמי, שיהיה לי עתיד טוב ושתהיה לי עבודה טובה. אולי בחינוך ילדים לספורט, אולי בדברים אחרים.

"אני קוראת טוקבקים שבהם כתוב שכל הספורטאים הרוסים שבאים לישראל הולכים לנקות בתים אחרי שהם פורשים. זאת סטיגמה לא יפה, סתם פוגעת, וזה גם לא נכון. אני לא מכירה ספורטאים מרוסיה שמנקים רצפות. אבל זאת טעות לחשוב שהמדינה תעזור לך אחרי הפרישה. אדם צריך תמיד להיות תלוי בעצמו".

הסטודנטים שלומדים איתך מכירים אותך?

"בוודאי, ומאוד מעורבים בתחרויות שלי. מברכים אותי לפני ואחרי. יש לנו קבוצת ווטסאפ של הכיתה, ואני מקבלת בה הרבה אהדה. זה כיף גדול. הנה, היום בערב אנחנו יוצאים אחרי הלימודים לאכול ולשתות משהו, כי זה היום האחרון בסמסטר".

היא לא מתכוונת לעזוב את ישראל אחרי שתפרוש. "הייתי כמעט בכל העולם, ואני חושבת שישראל היא המקום הכי טוב לגדל בו ילדים. טוב לי כאן. אני מרגישה שאנשים אוהבים אותי, חמים אלי". 

את שוקלת להתגייר? 

"אני לא יהודייה בהגדרה, אבל לגמרי יהודייה בלב שלי. להתגייר כרגע זה בעייתי עבורי. התהליך לוקח הרבה זמן, ואחריו לא אוכל להתחרות בשבת, ובטח לא לקפוץ במכנסיים קצרים. אני חושבת שאחכה עם זה עד שאסיים את הקריירה. חשוב לי שהילדים שלי יהיו יהודים". 

כבר יש ילדים בתכנון?

(צוחקת) "עוד לא, אבל זה יגיע. אני עדיין לא מוכנה לזה כרגע, כי לא יהיה לי את הזמן הנחוץ להקדיש להם. בלתי אפשרי בעיניי להיות במשך שבועות במחנות אימונים ולא עם הילדים שלי".

היא מתגוררת עם אנטולי בדירה שכורה בהדר יוסף, קרוב לאצטדיון האתלטיקה. סדר היום שלה רצחני. קמה ב־7 בבוקר, אוכלת ארוחה קלה ויוצאת לאצטדיון לאימון של שעתיים, שמתחיל ב־9. "בבוקר אני מתאמנת לבד, כי אלכס מלמד בבית ספר. אני רצה, גם ריצות ארוכות של 800 מטר, וקופצת.

"אחרי האימון אני גמורה. חוזרת הביתה, אוכלת צהריים וחייבת לישון אחר כך. ב־5 אני כבר באימון נוסף, הפעם עם אלכס. חוזרת הביתה מותשת. אני תמיד הולכת לישון בסביבות 11, כי הגוף ישן טוב יותר אם הולכים לישון לפני חצות. למזלי, אנטולי ספורטאי ומבין אותי ואת הנפש שלי, את מצבי הרוח, הכל. זה יתרון ותורם הרבה לאהבה ולזוגיות".

את האוכל הישראלי היא אוהבת. "אני מתה על חומוס ופיתה עם פלאפל ושקשוקה. האוכל הישראלי הוא הכי טעים שיש. גם אני וגם אנטולי מבשלים בבית, אם יש לנו זמן.

"גם שירים ישראליים אני אוהבת. מאוד מתחברת לשירים של אריק איינשטיין, למדתי עברית בעזרתם. אביב גפן הזמין אותי להופעה שלו אחרי שזכיתי במדליית הכסף לפני שנתיים".

מה מרגיז אותך?

"אנשים שקרנים ומזויפים. כאלה שסתם מחייכים אלי ואני לא מאמינה להם. אני שונאת זיוף".

במה את הכי גאה?

"אני עוד לא גאה. אני פרפקציוניסטית. כשאעמוד עטופה בדגל ישראל עם מדליית זהב באליפות העולם או באולימפיאדה, אהיה הכי גאה שיש".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו