בכניסה ל"בית" של משפחת יהב יש ריבוע קרמיקה מהבית הקודם ועליו נכתב: "כי מן האבנים האלה ייבנה המקדש. זכר לחורבן (עמונה 1996-2017). עוד נשוב!" מימין לריבוע, על חלון הזכוכית החלבית של דלת השירותים, הודבק דף שנתלש ממחברת חשבון, לאפשר פרטיות מקסימלית למי שנמצא בפנים.
לפני שבעה חודשים פונו דוד וטלי יהב מביתם בעמונה. מאז הם ושבעת ילדיהם מתגוררים בשני חדרי אכסניית נוער ובהם מיטות קומתיים, ארון אחד ומיני־מקרר שעליו מוצבים חמש קופסאות של דגני בוקר וזוג פמוטות שבת. חדר אחד משמש חדר ההורים והסלון. החדר השני הוא חדר הילדים, שבו מתגוררים חמש הבנות ושני הבנים. גודלו של כל אחד מהחדרים: 12 מטרים רבועים. השירותים והמקלחת זערוריים.
בתם השנייה של דוד וטלי, עדי (18), יוצאת השבוע לשירות לאומי בתחום החינוך בתל אביב. החדר שאותו תחלוק בדירת השירות יהיה מרווח בהרבה מביתה הזמני. "נהיה שתי בנות בחדר, ויהיו לי ארון בגדים ומטבח", היא אומרת כאילו מדובר בחלום. "בהכשרה של השירות הלאומי בנות אמרו, 'הייתי שבוע בלי בית! אני מתה לחזור הביתה', ואני, שבעה חודשים בלי בית, שתקתי".
מאז פינוי עמונה בתחילת פברואר מתגוררות 25 משפחות היישוב בחדרי אכסניית מדרשת עפרה. על ההר בעמונה יש חורבות, כאילו מטאור פגע בבתים. בעמק שילה, ביישוב החלופי "עמיחי" שהובטח למפונים, השלמת הכשרת המגרשים מתעכבת.
ב"בית" משפחת זיו מנסה האם שרה לפרוק את התיקים בחזרה מנופש משפחתי. שישה ילדים, הגדולה בת 17 והצעיר עולה לגן חובה, מצטופפים בחדר אחד. כך נראים חייהם מאז פברואר: שתי דלתות צהובות במסדרון פנימייתי, על האחת כתוב "משפחת זיו, הורים", על השנייה "משפחת זיו, ילדים". 12 מ"ר כל אחד מהחדרים. אין מטבח. אין סלון.
"למנהיגים לא אכפת, לראש הממשלה לא מזיז", אומרת שרה (45) כשעיניה הירוקות מוצפות. "הם אלו שבחרתי בהם כי הערכים שלהם והערכים שלי משותפים. האכזבה עצומה. הרסתם יישוב? הבטחתם לבנות יישוב חלופי? תעמדו בהבטחה. אנחנו לא נדל"ניסטים ולא מחפשים כסף. נשלם על המגרשים ועל הבנייה. רק תנו אישורים"
בלון ריק של הבטחות
עמונה הוקמה ב־1996 במעורבות לא נסתרת של מדינת ישראל, משרד השיכון, מקורות וחברת החשמל. בהזדמנויות שונות שב והבטיח ראש הממשלה להקים למפוני עמונה יישוב חדש. חודשיים לאחר הפינוי אישר הקבינט המדיני־ביטחוני את הקמת עמיחי בשטח שבין שבות רחל ליישוב אחיה בגוש שילה. את המגרשים עתידים המפונים לרכוש בכ־300 אלף שקלים למגרש, וגם לשלם שכירות על הקרוואנים שיוצבו עליהם.
אולם 30 המגרשים שהוכשרו בעמיחי תקועים ללא חיבורי מים, חשמל וכביש. הקשיים נערמים: תוכנית היישוב טרם אושרה במועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי. העברת התקצוב שעליו החליטה הממשלה מתעכבת בגלל חילוקי דעות על מקור הכסף. בינתיים הוגשו שני בג"צים, האחד מטעם "יש דין" והאחר מטעם ראש הכפר ג'אלוד הסמוך. עמותת "במקום" הגישה התנגדויות לתוכנית היישוב.
"אני מאוכזבת ממפלגת הבית היהודי". טלי יהב ומשפחתה במדרשת עפרה // צילום: מרים צחי
ראש הממשלה הצהיר על הקמת עמיחי בכמה הזדמנויות, כולל בסרטון שבו הוא אומר "השבוע חיזקנו את ההתיישבות. אנחנו ממשיכים במלוא המרץ לבנות את עמיחי למפוני עמונה". מחדרי האכסניה הצפופים, ההבטחות הנחרצות נראות כבלון ריק. התושבים, שבעי מאבק, קיבלו החלטה שאם עד ראש השנה לא יזורז הטיפול בעניינם - הם יעלו אל הקרקע באוהלים. סמוך למדרשה בעפרה ניצב אוהל לדוגמה שבנו התושבים: קונסטרוקציית עץ וצינורות המחופה יריעות חסינות מים.
"מעבירים אותנו ממשרד הביטחון לפנים, לשיכון, לאוצר", מספר אביחי בוארון, תושב עמונה ומי שמרכז את התקשורת עם משרדי הממשלה. "מי שיכול להכניס את השקע לתקע זו לשכת ראש הממשלה. הייתי מצפה מראש הממשלה שלא יתייחס לאירוע רק תקשורתית אלא שייכנס בעצמו בעובי הקורה ויפתור את הבעיה הביורוקרטית והתקציבית. זו הפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו שמדינת ישראל מחליטה על הקמת יישוב ביו"ש, אמירה ציונית, ובמקום שהממשלה והעומד בראשה יראו בזה פרויקט דגל זה מנוהל רק בדיעבד, בשיטה של מקרים ותגובות. יש גורמים שמחכים לנצל כל הזדמנות לתקוע את זה. פקידים, קצינים במינהל האזרחי, יועצים משפטיים. בישיבה המקצועית האחרונה, כשהתוכנית עלתה לפרסום להתנגדויות, נציגת היועץ המשפטי של המינהל עשתה כל מאמץ כדי לעכב את פרסום התוכנית".
בוארון מבקש לפנות לראש הממשלה מעל דפי עיתון זה: "בכנס התמיכה בך בגני התערוכה אמרת שיש לנו את דימונה ויש לנו את עמונה. אז את עמונה אין לנו ואנחנו בוכים על זה אבל לפחות שיהיה לנו את עמיחי, כמו שהבטחת".
החגיגה שהפכה לעול
רבקה לפאיר (19) מחתלת את הוד, בן חודש וחצי. היא גדלה בעמונה, היתה בת חודש כשההורים שלה, תמר ויהוידע נזרי, עלו אל ההר מביתם בעפרה. מהבית שבו גדלה יצאה בשמלת כלה אל החתונה, ופחות משנה אחר כך עמדה על הריסות בית ילדותה החרב, וערכה ברית מילה לבנה.
"היומיום שלי לא מלא בכעס", היא אומרת. החיוך שלה מתוק ונערי. על האף מתנוסס נזם מוזהב. אחרי הפינוי נסעה עם בעלה הדר לטיול בן חודשיים בהודו. היא שבה עם בטן של חודש שמיני אל החדר במדרשת עפרה. אחרי שהיא מרדימה את הוד בתוך המנשא היא מראה לי את הארון הקטנטן והשידה שבה כל חפציהם. כל יתר הדברים מאוחסנים במכולה עד שיגיעו ליישוב הקבע. אמא שלה, תמר, נכנסת לרגע, לנשק את הנכד הטרי בדרך לעבודה. היא מאמנת אישית. יהוידע, אביה של רבקה, הוא בעלים של חברה לשירותי סיעוד לקשישים והוא גם משתתף בתוכנית "מאסטר שף". לאחרונה השיג מקום לבשל בו ולהתאמן לתוכנית; למשפחות עמונה אין מטבח בחדרי האכסניה והם אוכלים בחדר אוכל משותף. אני מתבוננת בתמר. היא צעירה מכדי להיות סבתא. כשאני שואלת לגילה מתברר שהיא בת 39, וחובקת נכד. "אין מקום לכלום, אני לא יכולה להזמין אורחים וחברים", אומרת רבקה. "יש תחושה של תלישות. אבל אם אחיה כל הזמן בתחושה שרימו אותי, החיים שלי לא יהיו טובים". אני שואלת על הזיכרון של הפינוי, ואז עולה התסכול. "הרגשתי שאף אחד לא שומר עלי. כמו בימי השופטים, בימים ההם אין מלך בישראל. חדרו לי אל המקום הכי בטוח, אל חדר השינה שלי. כל החיים גרתי בעמונה. הפוליטיקה לא העסיקה אותי. זה פשוט היה הבית. באחד הדיונים בבית המשפט על עתיד עמונה עמדו מולי יהודים מ'יש דין'. הסתכלתי עליהם ותהיתי, זה מה שאתם רוצים בחיים? לעשות רע ליהודי אחר?"
"למדתי להסתדר עם המינימום, גם בחפצים", פורשת עפרה בוארון את ידיה בחדר הצפוף שבו מנסים שבעת ילדיה להכין את הילקוטים לשנת הלימודים. "יש דברים שחסרים, וכמו בכאבי פנטום אני בטוחה שהם עוד בהישג ידי. בדרך כלל כשחוזרים הביתה מחופשה בקיץ, אומרים 'כמה טוב בבית'? פה אתה לא יכול להגיד את זה".
"יש תחושה של תלישות". רבקה לפאיר, אמה תמר נזרי ובנה הוד // צילום: מרים צחי
בעמונה הם התגוררו בבית של 190 מ"ר. "השהות כאן מעיקה אבל הפגיעה הרגשית חמורה יותר: התחושה שראש הממשלה לא עומד במילה שלו. היינו בחניתה בחופש. מתברר שכשהיא הוקמה בחומה ומגדל היו שם יותר מדי מתנדבים שרצו להיות שותפים ואמרו להם סטופ, אין מספיק מקום. ואנחנו נאבקים ככה למען הקמת יישוב? תעשו מזה טקס, חגיגה. זה דבר גדול.
"אני לא מצפה לרמת פיתוח גבוהה. תנו לי קרוואן על פיסת אדמה, אני אסתדר. אני מוכנה לגור באוהל", אומרת בוארון, "ההרגשה היא שאין לאף אחד אינטרס לקדם את העגלה שתקועה בבוץ ואני משלמת את המחיר. אין לנו אפשרות לשולחן שבת משפחתי. אני גרה בחדר בפנימייה, לילדים אסור לעשות רעש כי חדר לידנו יש תינוק של משפחה אחרת, אי אפשר לשמוע מוזיקה, אין נורמליות של בית".
בנה של עפרה, רזיאל (12), אומר שהוא מתגעגע לשתול ירקות בגינה. התאומות שירה ואביגיל (9) מתגעגעות להכין עוגה וחביתה עם אמא. בגינה הציבורית אמא שלהם מוזגת להם דגני בוקר וחלב לכוסות חד־פעמיות.
"לילדים אין פרטיות, אין פינה, מתבגרת בת 17 ישנה בחדר פצפון עם בן 5, כשכל אחד הולך לישון בשעה אחרת", מוסיף אלעד זיו, אדריכל ומורה לפלדנקרייז במקצועו. 18 שנים וחצי חיו בעמונה הוא ואשתו שרה, מטפלת בתנועה ויצירה ופסיכותרפיסטית. "חיינו במקום, יצרנו שם חיים, כל פינה היתה מעשה ידינו".
הרגע הכי כואב בפינוי ממחוז חייהם היה אחרי שיצאו מהבית, וצפו בו מהחמ"ל היישובי, המרוחק מטרים בודדים מביתם. "שמונה בערב והקטן כבר היה עייף וביקש לחזור למיטה לישון. הבית היה במרחק כמה צעדים אבל לא יכולנו לחזור אליו", נזכרת שרה. "לא האמנתי שממשלת ישראל תהרוס שוב יישוב. מישהו ייהנה מזה? החיים שלי התפרקו. אני לא בת 20. בגיל 45 אני מתחילה הכל מההתחלה. הילדים שלי גדלו בהקשר מסוים, וההקשר הזה איננו. אני עדיין משלמת משכנתא לבנק לאומי על הבית שנהרס. הילדים מתגעגעים לאוכל שלי. הבת מתגעגעת לפינה משלה. הדלת של חדר השינה שלנו נפתחת אל המדרגות שנמצאות באמצע הבניין. אני יודעת שאם אלך מפה ואוותר, לא יהיה יישוב בארץ ישראל. זו תהיה קהילה שנמחקת".
"רק ככה נתרפא"
"כל נקודה בזמן מכניסה אותי להלם", אומרת טלי. "את ליל הסדר לא האמנתי שנעביר במדרשה. הבר־מצווה של הבן שלי נחגגה פה. חג שבועות. התחיל חופש גדול ואנחנו עוד פה. הנה מתחילה שנת לימודים חדשה, ואני שוב מופתעת שזה תקוע. אני מאוכזבת, מראש הממשלה ולא פחות מהבית היהודי. הם היו יכולים למנוע את הפינוי. גם היום, לא שמעתי את בנט ושקד מדברים על עמונה".
בתה אוריה (20) סיימה שנתיים של שירות לאומי. "צפוף פה ואין פרטיות, אבל הכי קשה זה שפשוט אין בית". יעל (16), שיושבת לידה, מוסיפה: "יש הרגשה ששכחו אותנו, שעברו הלאה. מצפים מאיתנו לשגרה נורמלית, אבל אני עדיין במשבר".
"בתור משפחה, בחרנו לקחת את זה כחוויה מגבשת", מבקשת טלי להדגיש. "בעתיד נסתכל על זה ונראה את הטוב. כששואלים אותנו איפה אנחנו גרים אנחנו עונים בצחוק שאנחנו הומלסים. לקח לנו שעתיים לנקות את ה'בית' לפסח. בחדר אין מקום לסל כביסה אז הנחנו אותו מחוץ לדלת, שזה בעצם הרחוב. כדי לזרוק בגד לכביסה אני מתלבשת".
טלי היא סגנית מנהלת ומחנכת בבית הספר היסודי בעפרה. בעלה דוד הוא מנהל פרויקטים בבזק. "20 שנה גרנו בעמונה. הגענו חצי שנה אחרי החתונה. בנינו שם חיים מתוך שליחות", היא ממשיכה.
"לא היה קל. היו כמה פעמים שחשבנו לעזוב, ולא היינו מסוגלים כי הרגשנו שהמקום צריך אותנו. המשך השליחות שלנו הוא להתעקש שיקימו לנו יישוב חלופי. את חושבת שבא לי בגיל 42 להתחיל הכל מאפס? אני יכולה לשכור לי בית בעפרה ולהתעלם מהכל, אבל תהיה לי ריקנות. ברור לי גם שרק ככה נתרפא. שגם לילדים נכון להמשיך עם הקהילה".
"אנחנו נמצאים פה אחרי שאיבדנו את הבית שלנו, את פינות החמד שטיפחנו 20 שנה", אומר בוארון. "הדבר היחיד שנשאר לנו זה המרקם הקהילתי. מעולם לא דיברנו על כסף אלא על הקמת עמונה בעמונה, ואם זה לא הולך, אז הקמת יישוב אחר תחתיו. להמשיך את מפעל החיים שלנו. אנחנו מתעקשים להקים יישוב יהודי תחת זה שנפל כי ככה עושים ציונות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו