פחות ג'אז, יותר Fאנק ואלקטרוניקה

אפשר להאזין לאלבום ולעבור יחד עם רדא את המסע שעשתה בשלוש השנים שעברו מאז שיצא אלבום הבכורה שלה • Different Eyes, אסתר רדא

רדא // צילום: שרבן לופו

אני אוהב את "Different Eyes", האלבום השני והחדש של אסתר רדא. אני אוהב את איך שהיא מצליחה לזרום בין כל מה שיש בו גרוב, לרחף מעל ז'אנרים מובחנים, לחבר מקומות וזמנים דרך המוזיקה ולהגיש אלבום שהוא קפסולה של רב־תרבותיות ישראלית וגם תמונת מצב עולמית מעודכנת. 

אני אוהב את העובדה שאפשר להאזין לאלבום ולעבור יחד עם רדא את המסע שעשתה בשלוש השנים שעברו מאז שיצא אלבום הבכורה שלה. אני אוהב את העובדה שכמעט את כל המילים והלחנים של האלבום הזה רדא כתבה בעצמה, תוך כדי תנועה על פני הגלובוס.

השינוי המהותי ביותר שמביא איתו האלבום הזה הוא כיוון המבט. אם באלבום הקודם סיפקו המפיקים קותימאן וסאבו רקע היסטורי בגוונים אנלוגיים, הפעם הדיגיטציה משתלטת על הסאונד. יסודות ברורים כמו ג'אז ואתיו־ג'אז נוכחים רק ברמז, ואת מקומם תופסת התכה מעולה של סול, ארנ'בי, Fאנק ואלקטרוניקה עדינה וחכמה. את סוללת המפיקים של האלבום הקודם, שכללה חוץ מקותי וסאבו גם את תמיר מוסקט ויוסי מזרחי, החליף SHUZ (יוני לוין), שעבד נהדר סביב ההגשה הייחודית של רדא והצליח להציג צד חדש ולא מוכר שלה.

שלוש השנים שחלפו מאז אלבום הבכורה שלה הפכו את רדא לכוכבת גם מחוץ לישראל. היא הופיעה במסגרת האולימפיאדה בריו ועל במת פסטיבל גלסטונברי הנחשק, סקרנה את התקשורת בכל חמש היבשות, המשיכה לככב בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה והחלה להגיש את מגזין התרבות "מועדון תרבות" בתאגיד השידור "כאן". הכישרון שלה נוכח מאוד, הנוכחות הבימתית שלה גדולה יותר מזו של שחקנית או זמרת או מגישה, ונראה שהיא מתאימה בטבעיות לכל אחת מהמשבצות האלה. הסטייל המושלם והיופי שלה עוזרים להשלים טוטל פקאג' של כוכבת ברמה בינלאומית.

האלבום נפתח עם מניפסט גרוב מעולה בשם "My Mind", שיושב על בס דומיננטי ומועשר בחטיבת נשפנים וסימפולים מזרחיים. הקול של רדא, cool, סקסי וכל כך נונשלנטי, מתיישב בתוך התמונה הזו ומספק הצצה אל האלבום כולו, אלבום שהוא קצת עקום (במובן הכי טוב של המילה), לא לגמרי מוגדר, עוצמתי ופגיע. 

אולי ההבנה הזו, שהיצירה שלה צריכה להגיע אל הקהל בדיוק כמו שהיא התכוונה, גרמה לה להקים לייבל תקליטים משלה בשם FIT FIT RECORDS, שדרכו האלבום הזה יוצא לאור. עוד בולטים בו לטובה: "Have to go" עם התיפוף המידבק של דן מאיו, "Mr. Guilt" שמתכתב עם טרנדים לוהטים מעולמות הנאו־סול 
ו"Never Know" השקט והסינמטי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר