ביום שישי הבא תקום מיכל סלומון מוקדם מהרגיל. היא תביט בעיניים כלות על הכרית הריקה שלצידה, תסתיר את ייסוריה תחת חיוך רחב, ותיגש להלביש את ילדיה לקראת חזרתם לבית הספר. אבינועם (10 וחצי) יעלה לכיתה ה', רעות (9) תתחיל את כיתה ד', אמיתי (5) יגיע לחטיבה הצעירה בבית הספר, ואילו אריאל ואבישי, התאומים בני השנה, ייכנסו לראשונה למשפחתון.
אבל 1 בספטמבר הזה לא ידמה במאום לזה של השנים שעברו. במועד הזה נהגה מיכל לציין עם בעלה אלעד את יום הולדתו, במקביל להתרגשות שאפפה אותם כשליוו את הילדים לגן ולבית הספר. השנה היא לבד.
חודש חלף מאז הרצח של אלעד בפיגוע המחריד ביישוב חלמיש, שבו נרצחו גם אביו ואחותו. משפחת סלומון עדיין מנסה לאסוף את השברים. אבינועם ורעות עוד לא סידרו את הילקוט ולא עטפו את ספרי הלימוד, הם יעשו את זה ברגע האחרון, חוששים מהרגע שבו ייאלצו לחשוף את כאבם המצמית בפני חבריהם לכיתה.
"אני לא אדבר מיוזמתי על הפיגוע", אומר אבינועם בשקט, "אבל אם ישאלו אז אספר קצת. זה לא סוד. אם ירצו לדעת איך אני מרגיש, אגיד להם שיש לי הרבה רגשות מעורבבים יחד. גם שמחה, גם כאב, וגם צער. אני שמח שנשארתי בחיים, אבל עצוב שאבא שלי, סבא שלי ודודה שלי כבר לא איתנו".
אמיתי בן ה־5 מתפרץ לדבריו. "גיליתי לכל החברים שלי שהייתי בפיגוע", הוא מספר בתמימות זכה, השמורה לילדים בגילו. "אמרתי להם שהיה מחבל בבית של סבתא שלי".
אתם זוכרים איך הוא נראה?
רעות: "כן. ראינו אותו עם הסכין ביד".
ביקרתם מאז בבית של סבתא?
אבינועם: "לעולם לא אלך לשם יותר. בכל פעם שאנחנו נוסעים עם אמא באוטו, אני שואל אותה אם זה מחוץ לקו הירוק ואם תהיה שם גדר. היא הסבירה לי מה זה אומר. אני לא רוצה לנסוע למקומות שיש בהם מחבלים".
רעות נזכרת איך, בשנה שעברה, באו הוריה לבית הספר כשאריאל ואבישי בידיהם. "כל הבנות התנפלו עליהם וחיבקו אותם", היא מחייכת במבוכה. "איזו פדיחה זו היתה", אומר אבינועם. "התלמידים בכיתה שלי רק אמרו שהם חמודים. ביקשתי שזו תהיה הפעם האחרונה שההורים נכנסים אלי ככה לכיתה. אבא כבר לא יוכל לעשות את זה".
לְמה הכי תתגעגעו בו?
רעות: "אהבתי לנסוע איתו לפתח תקווה כדי לראות סרטים בקניון. בחופש ראינו את 'חסידודס' ו'בייבי בוס'".
אמיתי: "הכי אהבתי לשחק עם אבא בלגו ולבנות איתו תחנת משטרה".
אבינועם שוקל את מילותיו. "אני פשוט אתגעגע", הוא לוחש.
• • •
בית משפחת סלומון בעיר אלעד שוקק חיים. על רצפת הסלון מפוזרים משחקי קופסה פתוחים, לצידם קוביות בגדלים שונים ומגנטים זוהרים. התאומים היפהפיים יושבים על הרצפה וממוללים בידיהם הקטנטנות צעצוע פרוותי שמשמיע מוזיקת פעוטות מונוטונית.
לאבינועם נמאס מהרעש, והוא פורש לחדר השינה של אמו. רעות ממשיכה לשחק עם אמיתי ליד הספה ומסייעת לו להצמיד גלגלים למכונית הפלסטיק שהרכיב.
שום דבר בהתנהלות הטבעית של הילדים ושל אמם אינו מרמז על האובדן הכבד או על הטראומה שחוו. את יום שישי ההוא, 21 ביולי, התחילה המשפחה בירושלים, באזכרה במלאות 20 שנה למות סבה של מיכל, חיים. ליד הקבר היא שמעה לראשונה את בעלה מדבר על מוות.
"הוא אמר שלפני מותו הוא רוצה להוסיף לעצמו שם נוסף, כדי שבאזכרות הילדים שלנו יקריאו במשך שעות תפילות שנאמרות לפי שמו של הנפטר", רועד קולה. "השתקתי אותו וביקשתי שלא ידבר על זה יותר. אני לא מצליחה להסביר את הדברים האלה".
מירושלים חזרה המשפחה לאלעד כדי לאסוף מזוודה עם בגדים, ומשם המשיכו לחלמיש. הם תכננו לעשות את השבת בבית הוריו של אלעד, יוסי וטובה, המתגוררים שם עם בתם הבכורה חיה, מורה בבית ספר בלוד.
"הגענו אחר הצהריים, והחמאתי לטובה על הריצוף הלבן החדש. הילדים רצו לסלון ושיחקו בלגו. לאחר הדלקת הנרות אלעד יצא לבית הכנסת עם שלושת הגדולים, ואני נשארתי בבית כדי להשכיב את התאומים. אחר כך עזרתי לטובה ולחיה להכין צלחות עם פיצוחים וחטיפים לאורחים שהיו אמורים להגיע בערב לחגיגת 'שלום זכר' לכבוד הבן שנולד יום קודם לשמוליק, אחיו הצעיר של אלעד.
"בסביבות 21:30 סיימנו את ארוחת הערב והמתנו לאורחים. בינתיים נשנשתי מהפיצוחים, עד שהרגשתי שהגזמתי ופרשתי לסלון. הסתכלתי משם על אלעד שעמד בפינת האוכל, על יוסי שהוציא בקבוק וויסקי, ועל חיה וטובה שסידרו את הכלים. הם נראו כל כך נרגשים".
משפחת סלומון, שלושה שבועות לפני האסון. אלעד ז"ל מחזיק באבישי ומיכל אוחזת באריאל. למטה מימין - הילדים אבינועם, אמיתי ורעות
באותן דקות התקרב לבית עומר עבד אל־ג'ליל, תושב הכפר הסמוך כובאר. הוא גמא ברגל 2.5 ק"מ עד חלמיש, טיפס על הגדר האלקטרונית והסתובב ביישוב במשך 14 דקות, בלי שיבחינו בו. אחר כך פסע בשביל האבן המוביל לבית משפחת סלומון ופתח את הדלת, שלא היתה נעולה.
"פתאום נכנס בחור צעיר, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסי ג'ינס, ופנה ישר למטבח", משחזרת מיכל. "ראיתי את הפרופיל שלו והייתי בטוחה שמדובר באחד האורחים שהגיעו ל'שלום זכר'. חשבתי לעצמי שזה וולגרי להתפרץ ככה, בלי לדפוק קודם ולהגיד שלום.
"ואז ראיתי את היד שלו מתרוממת, כשהיא מחזיקה בסכין. שמעתי אותו אומר בערבית 'שו איסמאכ', ונעשה לי שחור בעיניים. לא ראיתי שדקר את חיה ראשונה, לא הבחנתי שהיא ברחה החוצה להזעיק עזרה, ולא ידעתי שדקר גם את טובה. חשבתי רק על הילדים".
בקור רוח נדיר לחשה מיכל לאבינועם, רעות ואמיתי שירוצו למדרגות ויעלו לקומה השנייה. אף אחד מהם לא בכה או צעק.
"היינו שני מטרים מאחורי הגב של המחבל, אבל הוא היה מכוּון מטרה אל המטבח. הכנסתי את הילדים לחדר שבו ישנו התאומים והצצתי לשנייה לאחור, כדי לוודא שהוא לא מאחורינו. שלחתי את היד למנעול, אבל לא היה מפתח, אז נשענתי על הדלת והחזקתי את הידית.
"הילדים ישבו על המיטה, ולמרות החושך ראיתי עד כמה הם מבוהלים. העיניים שלהם היו פעורות לרווחה. פתאום שמענו קריאות מלמטה. אלה היו צעקות כאב של אלעד. הילדים התחילו לבכות, אבל סימנתי להם להיות בשקט. הסיטואציה היתה בלתי אפשרית: בחדר אני מגינה על הילדים בגופי, ובחוץ נטבחת המשפחה שלי".
• • •
לאחר כמה דקות של אימה משתקת החליטה מיכל להתקשר למשטרה. היא ניצלה רגע של שקט ופתחה את הדלת, בניסיון להביא את הטלפון הסלולרי שלה מהחדר הסמוך. "מולי ראיתי את טובה. היא עלתה לספה שבקומה השנייה ודיממה מהגב. היא קראה לאלעד, ליוסי ולחיה, ואז פנתה אלי.
"שמעתי קולות של מאבק מלמטה, וסגרתי את הדלת. חששתי שהמחבל ישמע אותנו. אחרי כמה שניות שוב הצצתי החוצה, וטובה ישבה באותו מקום. חמקתי בלי לדבר איתה והבאתי את הטלפון. תוך כדי חיוג נשמעו שלוש מכות חזקות ושמעתי את אלעד זועק מכאב".
מיכל חייגה למוקד 100 של המשטרה. לשוטר שענה לה סיפרה כמעט בלחש שהיה פיגוע. היא לא ידעה באותה עת שלמשמע זעקותיה של חיה חשו למקום השכן שמעון ובנו ע', לוחם ביחידת עוקץ. ע' ירה במחבל בבטנו דרך חלון המטבח.
"פתאום שמעתי מתוך הבית קולות בעברית. יצאתי מהחדר והצצתי למטה. ראיתי את שמעון מכוון אקדח לרצפה ואומר: 'אם אתה זז, אני הורג אותך'. הבנתי שהסיוט נגמר, וחזרתי לילדים. הדלקתי להם את האור ואמרתי שאני יורדת לראות מה קורה עם אבא.
"כבר במדרגות ראיתי שהרצפה בפינת האוכל אדומה מדם. יוסי היה שרוע על רצפת המטבח, ובמקביל אליו המחבל הפצוע. אלעד לא היה לידם.
"הוא שכב על הבטן בכניסה למטבח, והבגדים שלו היו מגואלים בדם. ראיתי אותו נושם שלוש נשימות אחרונות, ואז הפסיק. התכופפתי אליו ולחשתי, 'אל תעזוב אותי, אל תעזוב אותי', אבל הוא כבר לא היה בהכרה. התאפקתי לא לבכות, כי לא רציתי שהילדים יראו שבכיתי.
"רציתי לגעת בו ולחבק אותו, אבל עצרתי את עצמי. לא רציתי לחזור לילדים כשאני מלאה בדם.
"בתוך שניות הבית התמלא בחיילים, שוטרים, פרמדיקים ואנשי כיתת הכוננות. קיוויתי שהם יצליחו להציל את אלעד. חשבתי רק עליו, התפללתי שיחיה. נזכרתי בתמונות המחרידות שראיתי בתקשורת של בני משפחת פוגל, ההורים ושלושה מהילדים, שנרצחו בפיגוע באיתמר. קיוויתי שתמונות כאלה לא יודלפו הפעם".
מיכל מיהרה בחזרה לילדים. "ידעתי שאלעד מת לפי הודעות הפוש בטלפון. בהתחלה היתה הודעה שיש שני הרוגים ואחד פצוע אנוש, והתחננתי שזה יהיה אלעד. ואז הגיעה הודעה שיש שלושה הרוגים, והלב שלי נפל. ככה נודע לי שאני אלמנה.
"רציתי לבכות אבל התאפקתי, כי הילדים היו לידי. גם ככה הם היו בהיסטריה".
לאחר שהגופות פונו מהבית, התלבטו אנשי מד"א כיצד להוציא את ילדיה של מיכל בלי לגרום להם לטראומה נוספת מהדם שכיסה את המרצפות. אחרי התלבטויות הם נלקחו על ידיהם של הפרמדיקים והחיילים כשראשם מכוסה בשמיכה.
"אחד מקציני צה"ל שאל אותי בחוץ לאן צריך לקחת אותי, והשאלה הותירה אותי בהלם", נשבר קולה של מיכל. "זו שבת, לאן אלך?
"התקשרתי לאבא שלי, אבל הוא לא ענה. הצלחתי לתפוס את אחותי הגדולה, רותי, שגרה ביישוב אורנית, וסיפרתי לה שהיה פיגוע. גם היא דתייה, ולא היה לה מושג על מה שקרה. מייד אחר כך בא אלי איש מד"א, יחד עם פסיכולוג ועובדת סוציאלית, ואמר שניסו להחיות את אלעד, אבל ללא הצלחה. החזקתי את עצמי ואמרתי: 'אני יודעת'.
"הוא התפלא מהתגובה שלי, כי ציפה להתפרצות בכי. אבל דאגתי לילדים, לא רציתי שיראו אותי עם עיניים אדומות. למרות שהיה לי קשה להשאיר את אלעד מאחור, עליתי עם הילדים על הסעה וביקשתי שייקחו אותנו לאורנית.
"לאורך כל הדרך, במשך שעה, הילדים לא הפסיקו לשאול על אלעד. עניתי שמטפלים בו, ושבבוקר תהיה לנו תשובה. רציתי לתת להם כמה שעות של חסד, לא להפיל עליהם בשורת איוב זמן קצר כל כך אחרי הפיגוע".
• • •
בשבת בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, קראה מיכל לאבינועם ולרעות. "אמרתי להם שקרה לנו אסון. שהמחבל דקר את אבא ועשה לו פצע עמוק מאוד, ולכן הוא נפטר ולא יחזור יותר. אמרתי שאנחנו צריכים להישאר יחד, שככה נהיה חזקים ושמותר לנו לבכות אם אנחנו עצובים, אבל הנס שלנו הוא שנשארנו יחד, ואבא לא ירצה שמעכשיו לא נשמח בכלל.
"הילדים בכו, ואני בכיתי איתם. זו היתה פעם ראשונה מאז הפיגוע שהרשיתי לעצמי לפרוק את הכאב.
"אחר כך בישרתי גם לאמיתי, במילים פשוטות יותר. הוא הסתכל עלי, שאל אם אבא מת, וכשעניתי שכן, אמר 'טוב' והלך לשחק. ילד בן 5 מתקשה להבין את משמעות המוות. לעולם לא אגיד לו שאבא שלו בשמיים, ולכן נטוס כדי להיות קרובים אליו. אני בעד האמת.
"אחרי שהתייעצתי עם פסיכולוגית, לקחתי את הילדים להלוויה, שהתקיימה במודיעין, כי היה חשוב לי לתת להם לסגור מעגל. רציתי שיראו את האנשים שבאו להיפרד. מובן שהם לא ראו את הגופות העטופות או את ההטמנה באדמה".
למה לא ערכתם את ההלוויה בחלמיש?
"אין לנו מה לחפש שם. כבר למחרת חמותי הודיעה שהיא לא חוזרת לבית הזה, והיא תעבור למודיעין. בית הקברות של חלמיש נמצא ליד הגדר, ממש קרוב למקום שממנו נכנס המחבל, ולא הייתי רוצה שאלעד ייקבר שם".
נפרדת ממנו לפני ההלוויה?
"כן, ביקשתי לראות אותו. כשנכנסתי לחדר הטהרה שמתי לב לסימן כחול מתחת לעין שלו. הפנים שלו היו שלוות. זה היה אלעד שלי, האיש הרגוע. המראה שלו היה מנוגד למאבק הקשה שהוא ניהל עם המחבל ולכמות הדם שהיתה בזירה.
"אמרתי לו תודה על 12 שנות נישואים, על הילדים שהשאיר לי, ועל מה שהוא בשבילי. אחר כך התנצלתי בפניו אם פגעתי בו במהלך חיינו".
שִחזרת מאז את מהלך הפיגוע? חשבת האם יכולת לפעול אחרת?
"לאורך כל השבעה, וגם קצת אחר כך, חשבתי שאולי הייתי צריכה להשאיר את הילדים למעלה ולרדת לעזור לאלעד במאבק עם המחבל. שלא הייתי צריכה להשאיר אותו לבד בקרב. אבל בכל פעם שאני משחזרת את הסצנה או משתפת אנשים בהתלבטויות, אני מגיעה לאותה מסקנה. אילו יצאתי מהחדר, היו כאן עכשיו חמישה יתומים. המחבל היה הורג גם אותי.
"לא יכולתי לסייע, רק להזיק. זה היה כמעט כמו משפט שלמה, כאילו נדרשתי לבחור בינו לבין הילדים. תארי לך מה היה קורה אילו התאומים היו בסלון, או שהמחבל היה דופק בדלת. הרי הילדים היו רצים לפתוח לו.
"אם הוא היה מתעכב בכמה דקות ונכנס כשכל המבקרים נמצאים בבית, התוצאה היתה גרועה יותר".
שאלת את עצמך איך הוא הצליח להשתלט על ארבעה אנשים?
"בוודאי. תהיתי, למשל, למה אלעד לא הוציא סכין מהמגירה ודקר את המחבל בחזרה. התשובה היא שהם היו בהלם מוחלט ממה שקרה. חיה רצה החוצה בבהלה, טובה נמלטה לקומה השנייה כשהיא פצועה, ויוסי הותקף כמה פעמים עד שהתמוטט.
הלוויית נרצחי הפיגוע, אלעד ז"ל, אחותו חיה ז"ל ואביהם יוסי ז"ל. "הורדתי את כיסוי הראש לא מאיבוד אמונה, אלא מכיוון שהיום אני לא נשואה" // צילום: קוקו
"אלעד באמת ניסה להיאבק בו, למרות שהיה יכול לברוח. לפי תחקיר הביניים של הצבא, הבנתי שהוא אפילו הפיל את המחבל פעם אחת לרצפה, וגם הצליח להוציא לו את הסכין מהיד. זה לא היה מספיק. היה ביניהם מאבק עיקש. אמרתי לילדים שאבא שלהם היה גיבור, שהגן על המשפחה שלו. אלעד היה אדם כל כך שקט, היפוך של אלימות, אבל למרות הכל נלחם ושילם בחייו".
חיפשת תשובות רוחניות בעקבות הרצח?
"כן, אבל הדעה שלי לא מספיק מגובשת כדי להגיע למסקנות או לעשות שינויים בחיים".
קשה שלא להבחין שהסרת את כיסוי הראש.
"זה לא בגלל התרסה או איבוד האמונה, אלא בגלל שהיום אני לא נשואה. החלטתי לעשות את זה יום לאחר הרצח".
• • •
מיכל (35) גדלה ברחובות במשפחה של חמישה ילדים ששייכת לציונות הדתית. אמה זיוה נפטרה מסרטן לפני כשנה וחצי. אלעד גדל בבאר שבע, וגם לו ארבעה אחים ואחיות. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לחלמיש, התנחלות דתית בהרי בנימין, המכונה על ידי התושבים נווה צוף, על שם הגרעין הדתי שהיה ממייסדיה.
הקשר של מיכל לחלמיש החל בגיל 14, כשהיתה תלמידת אולפנה ליד לוד. היא הגיעה ליישוב כדי לבקר חברות ללימודים, ונשארה לבלות את השבת. למרות שהילדות הגיעו לבית הכנסת בשישי בערב וטיילו יחד בשבילי ההתנחלות, היא לא פגשה באלעד, שהיה גדול ממנה בשנה ולמד בישיבת נחלים בפתח תקווה.
הם הכירו בספטמבר 2004, כשמיכל ביקרה חברה מחלמיש. היא היתה אז בוגרת שירות לאומי, סטודנטית למדע המדינה ומידענות באוניברסיטת בר־אילן.
"ממש במקרה באו לבית של החברה שלי, צילה, כמה חברים מהיישוב - ציפי, מיכאל ואלעד. הסתכלתי על אלעד כשנכנס בדלת וחשבתי שהוא חמוד. ישבנו בפינת האוכל, והוא היה מאוד שקט וחייך בצניעות. אחד הנוכחים הציע שנצא כולנו לטיול של יומיים בצפון.
"חודשיים אחר כך, לאחר החגים, נסענו לכנרת. הקמנו שני אוהלים, אחד לבנים ואחד לבנות. חששתי קצת מאורחים לא קרואים בלילה. אלעד חייך ואמר לי: 'תצעקי חזק ואני אבוא להציל אותך'.
"למחרת עשינו שיט של קיאקים בירדן, ושנינו קפצנו למים בגלל כפכף שנפל מהסירה. בערב חזרנו לחלמיש, ואני וציפי חששנו לחזור משם לבד בערב. הבנים הציעו ללוות אותנו עם רכב נוסף עד למחסום בצומת רנטיס. יצא שאני נסעתי באוטו עם אלעד, וציפי עם מיכאל.
"אני לא הפסקתי לקשקש, והוא דיבר הרבה פחות", היא צוחקת. "אלעד מאוד מצא חן בעיניי אבל לא חשבתי על קשר רומנטי, בגלל שהיינו הפכים. החברים שלנו חשבו שאנחנו מתאימים.
"מאותו יום התכתבנו בסמסים, בצ'טים באינטרנט ובאי־מיילים, ואחרי שבועיים יצאנו יחד לסרט בפתח תקווה. בדייט השלישי הצעתי לו להצטרף לביקור אצל אחי ברחובות, ולא אמרתי שמדובר בחנוכת בית ושכל המשפחה שלי תהיה שם. זו היתה מלכודת, רציתי לראות איך הוא יתמודד".
• • •
הפגישה בין אלעד להוריה של מיכל עברה בהצלחה רבה. אחרי חודשיים היא הודיעה להם שהיא מתחתנת, "למרות שאלעד בכלל לא הציע לי נישואים. אמא שלי היתה בהלם וביקשה שאמתין קצת, אבל כעבור חודשיים נוספים הוא הציע שנתחתן".
הם נישאו באוגוסט 2005 בנס ציונה, אחרי שמיכל סיימה את השנה השנייה ללימודים. בשל שיקולים כלכליים החליטו להתגורר בחלמיש, בשכונה שיועדה לצעירים. שניהם עבדו במקביל ללימודים: מיכל כספרנית בספרייה של בר־אילן, אלעד כמתכנת בבזק בינלאומי. בכל יום יצאו מחלמיש בטרמפים.
"בהתחלה מאוד נהניתי, ההווי בשכונה היה מקסים", מצטעפות עיניה של מיכל. "עשינו על האש עם השכנים, ובמוצאי שבת כולם הוציאו החוצה את שאריות האוכל ואכלנו יחד סעודה שלישית. רק החשש מהמיקום של היישוב ומהדרכים המסוכנות הטריד אותי".
כשנה לאחר שעברו לחלמיש, כשהיא בחודש החמישי להריונה עם אבינועם, נסעו מיכל ואלעד למודיעין כדי לבקר את אחותו, אורית. לא רחוק מהיישוב, בין שתי גבעות, הבחינו כי על הכביש פוזרו חלקי צמיגים.
"האטנו את הנסיעה כדי לתמרן ביניהם, ואז שמעתי בום חזק. מלמעלה זרקו עלינו סלע, שמעך את מכסה המנוע ופספס את השמשה הקדמית בכמה מילימטרים. ברחנו משם במהירות. בכיתי ורעדתי. באותו רגע אמרתי לאלעד שאני לא נשארת שם יותר".
שבועיים לאחר התקרית עברה משפחת סלומון הצעירה לאלעד. הבניין העשוי אבן ירושלמית לבנה ממוקם מאחורי הבניין שבו מתגוררת משפחת יפרח, שבנם אייל נחטף ונרצח עם נפתלי פרנקל וגיל־עד שער ביוני 2014.
בדירה, המשקיפה אל גן משחקים, הם בנו תא חם ומאושר. אבינועם, הבוגר לגילו והדומה כל כך לאביו, רעות החריפה והמתוחכמת, אמיתי הג'ינג'י השובב, והתאומים שמקרינים אור ושלווה יוצאי דופן. בבית הזה הם גם עשו חיל בעבודתם. מיכל משמשת מנהלת המחלקה לביטוח רפואי של עובדים זרים בחברת כוח האדם "נתן", ואלעד סיים לאחרונה בהצלחה קורס QA לבדיקות תוכנה. מיכל מספרת שעשרה ימים לפני שנרצח הוא החל לעבוד במקצועו במועצה להסדר ההימורים בספורט, והיה מאושר. "בכל בוקר הוא קם עם חיוך על פניו".
נוכחותו של אלעד מורגשת בכל פינה בבית. על המקרר תלויות תמונות המתעדות את פיסות חייו, פעם עם הילדים כפעוטות בני יומם, ופעם מחבק את מיכל כשהוא במדים, בדרכו למילואים. לדלת הכניסה מוצמדים תצלומים של כולם מלפני כחודשיים, כשבילו באירוע משפחתי. זה התיעוד האחרון שלהם כמשפחה מאושרת בת שבע נפשות.
את מיכל וילדיה מלווים בימים האחרונים המתנדבים של "משפחה אחת", המסייעים לפצועים ולמשפחות שכולות ב־16 השנים האחרונות. "תחילת שנת הלימודים מהווה אתגר לא פשוט למשפחות הנפגעים", אומרת שנטל בלזברג, מנכ"לית העמותה. "הילדים יזכו לסיוע בכל הצרכים המיידיים שלהם, החל מציוד ללימודים ועד ייעוץ נפשי. מניסיוננו, פעילות קבוצתית עם ילדים במצבם היא הכלי היעיל ביותר. אנחנו נהיה עבורם משפחה גדולה ומחבקת ונסייע בכל שיידרש, כפי שעשינו עד כה עבור 4,000 משפחות אחרות".
• • •
ביום ראשון השבוע, יממה לפני העלייה לקברו של בעלה לציון 30 למותו, ידיה של מיכל עמוסות. בחצאית ג'ינס, חולצה כחולה התואמת את צבע עיניה ושיער גולש, היא מתרוצצת בסבלנות אין קץ בין חמשת הילדים. דפיקה בדלת מקפיצה את אבינועם ורעות. מיכל מביטה לעבר המסך הגדול התלוי מעל המשקוף, שמשדר את התמונה ממצלמת האבטחה במסדרון. ממנו ניבטת דמותה של אחת השכנות, כשידיה עמוסות בקופסאות מזון.
"התקנתי את המצלמה אחרי הפיגוע, כי הילדים אמרו שהם לא מוכנים להתקרב לעינית בלי לדעת מראש מי עומד מאחורי הדלת. בלילות הם ישנים עם אורות דולקים".
איך את נערכת לחזרה של הילדים ללימודים?
"בשנים קודמות אני הייתי זו שרכשה את התיקים, המחברות והקלמר. למזלי, הפעם קיבלנו את הכל מהעירייה או מהמשפחה. זה חסך לי את הריצה בין החנויות.
בשבעה. "זה היה כמעט כמו משפט שלמה, כאילו נדרשתי לבחור בין אלעד לבין הילדים" // צילום: מרים צחי
"בכל שנה, ביום הראשון ללימודים, הייתי לוקחת את הילדים לגן או לבית הספר עם אלעד. מאחר שזה היה גם יום ההולדת שלו, היינו אוספים אותם יחד בצהריים והולכים למסעדה ולאכול גלידה. הפעם אהיה לבד. אחזור הביתה, ואהיה עם עצמי והמחשבות שלי.
"עד עכשיו התעסקתי בעיקר עם הילדים והמבקרים. עוד לא היה לי ממש זמן לעכל בשקט את מה שעברתי, לחשוב איך ממשיכים מכאן, ואיך אתמודד עם השבתות שבהן נהיה רק אני והילדים, בלי שאלעד יעשה קידוש או יברך על החלה.
"החיסרון שלו מורגש בכל דבר. מייד אחרי השבעה אבישי עשה את הצעדים הראשונים שלו, והיה לי קשה שאלעד לא חזה בזה. הוא לא יזכה לראות את הילדים גדלים, והוא לא יסייע להם בשיעורי הבית במדעים. לפעמים אני רוצה לשלוח לו תמונות שלהם, אבל הוא לא כאן כדי לראות. אני רוצה לספר לו על שטות שהם עשו, אבל הוא לא כאן כדי לשמוע. עצוב לי שהתאומים יכירו אותו רק מהסיפורים".
מה הילדים הבוגרים שואלים עליו?
"יש להם לפעמים רגעים של שבירה. אבינועם סיים קורס שחייה ונסע עם אבא שלי לפארק המים ברחובות. כשחזר הוא פרץ בבכי ואמר שקשה לו, כי אבא לא ראה אותו אף פעם שוחה. יש לילות ששלושתם מתקשים לישון, כי האירוע מציף אותם מחדש.
"הם לא מדברים על מה שקרה ולא שואלים יותר מדי. הפסיכולוג שלהם זה מנגנון הגנה פנימי. רק ברגעים נדירים הם סיפרו לי איך ראו את המחבל, איך רצו במדרגות, וכמה פחדו כשחיכינו בחדר והם שמעו את אבא שלהם צועק מכאב".
לְמה באלעד הכי תתגעגעי?
"לשיחות, לזוגיות, לשבתות עם הילדים, ובעיקר לנוכחות שלו".
• • •
השבוע עלתה מיכל עם חמשת ילדיה לקברו של אלעד. "כששלושת הגדולים ראו את המצבה, הם התחילו לבכות. היה ברור להם שהאבן עם השם שלו היא ההוכחה שהוא לא יחזור יותר. עכשיו המשימה שלי היא לשמור על הבית שלנו ולדאוג שלצד העצב והגעגועים, יהיה גם צחוק".
את מוצאת את עצמך בוכה בלילות?
"לפעמים. בימים שבהם אני לא מותשת מהילדים וצונחת על המיטה בלי נשימה".
תיסעי מתישהו לחלמיש לבקר חברים?
"ממש לא. שם הכרתי את אלעד לראשונה, ושם נפרדתי ממנו בפעם האחרונה. המעגל נסגר מבחינתי".
שוחחת מאז הפיגוע עם ע', שהרג את המחבל?
"דיברנו בשבעה ואחרי שהוא קיבל את ההודעה שמעניקים לו צל"ש. אמרתי לו שאנחנו חייבים לו את החיים שלנו".
בשבוע שעבר הרסו את ביתו של המחבל, ובקרוב יוגש נגדו כתב אישום. תלכי למשפט?
"אני לא חושבת. מספיק לי מה שראיתי ממנו. הוא הרוע בהתגלמותו".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו