זה קרה מעל לדיונות שמדרום לימת ברדוויל, בחצי האי סיני. היתה זו בסך הכל הגיחה המבצעית השישית של סגן גיורא אבן־אפשטיין במטוס המיראז'. הימים הם ימי מלחמת ששת הימים, ואבן היה בשיאו של מרדף אחרי מטוס סוחוי 7 מצרי. במהירות מסחררת של 700 קשר (קרוב ל־1,300 קמ"ש) הגיע אבן לטווח של כ־400 מטר מאחורי מטוס האויב, שכבר היה על הכוונת שלו. הכל היה מוכן לקראת ההפלה הראשונה שלו. בתזמון מושלם אבן לחץ על ההדק. אלא שכלום לא קרה. לחיץ החימוש לא היה במצב הכנס.
"הבנתי מייד מה קרה", משחזר אבן. "טבלת הלחיצים היתה מצד שמאל של הרגל שלי. ידעתי שבמהירות כזאת אם אסיט את מבטי - אתרסק. החלטתי לתת עם כל כף היד שלי מכה חזקה על הטבלה הזו. עכשיו כבר ידעתי שלחיץ החימוש פועל. התקרבתי עוד קצת למטוס, נתתי צרור קצר והפעם יצאו כדורים שנכנסו לו לצינור הפליטה. כל המנוע התפוצץ ומתוך הפיצוץ הזה יצא מין מטוס קטן - כנפיים ותא הטייס בלבד. כל יתר חלקי המטוס התפוצצו ונעלמו. ואז הדבר הזה עשה לופ קטן ונכנס באדמה".
כך החלה לה מסורת של הפלות, שהפכה את אבן לאלוף ההפלות של חיל האוויר הישראלי וזיכתה אותו בעיטור המופת, עם 17 כאלה לאורך שירותו הצבאי, שהתפרסו על פני מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור - שבה לבדה הוא הפיל 11 מטוסים ומסוק אחד.
אבן נחשב בעיני רבים גם לאלוף ההפלות העולמי בעידן הסילון, כלומר זה שהפיל יותר מטוסי קרב מכל טייס אחר בעידן המודרני. רשמים שונים שלפיהם הטייסים הסובייטים ניקולאי סוטיאגין ויבגני פפלייב השיגו יותר הפלות - נותרו שנויים במחלוקת, וגם בצה"ל מציגים את אבן כמוביל העולמי.
ואבן, הוא נולד לטוס. יותר מכך, הוא נולד להיות טייס קרב. אבל הנסיבות הן אלה שגורמות לסיפורו להיות כה מיוחד, ולאו דווקא הקרבות הבלתי אפשריים שמהם יצא שוב ושוב כשידו על העליונה.
הוא התקבל לקורס טיס והתגייס ב־1956, אבל מבצע קדש עצר את הטירונות שהחל בה, וכשהסתיימה המלחמה - נאמר לו שהוא נדחה מלהתחיל את הקורס בגלל בעיית לב שהתגלתה אצלו. "לימים", הוא אומר, "נאמר לי שלו הייתי מנסה כיום להתקבל לקורס טיס, בטח נוכח בדיקות האקו שקיימות כיום - אין סיכוי שהיו נותנים לי לעלות על מטוס".
הוא נאלץ להתגייס לצנחנים, שם שימש מדריך צניחה והפך לאלוף ישראל בצניחה חופשית, אך גם כשהשתחרר משירות סדיר בגיל 21 לא ויתר על החלום. הוא המשיך במאבק, ורק בגיל 25 וחצי נמצא כשיר לטוס, מבוגר בשנה וחצי מהרף העליון להתחלת הקורס היוקרתי.
מפגש מאוחר עם סימוני ההפלות. גיורא אבן חזר לטוס בנשר 561 // צילום: זיו קורן
הוא סיים את הקורס בהצטיינות בתקופת שיא של 13 חודשים, ובסופו אמר לו מפקדו: "אתה החניך המצטיין, וכפי שאתה יודע, אתה הולך לטייסת מסוקים". אבן נדהם, ובמהרה גילה שהלב שוב עשה לו בעיות.
התיק הרפואי שלו נשלח לבדיקה בארה"ב, שם נקבע כי הוא רשאי לטוס במטוסי קרב. אלא שאבן שמע על כך במקרה, כשנתקל בנשף של החיל ברמ"ט חיל האוויר דאז, מוטי הוד, שהופתע גם הוא שהטייס המצטיין עדיין לא בקורס אימון מבצעי.
"למחרת תפסתי את מפקד הטייסת ושאלתי אותו, 'מה אני עושה פה?' אחרי דין ודברים חריף הוא הודה שהם קיבלו הוראה להעביר אותי משם, אבל בדיון מפקדים בתל נוף הוחלט שמבחינת חיל האוויר עדיף שאשאר במסוקים, שם הפוטנציאל שלי ימומש יותר טוב, מאשר שאהיה עוד טייס קרב".
אבן לא קיבל עמדה זו, והגיע עד למפקד חיל האוויר, עזר ויצמן. "אמרתי לו שאני לא עוזב את הלשכה שלו עד שאני הולך ל־או.טי.יו (קורס אימון מבצעי; ר"פ), ושכבר רימו אותי מספיק. עזר טלפן למזכירה שלו ואמר לה, 'יש לנו לקוח לכוס תה בכל יום בשעה 10:00. סע לטייסת ותקבל תשובה'".
למחרת התקיים בחיל האוויר תרגיל גדול של טייסת המסוקים. "במהלך התדריך קראו למפקד הטייסת ואחרי כמה דקות קראו לי. ראיתי אותו חיוור כסיד עם הטלפון ביד, והוא אמר שמישהו רוצה לדבר איתי.
"זה היה עזר, שאמר לי, 'תשמע, יא חתיכת חרא, לא ישנתי כל הלילה בגללך, תאסוף את הסמרטוטים שלך ותעוף ל־או.טי.יו, ושלא אשמע ממך יותר', וניתק לי מייד את הטלפון. חודש וחצי לאחר מכן הפכתי לטייס קרב".
השיא ושברו
זמן רב עבר מהרגע שניסה להתקבל אבן לקורס טיס ועד ההפלה הראשונה. וכשזו הגיעה, היא חשפה טפח מאופיו המיוחד. "הפלה עבור טייס היא השיא", מסביר אבן. "וכאן אני מפיל לראשונה בחיי מטוס, ובמהלך טיסה די ארוכה הביתה אני לא מרגיש כלום. פשוט כלום. קרבות אימונים היו לי יותר קשים מאשר הרדיפה הזו".
בחיל האוויר היה מנהג שלפיו טייסים שהפילו מטוסי אויב היו מבצעים טיסת באזז מעל הבסיס, ולרוב היו נערכות מסיבות בהשתתפות הטייסים המפילים. אבל אבן לא חגג את ההפלות שלו. הוא ניגש לשרה אשתו, ששימשה פקידת מבצעים במילואים של הטייסת, ואמר לה: "משהו דפוק בי. אני לא מרגיש שום התרוממות רוח".
אלא שבהפלות שפספס, הוא דווקא כן חש תסכול. "באחד הקרבות נדרשתי להפיל שלושה מטוסים, זו היתה הפעם הראשונה שמישהו נדרש למשימה כזאת, ולא הפלתי אף אחד. ירדתי בהחלט מתוסכל מהקרב הזה".
קור הרוח שאותו מתאר אבן הוא, כאמור, רק קצה הקרחון בסיפור של מי שנדמה שמוחו נועד לקרבות אוויר. "יש לי די הרבה תכונות יוצאות דופן, ואני חושב שהן מולדות, כי חלקן לא יכולות להתפתח אצל ילדים קטנים. בנערותי אהבתי את הטבע וגידלתי שבעה נחשי צפע".
אבן מספר כי לא זיהה בתכונות של הוריו מכנה משותף עם אלה שלו, למעט תכונה אחת. "לי ולאמי היתה יכולת לראות לטווחים ארוכים. הייתי רואה מטוס קרב ממרחק של 24 מייל (יותר מ־40 ק"מ; ר"פ) מדוד על מכ"ם, בשעה שטייס רגיל רואה בין 8 ל־12 מייל, משהו כמו 20 ק"מ. היו כמה וכמה פעמים שהבקרים לא האמינו לי שראיתי מטוס.
"באחת הפעמים גיליתי רביעייה שתקפה, וכשהגענו למקום שבו הם תקפו, באזור מפרץ סואץ, הם כבר לא היו שם. שאלתי את הבקר איפה הם, והוא ענה לי שהם חוצים את החוף המערבי לתוך מצרים. הסתכלתי לכיוון ואכן ראיתי רביעיית מטוסי סוחוי, ואמרתי לו 'קשר עין'. והוא אומר לי המום - 'מה קשר עין? זה 25 מייל'. עניתי לו שוב: 'קשר עין'. בסוף רדפנו אחריהם והפלנו שניים מהם".
חדות הראייה של אבן היתה רק סימפטום למבנה נפשי ייחודי, כזה שאפשר לו לייצר מצב שבו הוא נשאב לתוך הטיסה ומתנתק מכל הסחת דעת אחרת. בפסיכולוגיה זה נקרא Flow (זרימה), אותה יכולת להגיע לרמות קשב והנאה גבוהות, לצד מודעות עצמית נמוכה שמאפשרת התמקדות מוחלטת בהווה ובמשימה, מתוך מוטיבציה פנימית.
סיפור מהאגדות. עטיפת הספר "אלוף השמיים" // צילום: זיו קורן
המוטיבציה הפנימית עבור אבן נבעה, לדבריו, מתוך חינוך לערכים ואהבת המולדת. "אני ציוני אמיתי, אני יודע שמה שעשיתי הוא בשביל דבר ששווה לעשותו. אבל מעבר ליכולת לדעת להטיס את המטוס, מעבר ליכולת הקואורדינציה, קבלת החלטות מהירה והתמצאות מרחבית צריך גם דחף רציני להצטיין, ויותר מכך: בתוך תוכך צריכה להיות ג'ולה מפלדה, היא זו שהופכת אותך מסתם טייס ללוחם".
מהי בדיוק אותה ג'ולה מפלדה?
"זה משהו עמוק ופנימי, כלומר האם אתה בקרב עם הסכין בין השיניים עד הסוף, או שאתה חצי ספורטיבי. חלק גדול מהטייסים של חיל האוויר, כשהיו מפילים מטוס אחד - בשבילם זו היתה אורגזמה, והם היו מסתלקים וחוזרים הביתה.
"טייסים שיש להם את הג'ולה בפנים - כל עוד יש דלק, חימוש ואויבים - נשארים בקרב עד הסוף. הג'ולה היא למעשה צירוף של כל התכונות האישיוֹת שהופכות אותך מטייס טוב מאוד ללוחם".
לאבן יש עוד כמה תכונות. לדבריו, "יש תכונות שהן נורמליות ורגילות לכל בן אדם, ואין לי אותן. אני לא מפחד לחלוטין. משום דבר. זה חיסרון בחיים. פחד זו אחת ההגנות עליך. כילד גרנו תקופה בנס ציונה במעין ארמון עם ארבע קומות שבראשו גג גדול ומעקה. הייתי הולך חופשי על המעקה בין שמיים וארץ, כשכולם פחדו להיות על הגג".
אבן מוסיף כי הוא לא סובל מכאבים, וכשמופיע כאב לעיתים רחוקות מאוד, יש לו סף כאב גבוה במיוחד. "טיפולי שיניים אני עושה ללא זריקות. השיא הוא שעשו לי ניתוח לב פתוח לפני כמה שנים, והשתילו לי משאבה. אחרי שהתעוררתי בחדר ההתאוששות ועד לרגע זה - לא היה לי שום כאב. כלום.
"החולים סביבי שנאו אותי כי הם חיו על אופטלגין נוזלי. הרופאים התייחסו אלי כמו אל חייזר, כי הם שאלו אותי בכל בוקר מה נשמע ואם יש כאבים, ופשוט לא היו".
20 אלף רגל מעל התעלה
אבן (79) נולד וגדל בקיבוץ נגבה. בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הוא התגורר עם משפחתו במשך תשעה חודשים בהרצליה, והיה צופה במטוסים ממריאים ונוחתים בשדה התעופה העירוני.
אלא שאז עוד כלל לא נוצרה בו המשיכה להיות טייס. רק כשהחל לקרוא ספרים בנושא - דוגמת ספריהם של דאגלס באדר, "הטייס הקיטע", גיבור הקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה, ושל הטייס הצרפתי פייר קלוסטרמן, שהוגדר הטייס מספר אחת של צרפת - או אז גמלה בליבו ההחלטה להפוך לטייס, כמו גיבוריו.
כיום הוא מתגורר ברמת השרון. הוא נשוי, כאמור, לשרה ולזוג שלושה ילדים ושבעה נכדים. ב־1977 פרש משירות סדיר והחל לעבוד כטייס באל על. ארבע שנים לאחר מכן שימש מפקד טייסת המילואים "מרכז המדינה" למשך שלוש שנים. ב־1997 הוא סיים לטוס כאיש מילואים בדרגת אל"מ, לא לפני שהחזיר את הכנפיים שלו למפקדו המיתולוגי - עזר ויצמן. באותו מעמד הוא אמר לוויצמן: "לפני 34 שנים נתת לי את הכנפיים, עכשיו אני מחזיר לך אותן".
לפני שבע שנים עבר התקף לב וכמה חודשים לאחר מכן עבר אירוע מוחי קל. לאחר בדיקות הוחלט להשתיל לו לפני כחמש שנים משאבת לב מלאכותי. הוא מחובר לסוללות המפעילות את המשאבה 24 שעות ביממה, ויכול לקיים שגרת חיים רגילה למדי.
נלחם עד טיפת הדלק האחרונה . גיורא אבן ליד מטוס הנשר 561 // צילום: מתוך הספר "אלוף השמיים"
כשאני שואל אותו אם הוא חושב על המוות או מפחד ממנו, הוא עונה לי במהירות: "זו בכלל לא נקודה למחשבה". שגרת יומו מורכבת כיום מקריאה, טיפול בגינה וביצוע מטלות הבית. הוא משתתף בחוג טיולים עם חברים מרחבי הארץ, ונדרש להימצא מרחק של שעה לכל היותר מבית חולים שמכיר את מצבו הרפואי. לאחרונה החליט לכתוב את סיפור חייו בספר "אלוף השמים, סיפורו של אלוף ההפלות של חיל האוויר" (בהשתתפותם של אילן כפיר ודני דור, ובהוצאת קוראים).
כשהוא מדבר על טיסה עיניו בורקות, כאילו הוא שוב בימיו הראשונים בקורס טיס. הוא זוכר כל פרט מטיסותיו. את עיקר הפלותיו, 12 במספר, הוא ביצע, כאמור, במלחמת יום כיפור. בין 19 ל־20 באוקטובר בלבד הוא הפיל שמונה מטוסי אויב ב־30 שעות.
שיא השיאים התרחש מבחינתו ב־20 באוקטובר, בקרב היסטורי ובלתי אפשרי, שהפך לאחד מקרבות המופת של חיל האוויר, שדורות של טייסים התחנכו ומתחנכים עליהם עד היום.
"ב־16:30 הבקר הודיע לי שמתארגנת תקיפה גדולה מאוד, והוא מוציא אותי עם רביעייה", נזכר אבן. "כשהתקרבנו לתעלה טיפסנו ל־20 אלף רגל, הסתכלתי סביב ואמרתי לו שאין שום דבר. ואז הוא אומר לי, 'תסתכל דרומה, לא מערבה'. ובאמת ראיתי שמכיוון העיר סואץ מגיע זוג מיג 21, בערך בגובה שלנו. פנינו לכיוונם, וכשהם הגיעו שני מייל מאיתנו הם פנו והתחילו לברוח מערבה.
"מכיוון שהיינו יותר מהירים מהם כי זרקנו בידונים (מכלי דלק נתיקים; ר"פ), סגרתי לטווח טילים אחרי המטוס הימני מביניהם, שיגרתי טיל שפגע בו, והוא התפוצץ ונפל.
"באותה שנייה, כשאני רץ אחרי מספר אחת במבנה שלהם, נתקלתי במחזה המרהיב ביותר שראיתי במלחמה. פתאום ראיתי בבת אחת שדה פטריות שצמח לפניי, כל האופק שמצפון התמלא במיגים. 20 מטוסי מיג 21 מושכים לקרב מולנו. שני המיגים שאחריהם רדפנו היו הפיתיון".
לא חשבת שזה קרב אבוד, אולי לעשות אחורה פנה?
"השתגעת? 20 מטרות ואני אלך הביתה?"
לבד מול הדממה
המיגים המצריים היו נמוכים יותר, וכשהם משכו לגובה של המטוסים הישראליים, מהירותם היתה נמוכה יותר. "בשלב הזה אני עדיין רודף אחרי המוביל של הזוג, ואמרתי לכל המבנה שלי לבחור מטרות וללכת להילחם. מרגע זה התחלנו קרב נגד 20 מיגים", נזכר אבן.
"השלישייה שלי התחילה קרבות ואני המשכתי לרדוף אחרי אותו מספר אחת, שכנראה הוביל את כל האופרציה המצרית. הוא טס בצורה וירטואוזית. לא זכיתי מאז לראות מישהו שמטיס כך מטוסים.
"בעוד אני רודף אחריו ומתקשה לשים את האף עליו, מספר שתיים שלי מודיע לי שהוא קיבל הזדקרות מדחס מטיל שעבר לו לפני האף, והטיל פגע במיג שהתפוצץ. הסברתי לו איך לצאת מהמצב, והוריתי לו לחזור לבסיס.
"אמרתי לו שאני לא יוצא מהלשכה שלו". אבן־אפשטיין מחזיר לנשיא עזר ויצמן את הכנפיים // צילום: מתוך הספר "אלוף השמיים"
"מספר שלוש שלי היה על מטוס דו־מושבי, הפיל מטוס, ואז הודיע לי שהוא גמר את הדלק ונאלץ לחזור הביתה. מספר ארבע, שהצליח להפיל את אחד המטוסים המצריים שברחו, לא הצליח לחזור לקרב ונאלץ לשוב לבסיס. כעת נותרתי לבד".
אבן המשיך לרדוף אחרי המוביל המצרי. "הוא נכנס לתוך ענן אבק אדיר, והייתי בטוח שהוא התרסק, אבל להפתעתי הוא יצא מהענן. מייד כשהוא יצא במהירות נמוכה - נכנסתי אחריו, יריתי בו צרור והוא התפוצץ. נשארתי מול עשרה מיגים מצריים שעוד נותרו בקרב. זה מה שנשאר מאחר שחלק הופלו ולחלק אזל הדלק.
"מכאן הקרב שלי הופך להיות קרב הגנתי, עם ניצול הזדמנויות. כל אלה שלא נמצאים בשעה שש שלי - לא מהווים איום.
"הם נכנסו מאחוריי כאשר בכל פעם זוג אחר מנסה לשים עלי כוונות. אחד יוצא, אחד נכנס. אני ממתין בפנייה קלה מאוד עד שהזוג מתקרב, וברגע שהם נכנסים לטווח טילים אני שובר חריף כדי לא להיפגע. לאחר מכן אני מקטין מהירות ואז אני יכול להיכנס מאחוריו כדי לתקוף. זה מה שנקרא 'תן לו לחלוף', תמרון שהתאמנו עליו הרבה".
אבן הבחין בזוג מיגים שירה עליו ושבר בחריפות. כשהוא פנה אחריהם כדי להפילם, ראה "שני נצנוצים מקדימה. זוג מיגים שיגר עלי טילים מטווח של 400 מטר. לא הספקתי להגיב ופשוט הורדתי ראש. למזלי, הטילים חלפו ואיתם שני המטוסים. התחלתי במרדף אחריהם וסגרתי על אחד מהם, אבל אז הגיע מטוס שהתקרב אלי מצד ימין. הצלחתי להיכנס מאחוריו ויריתי עליו בתותחים שפוצצו אותו".
לאבן אין שנייה לנשום. מייד אחרי שהפיל את המטוס, גילה עוד זוג מיגים שסגר עליו מימין ומשמאל. הוא שבר, נכנס מאחוריהם ושיגר טיל שנפל ולא פגע. "מייד אחרי השיגור זוג אחר נכנס מאחוריי. שוב שברתי וטיפסתי מעלה לכיוונם, והבחנתי שהם מתהפכים ושמים את האף מערבה כדי להסתלק.
"משכתי אליהם ונתתי צרור באחורי שכנראה הרג את הטייס, כי המטוס נכנס לאדמה בלי פיצוץ ובלי אש. מספר אחת שלו כבר היה די רחוק, ומכיוון שהיה לי מעט דלק וחימוש - החלטתי שאני לא רודף אחריו. בדרך חזרה הביתה עוד שאלתי בשחצנות את הבקר אם יש לו עוד מטרות בשבילי".
הקרב האפי הזה נמשך בסך הכל תשע דקות. בסופו הוא היה לבד בשמיים. "נעשה שקט. דממה מוחלטת. חזרתי חזרה לרפידים, ואחרי הנחיתה הרגליים שלי רעדו ולא יכולתי לקום מהכיסא. הקרב הזה היה ארוך ומאומץ מאוד, והמכונאים שלפו אותי מהמטוס. לאחר מכן הגיע טלפון מהמפקד שלי במטה שאמר, 'תשעה מטוסים ביומיים זה מספיק. בוא חזרה למטה'".
ביום המלחמה האחרון (24 באוקטובר) הוא עוד הספיק להפיל שלושה מטוסים נוספים כאשר עשרה ממטוסי חיל האוויר נלחמו בקרב בשמי התעלה מול 24 מיגים מצריים. באותו קרב הפילו אבן וחבריו 11 מטוסים בסך הכל. ב־1974 מונה למפקד טייסת מיראז', טייסת הסילון הראשונה, ושימש בתפקיד במשך שלוש שנים.
אחרי כל תקופת האדרנלין בחייו, אבן מבלה היום את זמנו על הקרקע. בחמש השנים האחרונות הוא לא טס כנוסע - בגלל הביורוקרטיה המורכבת הכרוכה בהטסתו לחו"ל. "הייתי מספיק בחו"ל", הוא אומר, "החיים שלי היו מאוד מלאים. היום אני מקווה שהחיים ימשיכו להיות כמו עכשיו. החלטתי שביום שאתחיל להיות גריאטרי אני לא רוצה לחיות יותר. מפתיע אותי בכל פעם מחדש שככל שמצבם של אנשים נעשה קשה יותר, כך הרצון שלהם לחיים גדל.
"אם הייתי מתחיל את החיים מחדש", הוא מוסיף, "הייתי עושה הכל בדיוק אותו דבר. להרבה אנשים אלו נראים חיים של פסיכופת, אבל מבחינתי הם היו חיים נפלאים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו