כמה סמלי שאת הריצה הגדולה בחייה, זו שבסופה הוכתרה כאלופת העולם ב־100 מטר, סיימה טורי בואי בזינוק לפנים. הרי עד לפני ארבע שנים האצנית האמריקנית בת ה־26 בכלל יועדה להיות קופצת לרוחק.
מרבית המאמנים שנקרו בדרכה לאורך הקריירה המליצו לה להתרחק מהריצות הקצרות, אך היא תמיד האמינה שיש לה את המהירות ברגליים. שלשום, על המסלול בלונדון, בואי נדרשה לחבר בין העבר להווה, בין הקפיצה לריצה. מטרים ספורים לפני קו הסיום היא זרקה את גופה קדימה, ועקפה במאית השנייה את מארי ז'וסה טה־לו מחוף השנהב בדרך לזהב. "לא היה לי מושג שניצחתי. כל מה שידעתי הוא שנתתי את כל כולי", אמרה.
הניצחון של בואי, שמתווסף לזה של ג'סטין גאטלין, קבע שלראשונה מאז 2005 ארה"ב מתהדרת בשני אלופי העולם בריצה הכי יוקרתית באתלטיקה. עם הכסף של כריסטיאן קולמן, המאזן לאחר שני גמרים, גברים ונשים, עומד על שני זהב וכסף לארה"ב מול ארד בודד ליוסיין בולט וג'מייקה. אם כן, גבירותיי ורבותיי, אפשר להכריז על מהפך.
בואי: "מאמינה שאני הכי מהירה שיש" // צילום: רויטרס
מתבקש היה לספר עכשיו על השיטה האמריקנית לגידול ספרינטרים אלופים, אבל האמת היא שאין כזאת. יש עומק ויש פריווילגיה לאפשר לכישרונות לא למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. רבים האתלטים האמריקנים שבוחרים בפוטבול או בכדורסל, מהסיבות הברורות, ואלה שנשארים על המסלול - או שפוגשים את המאמן הנכון או שלא. באומה של 325 מיליון איש המגוון האינסופי תמיד ידע לייצר אלופות, כמו פלו ג'ו, גייל דיברס, מריון ג'ונס, כרמליטה ג'טר ועוד. תמיד היתה מי שתמלא את החלל.
הקופצת המהירה בעולם
טורי בואי היא במידה רבה תוצר של האין־שיטה הזאת. בואי, ילידת העיירה הקטנה סנדהיל במיסיסיפי, אומצה בגיל צעיר על ידי סבתה והעבירה את ילדותה לצד בני הדודים הרבים. "שיחקנו כדורסל, ירינו ברובים, הימרנו בקלפים והלכנו לדוג", תיארה ל"ספורטס אילוסטרייטד" את שגרת חייה. בגיל 12 כבר נהגה בכביש המהיר, ולפני שקיבלה רישיון החזיקה בבעלותה שלושה רכבים. סגנון החיים הפרוע היה זה שמנע ממנה להשתתף במשחקים האולימפיים ב־2012. במהלך חגיגות ניצחונה באליפות המכללות בקפיצה לרוחק באותה שנה נקלעה לקטטה בבר, שהסתיימה עם בקבוק בפנים ושבר בלסת. "צירוף מקרים מצער", הסבירה אז מנהלתה המקצועית קימברלי הולנד.
בואי. תמיד האמינה שיש לה את המהירות ברגליים // צילום: אי.אף.פי
למרות הפציעה המוזרה, בסוף אותה שנה קיבלה בואי הזמנה להתאמן במתחם האולימפי בקליפורניה בקפיצה לרוחק. היא הסכימה, אך היתה נחושה לרוץ ולא לקפוץ. בואי מספרת שבהתחלה המאמנים האמריקנים המליצו לה לוותר, אך היא התעקשה. ב־2013 לא ירדה מ־11.30 שניות, שנה אחר כך קבעה 11.14, ורק ריצת 60 מטרים מוצלחת (7.13 שניות) בחורף 2014 שכנעה את הספונסרים לתמוך בקופצת שנהייתה לאצנית. "זה לא היה קל", משחזרת הולנד.
בשלב הזה בואי ארזה את חפציה והמריאה לקלרמונט, שם פגשה את לורנס בראומן. האיש שאימן את טייסון גיי וורוניקה קמפבל בראון היה הראשון לקלוט את פוטנציאל הריצה של האמריקנית. בהדרכתו, ההתקדמות היתה מטאורית: ב־2015 זכתה בארד באליפות העולם בבייג'ין, ומריו 2016 חזרה עם כסף ב־100, ארד ב־200 וזהב ב־4X100. "אני ממשיכה להאמין שאני הכי מהירה שיש", אמרה לפני שנה בברזיל. אתמול, בקפיצה אחת קדימה, היא עמדה במשימה שהציבה לעצמה.
