"כשהשתחררתי, קיבלתי הרבה מאוד הצעות מפתות מהתעשיות הביטחוניות ומחברות פרטיות. יכולתי להתברג לאחת המשרות הנחשקות ולהרוויח הרבה מאוד כסף. אבל אחרי 28 שנים של עשייה למען המדינה, היה ברור לי שאלך לעסוק בחינוך. רציתי להמשיך את העשייה במשהו מועיל, זה עושה לי טוב. משמח אותי לפגוש את התלמידים בכל בוקר ולדעת שיש לי חלק במי שהם יהפכו להיות".
אל"מ (מיל') אמיר הרפז, בן 52, טייס קרב עם רקורד של 5,300 טיסות, שפיקד בעבר על בסיס חיל האוויר בנבטים, מנהל בארבע השנים האחרונות את בית הספר התיכון אסיף משגב שבגליל, והוא נראה מאושר. שיערו המאפיר והעובדה שאת סרבל הטיסה תלה כבר לפני שנה לא פוגמים ולו במעט בטונות הכריזמה שלו. עיניו בורקות כשהוא מדבר על התלמידים בבית הספר שלו, ועל תפקידו כמחנך.
"המטרה שלשמה אני פה היא לעזור לכל אחד מהתלמידים בבית הספר שלי למצוא את הדבר האחד הזה שבו הם מצטיינים, ולהביא אותו לידי ביטוי, כדי שכאשר הם יהיו בני 30, הם יוכלו להסתכל על עצמם בגאווה ולהגיד שהם נמצאים במקום הנכון ועושים את הדבר הנכון עבורם. המקום הנכון לכל אחד, כפי שקבע קן רובינסון, מחנך ומרצה אנגלי דגול, הוא המקום שבו התשוקות והיכולות שלנו נפגשות".
הרפז לא לבד. למעשה, הוא אחד מתוך כעשרה טייסים בכירים - שבניגוד לבחירה הטבעית במשרת מנכ"ל זוהרת ומתגמלת - הלך דווקא לנהל תיכון על־יסודי, משרה שלכל הדעות נחשבת היום לאחת הפחות נחשקות והיותר כפויות טובה שיש.
הוא וחבריו מביאים איתם לתפקיד החדש גאוות יחידה, חזון חינוכי חברתי ופרקטיקות ניהוליות, שלקוחות מתוך ארגון חיל האוויר. "מערכת החינוך שלנו לא גרועה", אומר הרפז, "היא מורכבת ברובה מאנשים מצוינים. אבל היא מתעסקת רק במדידה של ציונים וברצון להנפיק כמה שיותר זכאים לבגרות, ולא בהיבטים ערכיים, דוגמת חינוך לסולידריות חברתית.
"התוכנית של חמש יחידות מתמטיקה אולי שואפת לשוויון, אבל מחנכת למעשה לחברה שמורכבת מפריטים יחידנים, שמנסים לתפוס לעצמם כמה שיותר. אם הכיוון הוא אקזיט, אז כל השיח החינוכי דל מאוד מתוכן.
"בחברה שלנו גם חסרים סופרים, עיתונאים ואנשי רוח, שיעשו פה דברים בעלי ערך חברתי. צריך לזכור שהדברים החשובים, שיש להם השפעה על החברה, נעשים עם עוד אנשים, לא רק עם אנשי מדע. צריך חזון חברתי, שבשבילו כדאי להילחם ולהיות".
פריצתם של טייסי חיל האוויר למערכת החינוך בשנים האחרונות טמונה ברובה בתוכנית הסבת האקדמאים "הטובים לחינוך", שמאפשרת לקצינים פורשים בדרגת סא"ל ומעלה, בעלי תואר אקדמי, לעשות הסבה להוראה ולהשתלב במערכת החינוך. מרבית הטייסים שהשתתפו בהסבה האקדמית התמקדו במקצועות כגון פיזיקה, מתמטיקה ואזרחות.
לכאורה, זכו הטיייסים לכרטיס VIP, שמאפשר כניסה חלקה למערכת, בניגוד למורים צעירים אחרים. גם הדלת אל משרת המנהל נפתחה להם עד מהרה. הרפז, לדוגמה, קיבל את משרת המנהל בבית הספר העל־יסודי "אסיף משגב", אחרי שנתיים כמורה ומחנך בבית הספר "העמק המערבי" שבקיבוץ יפעת. עם זאת, הוא מדגיש, לאורך כל הדרך חלה עליו חובת ההוכחה.
"סיפורי צבא הם סיפורים שמאוד נוגעים ומעניינים את הנוער, במיוחד כאלה שבעוד שנה־שנתיים ימצאו שם את עצמם. אז קיבלתי מהתלמידים את ההקשבה הראשונית. אבל מעבר לכך, לא זכיתי לשום הנחות, והייתי צריך להרוויח את הכבוד שלהם.
"לא אשכח את הפעם הראשונה שבה עמדתי מול 25 תלמידים בכיתה ט' והייתי צריך ללמד אותם פיזיקה, שלא ממש עניינה אותם. כשאמרתי 'שקט', אף אחד לא קפץ לדום כמו בבסיס, ובניגוד לצבא גם לא היתה לי שום סנקציה להפעיל עליהם.
"בהתחלה זה היה שוק בשבילי, אבל מהר מאוד נפל האסימון. דווקא המקום הזה, שבו הייתי צריך למצוא דרכים אחרות להגיע אל התלמידים, גרם לי להיות יצירתי ולזכות בכבוד שלהם".
אל"מ (מיל') חזי שגיב, בן 57, מגיע לראיון בסרבל טיסה, רגע אחרי שטס במסגרת תפקידו במילואים כמדריך בבית הספר לטיסה בחצרים. ב־22 שנותיו כטייס בקבע הוא השתתף בפעולות מבצעיות רבות, ואף פיקד על קורס הטיס הראשון שבו השתתפו נשים.
כבר 15 שנים שהוא חי ונושם חינוך. יש לו תואר ראשון בחינוך מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדיניות ציבורית וממשל בתוכנית המנהלים של האוניברסיטה העברית. בדומה להרפז, גם הוא נחת בכורסת המנהל אחרי שנתיים בלבד שבהן היה מורה ומחנך.
מאז פרישתו מהצבא, בשנת 2000, הוא ניהל חמישה תיכונים: תיכון מקיף עומר שבדרום, בית הספר הדמוקרטי לב השרון שבאבן יהודה, תיכון מעגן מיכאל, תיכון צור הדסה (שאותו הקים) והתיכון האזורי במועצה האזורית באר טוביה, שאליו נקרא שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים האחרונה, ובימים אלה הוא מסיים בו את תפקידו.
"היום אני שוקל את המשך דרכי. אני רוצה מאוד להוביל מעגל השפעה משמעותי בחברה ולתרום מהידע ומהניסיון שצברתי במהלך השנים. אם, למשל, יבקשו ממני מחר להוביל את כל פרויקט החינוך בדרום תל אביב, אז אלך. חשוב לי להשפיע, כי אין לי ארץ אחרת".
הרפז. "המערכת לא פשוטה, אבל תפקיד המנהל מאפשר לעשות דברים יפים"
כמו הרפז, גם שגיב מספר שההילה שאופפת את טייסי חיל האוויר סייעה לו רק בהתחלה. גם הוא הבין מהר מאוד שלכרטיס הכניסה הזה יש תוקף מוגבל, וברגע שהוא מסתיים - זה רק הוא מול הצוות והתלמידים, שמחכים לראות אם יספק את הסחורה.
גם שגיב מביא איתו גישה רעננה, ששמה בחזית את היכולות האישיות של כל תלמיד, ואת התלמיד במרכז. גישה המנוגדת כליל לדרך שאותה נוקט משרד החינוך.
"בסך הכל, המצב בתיכונים שניהלתי היה טוב, כך שיכולתי לשים דגש על שיח ערכי. למשל, דאגתי שבימי שלישי כולם יסיימו את יום הלימודים מוקדם, כדי שיוכלו להגיע לפעולות של תנועות הנוער.
"דאגתי גם להכין אותם לשירות הצבאי, וכך ניצלתי את היתרון שהבאתי איתי כאיש צבא. מבחינתי, כל ילד צריך להרגיש שבית הספר סיפק לו במה להצלחה בתחום כלשהו. לא צריך להיות מוצלח בהכל. התחושה של הצלחה בתחום אחד, שבו התלמיד מתעניין ורוצה להצליח, תיצור תחושה גבוהה של מסוגלות עצמית.
"כל מה שצריך זה ללמד את הילד לבחור נכון. אם הילדים ירגישו שהם מוצלחים ומסוגלים, הם יצליחו בחיים ויתרמו לחברה, והרווח הנקי יהיה של כולנו. את לא חושבת שזה חשוב יותר מלהעלות את הזכאות לבגרות בחמישה אחוזים נוספים? אני בטוח שכן.
"רבים נוטים לחשוב שבטיסה הכל נעשה לפי הספר, אבל זה לא מדויק. טייס טוב הוא טייס שהרבה פעמים חושב מחוץ לקופסה ויודע לספק פתרונות יצירתיים, גם אם הם נמצאים בתחום האפור".
• • •
איך משיגים את המטרה הזאת במערכת חינוך שמרנית? זה כבר סיפור מסובך יותר.
"בית הספר, במתכונתו הנוכחית, הפך להיות בעייתי", אומר שגיב. "בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות קשה להיות מרתק לאורך זמן, ובמוקדם או במאוחר, המערכת תצטרך להשתנות ולהתאים את עצמה. כמו שיש מכוניות ללא נהג, בקרוב יהיו תלמידים ללא מורה.
"התלמידים לא צריכים את המורה כדי להשיג ידע, הם צריכים אותו כדי שיתווך להם אותו וידון איתם בהיבטים הרחבים שלו. אין סיבה שתלמידים ישתעממו בשיעור. אפשר לשלוח אותם לעשות עבודת חקר עצמאית, ואחר כך לנהל עליה דיון.
"בנוגע לתלמידים שמתקשים לשבת לאורך זמן בכיתה, אני לא חושב שצריך להכריח אותם, כי כך גורמים להם להרגיש שהם נכשלים. עבורם הקמתי בכל תיכון שניהלתי מרכז למידה, שנותן להם מענה פרטני ועדיין מחזיק אותם בתוך המערכת. הייתי מפנה לשם כך מבנה בבית הספר, מגייס תקציבים ממשרד החינוך וגם מהרשות המקומית, ומקצה בשביל זה כמה מורים שהוכשרו לכך. התלמידים היו מגיעים במהלך יום הלימודים למבנה הזה ולומדים בו באופן פרטני ואישי".
הרפז: "ההתעסקות עם תלמידים שקשה להם נותנת לנו הזדמנות להיות משמעותיים עבורם, ושם הסיפוק הגדול. אחד ההישגים של בית הספר שלי הוא מניעת הנשירה. לפני עשור, נתוני הנשירה בבית הספר הזה עמדו על כארבעה אחוזים. היום זה בין 0.1 ל־0.3.
"תפקיד בית הספר הוא למנוע הדרה של נוער שקשה לו, ואנחנו משקיעים בכך המון. זו השנה השלישית שאנחנו עורכים סדנת הכשרה לצוות, שבה משתתפים מורים ומחנכים של התלמידים המתקשים. בסדנה לומדים בעזרת פסיכולוג איך למתוח את גבול הסבלנות שלנו מול הקושי של התלמיד, כדי להרחיב את היכולת להכיל אותו.
"לשמחתי, הרוח במשרד החינוך היום ראויה יותר מבעבר. הוא מכוון להקטנת נשירה ומפרסם את התמונה החינוכית של כל בית ספר מעבר לבגרויות".
בתיכון אסיף משגב, שאותו מנהל הרפז, מספר הזכאים לבגרות עומד על 91 אחוזים. שיעור התלמידים שעושים שירות צבאי נושק ל־100 אחוזים. בשלוש השנים האחרונות בית הספר נמצא ברשימה של בתי הספר האיכותיים, ולאחרונה אף הגיש מועמדות לפרס נשיא המדינה בנושא תקווה ישראלית לשילוב אוכלוסיות.
"כשהגעתי לבית הספר לפני ארבע שנים, גיליתי שעושים מעט מאוד מפגשים בין יהודים לערבים", אומר הרפז. "הצהרתי שבכל שנה אכפיל את מספר המפגשים. בשנה האחרונה היו 12 פעילויות משותפות של תלמידים שלנו ותלמידים ערבים, ובהן הטסת רחפנים. הקמנו נבחרת רובוטים משותפת עם תלמידות מהכפר הבדואי סלאמה, ובשנתיים האחרונות היא ייצגה את ישראל בתחרות העולמית שהתקיימה בארה"ב ובהולנד".
גם בתי הספר שניהל חזי שגיב נמצאים בצמרת של דירוגי ההצטיינות. המועצה המקומית באר טוביה, שבה נמצא התיכון שאותו ניהל, זכתה בפרס החינוך היישובי מטעם משרד החינוך. אחוזי הבגרות בבתי הספר בעומר ובמעגן מיכאל עמדו על כ־90 אחוזים. בית הספר במעגן מיכאל זכה ב־2003 באליפות הארץ ברובוטיקה וייצג את ישראל בתחרות העולמית באטלנטה.
למרות ההצלחה, הרפז ושגיב מדגישים שהדרך היתה רצופה מכשולים. "נאלצנו לזנוח את השיח הצבאי שנותן פקודות לטובת שיח פתוח. אנשי צבא אחרים שעברו להוראה ולא הצליחו לעשות את השינוי הזה, התקשו להשתלב במערכת".
"כשהגעתי לבית הספר פגשתי צוות חינוכי מדהים אבל כבוי, בגלל חוסר יחס, חוסר כבוד ושכר נמוך", מספר שגיב. "ניצוץ השליחות, שהוביל אותם לתוך המערכת, כבר כמעט לא היה קיים. ואז אני הגעתי, התחלתי לזהות נקודות בעייתיות שלא עובדות בבית הספר, ודרשתי שיפור.
"לא תמיד היה להם קל לקבל את הדרישה הזאת. לא פעם אמרו לי 'פה זה לא צבא' ו'אצלנו זה לא עובד ככה', במיוחד כשדרשתי מהם לקבל את החזון החדשני שלי, שדרש שינוי של הרגלי עבודה והשקעה גדולה יותר, בזמן שהמערכת בלאו הכי לא מתגמלת אותם כראוי.
"חיל האוויר לימד אותי סטנדרטים גבוהים. אין התפשרות על בינוניות, ולאנשים נוח לא לעבוד קשה ולא לדרוש הרבה. אבל אני תמיד הרגשתי חזק עם משנה חינוכית ותפיסת הפעלה ברורה, ורוב הצוות שעבדתי איתו הפנים זאת".
איך זה קרה?
"הבנתי שכדי שהצוות יתעורר וירגיש שהוא מוערך, הוא צריך להרגיש שמכבדים אותו. פעם בחודש כל ילד בחר מורה אחד שהיה משמעותי עבורו בחודש הזה, מורה שעזר לו, שראה אותו יותר מכל מורה אחר בבית הספר. הילדים היו צריכים לגשת למורה ולהודות לו על כך.
"גם את ההורים גייסתי לזה, ובן־רגע את רואה איך המורים מזדקפים. ככה יוצרים מנהיגות והוקרה לעשייה של הצוות כלפי התלמידים, והוקרה של הצוות כלפיי. אני יכול להגיד לך שיום אחרי ההערכות האלו, המורים באו לעבודה עם ניצוץ בעיניים, שרק הלך וגדל מחודש לחודש. וזה לא עלה לי שקל".
הרפז: "המערכת לא פשוטה, אבל תפקיד המנהל מאפשר לעשות דברים יפים, ובכל בוקר אפשר לעשות משהו חדש. לדוגמה, בבית הספר שלי יש באופן רגיל חמש כיתות ז'. השנה החלטנו שכדי להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה מ־34 ל־28, נפתח כיתה נוספת, על חשבון הורדת מספר השעות שלומדות כיתות ז'. זאת החלטת מנהל.
"כל מה שצריך זה רק לבוא עם חזון ועם אמונה שיכול להיות אחרת. בתקופה האחרונה, המערכת גם פתוחה לשינוי הזה - עובדה שמאפשרים לי את מרחב הפעולה הזה בקבלת ההחלטות".
שגיב. "חשוב לי להשפיע, כי אין לי ארץ אחרת"
רס"ן (מיל') אייל הופמן, בן 35, הוא הטייס הצעיר ביותר, שעם הצלצול לפתיחת שנת הלימודים הנוכחית יצעד אל משרד המנהל בתיכון תום בית אקשטיין שבגבעתיים, בית ספר לילדים עם לקויות למידה ובעיות קשב וריכוז. הופמן, שהספיק לטוס על סקייהוק ו־16-F ולהיות מפקד צוות בקורס טיס, בחר אחרי תשע שנים בחיל להשתחרר ולעבור לעסוק בחינוך, מתוך התחושה שחינוך זה המגרש הביתי שלו, ושם הוא מרגיש הכי טוב.
"זה יישמע לך מוזר, אבל אני לא אוהב כל כך לטוס", הוא אומר. "הסיפוק הכי גדול שאני מקבל הוא כשלידי יש בן אדם שמתקדם ומתפתח, ואני חלק מזה".
את דרכו במערכת החינוך התחיל לפני כשבע שנים, כמורה למתמטיקה ולאזרחות בבית הספר אורט מיטרני בחולון. משם הוא עבר לבית הספר רוגוזין בתל אביב, שם לימד מחשבים בשעות אחר הצהריים. כשהגיע לפני ארבע שנים לבית אקשטיין בגבעתיים - התאהב ונשאר.
"בהתחלה הייתי מורה למתמטיקה ומחנך לכיתות י'-י"ב. שימשתי רכז מתמטיקה, אחראי ביטחון ובטיחות ומנהל השכבה הצעירה. לאורך השנים הבנתי שהדרך להצלחה בחינוך היא יצירתיות והכנסת עולם התוכן הפנימי לעולם החינוכי, במיוחד עם ילדים שיש להם קושי בלמידה.
"לדוגמה, אם אני צריך עכשיו ללמד את הילדים סטטיסטיקה, אני לוקח אותם לקו העונשין במגרש הכדורסל, ואנחנו מתחילים לזרוק לסל. דרך הזריקות, ההחטאות והניסיונות, אנחנו לומדים מתמטיקה.
"בתחילת כיתה י', במקום מבחן בגרות במתמטיקה, שהוא 25 אחוזים מציון הבגרות, לקחתי את הצוות והמצאנו משימות שהילדים יצטרכו לבצע לאורך כל השנה. לדוגמה, בנות עיצבו שמלות בדגש על פרבולות, היו ילדים שעשו סטטיסטיקה על מועדוני כדורגל וכדורסל, ולמדנו טריגונומטריה על מגדלי עזריאלי. גם ילדים שלא סבלו מתמטיקה עשו את העבודות בהתלהבות ולא הרגישו את הסטרס שבלמידה. הם גם נהנו, וגם למדו מתמטיקה על הדרך.
"באחת הטיסות שלי בקורס טיס, במהלך הנחיתה, התנגשתי בעץ. את יודעת איזה קשב היה בכיתה כשסיפרתי להם את הסיפור הזה? בעזרתו עשינו חישובים של זוויות וטריגונומטריה. תסכימי איתי שזה מעניין יותר מלשבת מול הלוח ולפתור תרגילים. אני מאמין שכששמים על השולחן את הסיפור האישי ומלמדים דרכו, זה מצליח בצורה הטובה ביותר".
אין עליך לחץ מצד המערכת לעמוד ביעדים ובתוכנית הלימודים שמוכתבת מראש?
"בבית הספר שלי, שהוא בית ספר לחינוך מיוחד, יש 190 תלמידים ו־45 אנשי צוות. זאת אומרת שעל כל מורה יש לי ארבעה תלמידים. הלימודים מתבצעים בכיתות קטנות של 12 תלמידים בכיתה, ולמרות כל הקשיים של התלמידים שלי, יש 75 אחוזים של זכאות לבגרות.
"אני לא נמדד לפי זה, וזה לא בראש סדר העדיפויות שלי. מבחינתי, כל ילד צריך לקבל מסלול שיהיה מיטבי עבורו. אם לילד מתאים יותר עכשיו להתמחות בנגרות, בלוליינות, בתיפוף או בכלבנות, אז אכוון אותו לשם, ואת הבגרות הוא ישלים אחר כך. לפעמים הקושי שאני נתקל בו הוא דווקא מצד ההורים של הילדים, שלוחצים שהילד שלהם יעשה בגרות ויהי מה. לפעמים אני צריך להשקיע בשיחות רבות עם ההורים כדי להראות להם שמה שטוב לילד שלהם בנקודת הזמן הזאת הוא לא בהכרח בגרות במקצוע זה או אחר.
"יחד עם זאת, אני חושב שיצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה וכיוון של כל תלמיד למסלול המיטבי לו הם רק חלק ממה שמערכת החינוך צריכה לשים עליו דגש. מה שעוד חשוב, וחסר מאוד במערכת, הוא ביקורת עצמית. בחיל האוויר זה רכיב שהוא אבן דרך יומיומית בחייו של כל טייס".
• • •
הופמן מתכוון, כמובן, לתחקור, שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הארגונית בחיל האוויר. "כטייס אני מתחקר כל יום את מה שאני עושה ובודק איך אני יכול להשתפר. הביקורת העצמית הזאת היא חיונית כדי ליצור ארגון לומד ומשתפר.
"כמנהל חדש, אני מתכוון להתמקד בפיתוח תרבות ארגונית שמוכנה לקבל משוב וביקורת. את התחקור התחלתי להנחיל גם לתלמידים עצמם. הקמתי מין פרויקט שנקרא 'המשחקייה של אייל': כל ילד בוחר איזה משחק הוא רוצה לשחק. זה יכול להיות משחק של פעם, כמו ארצות וג'ולות, ואלה יכולים להיות משחקי קלפים ומשחקי חשיבה.
"בתום שני סבבים של משחק אנחנו עושים תחקיר. בוחנים איך שיחקנו את המשחק ומה אנחנו יכולים לשפר בפעם הבאה. בדרך הזאת אני מצליח ללמד אותם לתעד, לתחקר ולהפיק לקחים".
ד"ר ורדה וסרמן: "טייסים לשעבר מתחקרים כל דבר. יש כאלה שאמרו שהם מתחקרים את חיי הזוגיות שלהם" // צילום: סיגל לחובסקי חשין
את הנושא בדק מחקר שנערך בשנה שעברה על ידי ד"ר ורדה וסרמן, ראש המחלקה לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, בשיתוף עם אילן דיין ואייל בן ארי, ופורסם בספר "צבא מחנך עם", בעריכת פרופ יגיל לוי וד"ר ניר גזית. המחקר בדק את ההעברה של פרקטיקות ארגוניות מהצבא לתחום האזרחי, ובייחוד למערכת החינוך. וסרמן ראיינה 15 טייסים, המלמדים במערכת החינוך - מהם שישה שמכהנים כמנהלים בבתי ספר על־יסודיים.
המחקר גילה כי אנשי צוות אוויר שנכנסים למערכת החינוך, ובעיקר לתפקידי ניהול, נוטים לייבא את פרקטיקות התחקיר לחיי היומיום הארגוניים בבית הספר ולהשתמש בהן כאמצעי ניהול. אופני השימוש בתחקיר בבתי הספר, והפרשנויות השונות שהם נותנים למהלך, מעלים כי הוא משמש בידיהם לא רק כלי לשיפור וללמידה ארגונית, אלא דרך לשפר את מעמדם כמנהלים ולהציג את עצמם כבעלי בשורה ניהולית חדשנית.
"גילינו שטייסים לשעבר מתחקרים כל דבר, וזו עבורם דרך חיים", אומרת וסרמן. "יש כאלה שאמרו שהם אפילו מתחקרים את חיי הזוגיות שלהם.
"גילינו שהצגת התחקיר בפני המורים והמורות לא התקבלה תמיד בצורה טובה וגרמה להרתעה ולחוסר שיתוף פעולה, גם כשהשיח היה מרוכך יותר, ופחות בעל אופי צבאי. מורות שראיינתי דיווחו שעצם המילה תחקיר גרמה להן להרגיש כאילו הן בבחינה מתמדת על ההישגים שלהן. רבות הרגישו שהכלי הזה הוא בעייתי, כי מעבר לשיח ההישגי שהוא מעודד, לא את הכל ניתן למדוד. הן אמרו ששיח הישגי כזה לא מותאם לילדים שאינם 'במסלול המהיר'".
לדברי וסרמן, "טייסים בחברה הישראלית נמצאים במעמד גבוה מאוד, וכשהם באים עם כלי ניהולי טוב כל כך, זה נראה מאוד משכנע. אבל המציאות הארגונית מורכבת יותר, והתחקורים האלה מובילים לא פעם לקשיים. לכן, כסוציולוגית, אני מרגישה חובה לשים עליהם סימן שאלה".
• • •
עליזה בלוך, מנהלת רשת בתי הספר ברנקו וייס, מסכימה עם וסרמן. "הוראה, כמו כל מקצוע, דורשת התמקצעות, צבירת ניסיון והבנת תהליכים חינוכיים", היא אומרת. "ניהול בית ספר הוא קודם כל ניהול של אנשים שצריך להוביל ולעבור איתם תהליך כדי להשיג תוצאות. הנעת התהליך מתבצעת הרבה פעמים על ידי יצירת דיאלוג ובחינת הדרך להשגת המטרה, וזה שונה מאוד מניהול צבאי - שבו יש נוהל משימה ומפקד, שבאמצעות הדרגות והמעמד שלו בהיררכיה הצבאית יכול לקבוע מה ייעשה.
"כישורים של מורים שונים מכישורים של מפקדים, ומנהלים שלא ישכילו להבין זאת ימצאו את עצמם במוקש גדול. אצלנו ברשת יש מנהל אחד שהגיע מטיס, והוא עושה עבודה מצוינת. אבל היו גם אנשי צבא שניסו להשתלב בבתי הספר שלנו והתקשו. הם צעקו בהפסקה לילדים 'חדל אש', או מצאו את עצמם עומדים בתור למכונת צילום. והעובדה שבצבא הם היו מפקדים בכירים לא ממש שיחקה תפקיד בתוך בית הספר. זה חייב אותם לבנות שוב את הזהות המקצועית שלהם, לא ממקום של עוצמה וכוח, אלא ממקום של כבוד לילד, גם אם הוא רק בן 15.
"נתון נוסף שצריך להביא בחשבון הוא שלקורס טיס מגיעים חיילים שעברו מיון קפדני מאוד, ובתודעה שלהם, יעשו מאמץ עליון לשמור על מקומם בקורס. בבית ספר לא ממיינים את התלמידים, חלקם אפילו לא רוצים להיות שם. חלק מהתפקיד של המנהל הוא למצוא את הדרך להגדיל את המוטיבציה שלהם להיות שם".
הופמן. "הסיפוק הכי גדול שלי הוא כשלידי יש בן אדם שמתקדם ומתפתח, ואני חלק מזה"
אייל הופמן מודה שבמהלך שנותיו במערכת החינוך נחשף לחלק מהתופעות שמציינת וסרמן. "גיליתי שהמורים בבית הספר לא פתוחים לקבל ביקורת. זה לא בתרבות הארגונית, והיא גם לא מכוונת למקום הזה. לא בגלל חוסר רצון להשתפר, אלא בגלל חוסר ביטחון וחוסר הרגל. במשך שנים הם רגילים לעשות את מה שעשו קודמיהם, בלי לשאול יותר מדי שאלות, וזה מנציח טעויות ומקדם בינוניות. כשהייתי רכז מתמטיקה, עשיתי טעות בהזמנת שאלון למבחן בגרות במועד ב'. הילד שאותו שכנעתי לגשת למועד ב' כדי לשפר ציון הגיע להיבחן, וגילה שאין לו טופס.
"בעקבות המקרה הוצאתי אי־מייל לכל מורי המתמטיקה ושיתפתי אותם בפשלה שלי. עשיתי את זה מתוך מקום של התבוננות איפה טעיתי, ומתוך רצון ששאר המורים ילמדו מהטעות שלי, כדי שהיא לא תקרה גם להם. אבל הם לא הבינו למה אני חושף את הטעויות שלי ברבים. הכל מתחיל מזה שאין ביקורת עצמית בתוך המערכת, ואף אחד גם לא מעודד אותה. הסיבה שיש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם היא כי מהיום הראשון לימדו אותנו לשאול איפה לא היינו טובים היום, ואיך אנחנו הולכים להשתפר מחר", אומר חזי שגיב. "אם נצליח לגרום לכל בית ספר לעבוד לפי הסטנדרטים של חיל האוויר, אין שום סיבה שמערכת החינוך שלנו לא תהיה הטובה בעולם".
• • •
שגיב מסביר כי "אחד הדברים הראשונים שראיתי כשהתחלתי לנהל בתי ספר הוא שלא שואלים מספיק מה היה, מה אפשר ללמוד ממה שהיה, מה צריך לשמר ומה צריך לשפר. הרי לא ייתכן שבית ספר יוצא לפעילויות גדולות, כמו טיול שנתי של שלושה ימים או הפקת מסיבת סיום י"ב, וביום שבו הפעילות מסתיימת, הצוות לא יתכנס ויתעד את מה שהיה טוב ואת מה שדורש שיפור.
"כשהתחלתי לעבוד כמנהל של בית הספר התיכון במעגן מיכאל, הוצאתי חוברת שמסבירה את פרקטיקת התחקור ומסבירה כיצד לבצע תיעוד, תחקור והפקת לקחים. ההטמעה של הפרקטיקה הזאת בצוות החינוכי היתה לא פשוטה, אבל כשגיליתי, שלוש שנים אחרי שעזבתי, שהם עדיין משתמשים בטפסים שהכנסתי למערכת, הבנתי שהמסרים שלי הופנמו, ושהנוהל הזה הפך לשגרתי. הארגון השתפר בזכותו והפך למקצוען, וזה בדיוק מה שיוצר גאוות יחידה".
הרפז: "חיל האוויר פיתח עם השנים תרבות ארגונית של עבודת מטה סדורה לאן הוא רוצה להגיע. הוא מציב מטרות, ולכן גם מגיע ראשון לכל מקום. נוהל עבודה כזה יכול לעשות רק טוב למערכת.
"אני, לדוגמה, מסתכל על שיעור כמו על טיסה של 45 דקות. יש את ההכנה לפני השיעור, את תחילתו, את סופו, ואת המחשבות שאחרי - אם היה טוב או לא, ואיך אפשר לעשות אותו טוב יותר בפעם הבאה. המשוב הזה, ששגור כל כך בטייסת, לא מתקיים בבתי ספר.
"דמייני לעצמך שכל שיעור יצולם, ובסופו המורה, בדומה לטייס, יוכל לצפות בביצועים שלו ולנתח אותם, ומעבר לכך, גם לראות איך הילדים רואים את השיעור, ואיך הם מתייחסים אליו. מובן שנוסף על כל זה יש להעניק לאנשי החינוך יותר אוטונומיה להחליט באילו דברים הם מתעסקים ובאילו לא.
"העובדה שיש מדדים ויעדים זהים לכל בתי הספר בארץ מדגישה את חוסר שוויון ההזדמנויות, ובצורה עקומה גם מנציחה אותו. אוכלוסיות חזקות מתחזקות, ואוכלוסיות חלשות נחלשות. כחלק מהאוטונומיה שאני מדבר עליה, פיתחנו בבית הספר שלי תוכנית שנקראת 'חלוצי הערכה בספרות ובתנ"ך'.
"זאת תוכנית לימודים פנימית, שאושרה לנו על ידי משרד החינוך ומחליפה את התוכנית החיצונית שנהוגה בכל הארץ. למשל, אם בתנ"ך אנחנו לומדים על יחסי אחים - אז מדברים על דברים שבלב ומביאים דוגמאות מחיי היומיום. העבודה הזאת מאפשרת לנו להעמיק בשיח, ולא להיות במרדף אחר כמות הפסוקים שהתלמידים יידעו בעל פה. אני לא נגד מבחני ידע, אבל הם לא העיקר, וודאי שהם לא צריכים להיות על חומר שלמדנו בכיתה במרתון, רק כדי להספיק להיבחן עליו.
"גם כמורה, לעמוד בסטנדרטים של כמה פיסות ידע, שאחר כך אני אמדד לפיהן, זה אבסורד ומעוות את כל דרך ההוראה שלך. מנהל זקוק לשיח שמחזק אותו בקביעת מטרותיו, ולא צריך כל הזמן לתת פידבק למדינה. אני צריך שיעזרו לי להחליט מה חשוב ומה ראוי, ושיעזרו לי לקדם את הכיוון שאני רוצה לקדם. את מערכת הפיקוח יש להסב למערכת תמיכה, וליצור שיח בריא של המנהל עם משרד החינוך ועם הרשות המקומית.
"ראשי המערכת כבר מבינים את זה. גם מינהל החינוך ההתיישבותי וגם האגף העל־יסודי. המערכת צריכה להפסיק לפקח ולשלוט, ולהתחיל לתמוך. גם בחיל האוויר הבינו שמטה טוב קובע סטנדרטים ונותן לשדה אוטונומיה להראות לו את הדרך".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו