מנו בן הרוש
הגישות החינוכיות הנפוצות שהם נוקטים בתגובה, מציבות את התנהגות הילד במרכז וגורמות להחמרת הקשיים.
"מדובר בתופעה מצערת שנגרמת בתמימות ועם הרבה כוונות טובות של הורים. חוסר האונים מול הילד הבכור שעד לידת האח החדש היה קשוב, רגוע ומלא שמחה ופתאום מסרב לאכול, להיכנס למקלחת או מתפרץ בזעם כשמסרב לבקשה, מביא לתסכול וגורם להורים לחפש טכניקות לשינוי ההתנהגות. זאת במקום לשים את מירב המאמצים בשני מרכיבים קריטיים אחרים - טיפוח מערכת היחסים וחיזוק הקשר איתו שהם בעצם המפתחות האמיתיים לשינוי התנהגותי פנימי שמחזיק מעמד לאורך זמן.” מסבירה שרונה כהן מומחית בכירה בחינוך, מייסדת “בגובה העיניים– להצליח עם ילדים“. כבר 25 שנים ששרונה עוזרת למשפחות לבנות מערכות יחסים בריאות בין הורים וילדים בגישה קצת אחרת.
את בעצם מציעה כאן התייחסות חדשה ושונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים בחינוך ילדים.
“נכון. הגישה ששמה במרכז את מערכת היחסים והקשר עם הילדים, באמת מטלטלת את הדעות המקובלות על חינוכם וגידולם של ילדים. היא מתייחסת להבנת הילד מבפנים, להתאמת הדרישות שלנו לשלב התפתחותי שבו הוא נמצא ועל תהליכים רגשיים ולא שמה דגש עיקרי על ההתנהגות החיצונית שאנחנו רואים מבחוץ.
מחקרים מתחומי התפתחות הילד, פסיכולוגיה ומדעי המוח מוכיחים שלהיקשרות (Attachment) וליחסים בריאים עם ילדינו יש את הכח החזק ביותר להפוך אותנו לגורם ההשפעה העיקרי בחייהם. ג’ון בולבי, פסיכואנליטיקאי שפיתח את תיאוריית ההיקשרות היה מהראשונים ששמו את הנושא בראש סדרי העדיפויות. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהניסיון לעצב את התנהגותם של הילדים נועד לכישלון בטווח הארוך. ללא ההיקשרות לא מתעוררת בילד המוטיבציה העצמית שיוצרת שינוי פנימי להיות אדם איכפתי שמתנהג על פי נורמות מקובלות, גם בזמנים שההורה לא בסביבה.
הגישות ההתנהגותיות הישנות מתייחסות להורות כמערכת מיומנויות שיש לנהל על פי המלצות של מומחים ובעצם מתעלמות מהאינטואיציות הטבעיות שיש לכל הורה ולא נותנות לה מקום ראוי.”
מהו המקור לשימוש הנפוץ של הורים בגישות ההתנהגותיות?
“התרבות שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו השתנתה” אומרת שרונה. “להורים היום קשה מאד לחוש שליטה על מערכת היחסים עם הילדים שלהם והם כבר לא מקבלים את התמיכה שזכו לה הורינו וקודמיהם. הם מאד מבולבלים מהמידע הרב והזמין שאליו הם נחשפים בעקבות התפתחות הטכנולוגיה וניזונים מעצות של חברים ומשפחה. כשחוסר האונים שלהם הופך בלתי נסבל, הם פונים לנוסחאות שמאפיינות את הפתרונות המהירים הנפוצים של תקופתנו. פתרונות אלו משנים את התנהגות הילד בטווח הקצר אך יש להן השפעות מרחיקות לכת על חייהם של הילדים ועל הקשר של ההורים איתם בעתיד. כולנו חייבים לזכור שמה שנפוץ הוא לא בהכרח נכון וטבעי וזה מאד מבלבל הורים במצבי לחץ.”
למה הקושי מתבטא בעיקר אצל המשפחות לאחר לידת ילד שני?
“לאחר שנולד לו אח, מתחיל הילד להרגיש בתחרות על המשאבים הקיומיים שלו. בשלב זה מתחילות התנגדויות מצידו ללכת לישון (וזה בדיוק הזמן שהוא יבקש לשתות מים, פיפי ועוד סיפור..) הוא מתנגד להתלבש, להיכנס למקלחת, או אפילו לאכול מאכלים שבעבר אהב לאכול. כשהורים לא משיגים את התוצאות שהם רוצים הם מסבירים לו, מציעים פרס בתמורה או מענישים אותו גם בניגוד לתחושה הפנימית שזו לא הדרך הנכונה. הם רואים את השינוי קורה לנגד עיניהם ואז הם אומרים שהוא הפך למרדן ועקשן שיודע ללחוץ להם בדיוק על הנקודות שמוציאות אותם מדעתם ופעמים רבות הם מאשימים את עצמם בכישלון בתפקוד שלהם כהורים. קושי בולט נוסף שהורים מתארים בתקופה הזו הוא שהילד לא מוכן לשמוע את המילה “לא”. כל סירוב לבקשה שלו עלול להוביל להתפרצות זעם, השתטחויות וצעקות רמות. בזמני כעס קיצוניים הילד יתחיל גם להכות את ההורים. עד הולדת האח, שיתף איתם הילד פעולה, אך לאחר שהקשיים מתחילים, הם דורשים ממנו דרישות שאינן תואמות לגילו או מרחיקים אותו מהם בעקבות מה שהם מכירים מהבית שבו גדלו או ממידע ומעצות שקיבלו מטלויזיה, אינטרנט או ממכרים. הורים מסורים ואחראים מתוסכלים. “
ואת טוענת שתגובות האלו מחמירות יותר את המצב?
“כן, בהחלט. כדי שילד יהיה פתוח להובלה הוא צריך להיות מקושר אל המבוגר. הורים שמרגישים שהמצב מחמיר ושהדברים “לא עובדים” צריכים להבין שזה קורה כי הם מסתמכים על הצורך בהרחקה, כפיה ואיום בניסיון לקבל שיתוף פעולה. אבל רק מערכת יחסים בריאה שיש בה היררכיה נכונה תעזור לילדים להיות עצמאים ובעלי מוטיבציה פנימית שמתחשבים ברגשותיהם ובכבודם של אחרים”.
אז מהי בעצם הטעות הגדולה ביותר שהורים עושים כשהילד מתנגד או מתפרץ בכעס ?
“הטעות הגדולה ביותר של הורים בזמן משבר היא להרחיק את הילד מהם במקום לקרב אותו אליהם. הם שולחים אותו “להירגע” או מתרחקים ואומרים לו “לחזור אליהם אחרי שהוא ירגע”. אבל הם מפספסים את הנקודה החשובה ביותר והיא שהדבר שירגיע את הילד הכי הרבה ברגע הזה הוא הקרבה עם הוריו. זו תכונה של המוח להירגע עם קרבה ומגע. הרחקה גורמת לו לתסכול גדול יותר, לרצון לנקום ולמרמור שמגביר אגרסיביות והחמרת התפרצויות הזעם ולהקשחה רגשית שמתגברת ושתלווה אותו בחייו כבוגר. הורים מרגישים אינטואיטיבית שהילד צריך באותו רגע קרבה ונחמה אבל הם חוששים שזה לא הדבר הנכון לעשות ושהוא ירשה לעצמו יותר. אבל קרבה היא דרך טבעית ויעילה הרבה יותר והורים רבים מבינים זאת אחרי שהם השתמשו בה פעם אחת כתוצאה מהחיבור לחמלה הטבעית שבהם.
אם כך, מה את מציעה להורים שילדיהם מתפרצים בזעם או מתנגדים לשתף פעולה, לעשות?
“הורים צריכים ללמוד כיצד נוצרת היקשרות בטוחה בתקופת הילדות. חשוב לדעת להבין את העקרונות הבסיסיים שיפתחו אצל הילד משמעת עצמית באופן טבעי. הם צריכים להפסיק לחפש עוד “מתכון” לעיצוב התנהגות שמערער את ההורות והביטחון שלהם כשהוא “לא עובד”.
הסוד הוא לשנות את הפוקוס מההתנהגות, למערכת היחסים ולהבנת התהליכים ההתפתחותיים והמוחיים שמאפיינים צמיחה טבעית של ילדים.” מדגישה שרונה.
את יכולה לתת דוגמא?
“כמובן. הורים חייבים להבין למה מה שהם עושים לא עובד להם ומה חסר בהורות ובחינוך הילדים שלהם. ממש לאחרונה פנו אלי זוג הורים מיואשים עם תינוק בן 4 חודשים וילדה בת 3, וסיפרו שכבר חודשיים הבת הבכורה מסרבת ללכת לישון. בכל ערב הם במתח לפני ההשכבה כי הם יודעים שלפניהם שעתיים של בקשות: לסיפור, למים (תמיד בכוס אחרת מזו שהם מביאים, או קרים יותר ממה שהביאו..) פיפי, ולא משנה מי נמצא איתה, אחרי מספר דקות היא תבקש שההורה השני יבוא והם יתחלפו. ואם היא מיצתה את הכל, היא תבקש לתת נשיקת לילה טוב לתינוקת או תתחיל לרוץ בכל רחבי הבית. בכל ערב הם מקשיחים את התגובה, צועקים ומסבירים במשך שעות שעכשיו הולכים לישון. הם פוחדים מאד מהנזק שהם גורמים לה ועל ההשפעות של הענישה על חייה כבוגרת כי אין להם כלים אחרים והם ממש לא רוצים להמשיך לגדל אותה בצורה הזו. אחרי שהגעתי אליהם והם הבינו שהמאמץ שלהם מושקע במקום הלא נכון ושהניסיון בזמן משבר “ללמד לקח” או כשיש התפרצות והתנגדות, לא יצליח כי הילדה לא פנויה להקשיב והיא תמשיך להגן על עמדתה ולהתבצר בה ככל שהמאבק ימשך עד שהיא שלבסוף היא תיכנע. אבל המחיר לכניעה הזו יהיה כבד, כי בתוכה יתפתחו תחושות של חוסר ערך וחוסר ביטחון עצמי שהיא תיקח גם לחייה - בגיל ההתבגרות, בקרב חבריה, בקריירה, בזוגיות. תזכרו ש”לילד טובע לא מציעים שיעורי שחיה”. כרגע הוא במצוקה ואנחנו צריכים להיות שם בשבילו. מיד אחרי שההורים האלו קיבלו ממני את “המפה” החדשה בחינוך והתחילו ליישם את העקרונות להיקשרות בטוחה הם התחילו לראות את השינוי, לקבל שיתוף פעולה, נוצרה בניהם קרבה וזמני ההשכבה התקצרו משמעותית. הם הפכו לרגועים ובטוחים יותר.
מה שאת אומרת בעצם זה שהילד צריך להרגיש כמה מערכת היחסים חשובה ולא ההתנהגות.
זה נשמע מורכב, איך עושים את זה?
פשוט פותחים את הלב. כשלומדים להבין ילדים ולזהות למה הם זקוקים מאתנו אז זה הרבה יותר פשוט ואנחנו מציגים את עמדתנו בביטחון ומספקים את התנאים הטובים ביותר להתפתחות שלו. גם בזמן של סירוב מצידם, למשל כשילד רוצה להישאר לשחק עם חבר ואנחנו מסרבים, כדאי שנקשיב באמפתיה ונאמר: “אני רואה שאתה רוצה להמשיך לשחק עם אביב מתוק שלי, כרגע מתארגנים לחזור הביתה.” בלי הסברים ארוכים, רצוי להתקרב אליו לפני בקשה כזו במיוחד אם אנחנו יודעים שהוא בדרך כלל מסרב ולתת לו זמן להבין שאנחנו איתו ולא נגדו. ואז אחרי שהוא מבין שאי אפשר להמשיך לעשות את מה שרצה, תפקידנו לנחם אותו כדי שהתסכול יהפוך לעצב ואפילו יתבטא בבכי, אבל הוא ירגע כשאנחנו לצידו. הוא ילמד להסתגל למצבים שאין באפשרותו לשנות אבל הוא ירגיש בטוח ולא כנוע. הדרך הזו מוכיחה לו שמערכת היחסים איתו כל כך חשובה לנו, כי אנחנו לא מדברים איתו באותו זמן על ההתנהגות. שיחה כזו על הדרכים לפתור את הבעיה בצורה אחרת, תתקיים בזמן שכולנו רגועים ופתוחים להקשיב אחד לשני. זו הדרך לפתרון קונפליקטים עם ילדים וכך הם לומדים לפתור בעיות בדיאלוג.
הבנתי שאת שמה דגש על התקרבות וחיבור בעיקר בזמנים שכולם רגועים ויש מספר צעדים שכל הורה יכול ליישם כדי ליצור היקשרות בטוחה, נכון?
“נכון מאד. מה שהכי חשוב לזכור הוא שבניית מערכת יחסים בריאה וקרובה דורשת מאיתנו לעשות צעדים של התקרבות לילדינו ברמה היומיומית. מתן תשומת לב או התעניינות בילד ובמה שהוא עושה צריכות להינתן לו בהפתעה ודווקא בזמנים שהוא לא דורש אותם: כשהוא מגיע הביתה נקבל את פניו, כשהוא משחק ונתעניין במשחק, בדמויות, במהלכים שהוא עושה. אלו חלק מהצעדים שיקרבו אותו אלינו ויפחיתו במידה רבה את עוצמת ההתנגדויות וההתפרצויות שלו בזמן שהוא לא מסכים איתנו. לקשר שנוצר בדרך הזו יש את הכח הגדול ביותר להניע את ילדינו לשתף איתנו פעולה כשנבקש. נוצר כבוד הדדי ועולה רצון להיות טוב זה לזה. כך נהפוך להיות עבורם מודל והשראה לכל החיים ונשתחרר מהצורך באיום או בעונשים.
שרונה, אין ספק שפתחת פה פתח לעולם שלם וחדש ואני בטוח שהורים רבים ירצו ללמוד עוד
על הגישה שאת מתארת כאן כדי להימנע מטעויות ולמנוע את החמרת הקשיים ונזק לעתיד
הילדים שלהם.
איפה ניתן ללמוד עוד על הנושא החשוב הזה ועל העקרונות להיקשרות בטוחה עליהם
דיברת?
“גיליתי שהדרך היעילה ביותר להשתפר היא ללמוד מהצלחות, לכן כתבתי ספר להורים ובו אני
מתארת התמודדות עם סיטואציות מהבית שלי. איך אני באופן אישי מיישמת את הגישה עם ילדיי
הפרטיים בחיי היום יום שלנו ואיך היא מקרבת בינינו ומביאה להקשבה הדדית ולשיתוף פעולה-
ניתן לקבל אותו במתנה להורדה למייל – בקישור כאן: ספרון טיפים להורים במתנה.
תודה רבה שרונה, אני מקווה שהורים רבים ככל האפשר ישמעו וילמדו על הגישה החשובה שאת מביאה כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו