"חיי מדף": רוח של מפקד

כמה חודשים לפני השחרור מהצבא עליתי עם משאית ריו ישנה לאחת הרמתניות – שלוש הגבעות המוריקות שניצבות כדבשת במרכז רמת הגולן. הריו קרטעה והשתעלה אבל הגיעה בנחישות לפסגת הרמתניה "המיושבת", שעליה שכן כפר צ'רקסי באותו השם שהתרוקן מיושביו ב-67', ושם הצבנו נהג הריו ואני חביות צבועות לסימון גבול גזרה לקראת תרגיל באש טנקים שהתרחש למחרת. 

אחר כך נחנו והיה קפה. הבטנו הנהג ואני לכיוון השקיעה, אל שלד המסגד הנטוש של חושניה, והלאה לשיפולי נחל יהודיה ולמים של מאגר יוסיפון, שבאור ערביים היו כהים ושקטים. המבט מרמת הגולן תמיד נישא בחשש ציבורי מזרחה - אל מעמקי סוריה, אבל אני תמיד העדפתי להביט לכיוון ההפוך, מן הגבול עצמו אל פנים הרמה. בכל פעם מצאתי סוד או טרגדיה או לפחות עדר של חזירי בר. מאז שלוש שנות שירותי בגולן אני מחכה ליום שמישהו מסופרינו יעשה מעשה זבאלדי וייצא למסע לאורך התלים והמעיינות והבונקרים שעודם מדברים שם. עד עתה עשו זאת רק ההיסטוריונים.

נזכרתי בשקיעה ההיא על הרמתניה כשקראתי בשבת האחרונה את ספרו של איציק רונן, "האדם שבטנק – על ציר המפלים", שנחת על שולחני כמו גלויה ששלחתי לעצמי מן העבר. איציק היה המפקד שלי באגף המבצעים של חטיבה 7 בגולן, בימים שבהם הייתי איש צוות מובטל בטנק המח"ט, ואת הימים והלילות העברתי בין טרטורי הקשר בחמ"ל לבין חצי-משרה כנהג בוס.

"אני תמיד העדפתי להביט לכיוון ההפוך, מן הגבול עצמו אל פנים הרמה. בכל פעם מצאתי סוד או טרגדיה או לפחות עדר של חזירי בר"  

איציק גר אז בגדרה ואסף אותי בימי ראשון בצומת "המצבה" בראשון לציון, ולפעמים נסענו מהגולן לצאלים וחזרנו באותו היום, ובימים אחרים התייבשתי בסככה בנפח כשחיכיתי לו בישיבות אצל מפקד האוגדה. בדיעבד ההמתנות הללו היו בכל זאת יעילות, כי בזכותן מאסתי בסיפורים של קארבר והתחלתי לקרוא דברים אחרים.

בספר איציק מתגלה כאותו איציק ממרחק של 18 שנים שבהן לא נפגשנו: קצין ג'ינג'י שהתקדם בצבא בזכות עבודה שחורה ואומץ קיצוני, שחיפו על היעדר הכוכבות שמאפיין גנרלים. גם איציק תמיד העדיף להביט פנימה, לתוך הטנק, מאשר להרחיק מבט אל האופק שנשקף מהצריח. בכל תחנה בספרו הוא מדבר על הרגע שבו כמפקד הוא חושש מהרגע שבו הוא יגלה שהוא "לא רואה את האנשים שלו". פחד קמאי של מנהיג שיוצא מן הלבבות. 

זה ספר נאיבי כמעט בכנותו ויש בו הרבה יותר מקריירה של אלוף משנה. לא עדות של גיבור ישראל או גנרל מצודד. סיפור טנקיסטים קלאסי, של אנשים רגילים, ובניגוד לספרי צבא מלאי הפרזה עצמית הוא לא פוחד לעסוק בכישלון. ציר המפלים, קורא לזה איציק; הכביש הארוך שחוצה את כל מפלי הגולן וסופו ביישוב ושמו רמת מגשימים. בגולן המפלה היא רוח רפאים נוכחת: בונקר, מצבה, זחלם מפויח שחבוי בצמחיה. לפעמים אנחנו צריכים לשים את הכישלון מול העיניים כדי להגיד לו לך לעזאזל.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו