עשרות, ואולי מאות אלפי, מילים נכתבו בשנים האחרונות על החצר האחורית של תל אביב, אזור התחנה המרכזית, שכונת שפירא והשכונות הדרומיות. נכתבו, אולם נראה כי ה"כלבים נובחים והשיירה עוברת". במדרחוב נווה שאנן ובכל האזור, שנחשב פעם לקניון הפתוח של המדינה, פגשנו את הסוחרים הישראלים שעוד נותרו שם, שאותם, אגב, אפשר לספור כמעט על כף יד אחת.
בתחילת רחוב נווה שאנן יושב יאיר פור (71), תושב חולון, שממשיך כבר כמעט 40 שנה להגיע בכל יום לחנות התיקים שלו. פור הוא דור שני לחנות התיקים. אביו עשה זאת לפניו כבר במהלך שנות ה־60, ומצב גרוע שכזה כמו היום הוא לא זוכר.
בשעות הצהריים כאשר הגענו אליו היינו הלקוחות הראשונים של היום. "תראה, אני הייתי פה מתקופת העושר ועד תקופת העוני. היום זה תקופת עוני פלוס מכות ובלאגן", אמר פור. עוד הוסיף כי "יש פה מלחמות, מכות, אתה כבר לא יודע מי נגד מי. אני זוכר פה את כל התקופות שפעם רוב מי שקנו כאן היו הישראלים. אחרי זה הגיעו הרומנים, סינים, פיליפינים ולמרות זאת היתה פרנסה, היה שמח, והיום אתם הראשונים שמגיעים אלי".
רוב רובם של בעלי החנויות כבר לא שם. הם משכירים אותם בעיקר לסודאנים, שפתחו חנויות בגדים, טלפונים ניידים, מסעדות, מספרות ועוד. ג', בעל עסק באזור התחנה המרכזית הישנה כבר 40 שנה, טען שזאת הבעיה העיקרית. "תחשוב, אני משלם מס הכנסה, ביטוח לאומי, מע"מ ומשכורות לעובדים. כל העובדים הזרים, שעכשיו רוב החנויות הן שלהם - מה הם בדיוק משלמים למדינה?", אומר ג' ומוסיף: "אז נכון, עשו באזור הרציפים הישנים גינה וחניון גדול, אבל זה לא משנה את העובדה שהישראלים כמעט לא מגיעים לכאן".
משה חמדני, שמחזיק עסק לכלי סדקית ברחוב נווה שאנן במשך 38 שנה, לא רואה כמעט לקוחות. בעלי העסקים הישראלים הבודדים שעוד נשארו מארחים חברה זה לזה, וכאשר רואים פעם בחצי שעה שמישהו מסתכל לתוך החנות שלהם, הם ניגשים, אומרים את המחיר ואותו לקוח פוטנציאלי ממשיך הלאה. "פעם היתה פה אווירה של אירופה, הכל היה פה מכל המינים, מכל הסוגים ומכל הצבעים. היום פשוט זה הפך להיות נורא. אין עבודה, ונראה גם שהאזור הזה לא מעניין אף אחד. אנחנו אפילו לא יכולים להיות אופטימיים", אומר חמדני.
גם רוברט, בעל חנות הבגדים (61), שנמצא בתחנה המרכזית יותר מ־25 שנה, יושב רוב היום ורואה טלוויזיה בחנות. הלקוחות לא נכנסים, אבל לדבריו מה הוא יכול לעשות. אפילו להשכיר את החנות הקטנה שלו הוא לא יכול. "אין עבודה, מה אני יכול לעשות, העסק הוא שלי. כשהיו ישראלים היה הרבה יותר טוב", הוא אומר ומוסיף: "כיום יותר מ־90 אחוזים מבתי העסק כאן הם של נתינים זרים, אז גם הקליינטים הזרים שפעם היו באים אלי כבר לא באים והישראלים לא באים בגלל הזרים. ככה אנחנו נדפקים מכל הכיוונים, ואני לא רואה שום שינוי שיכול לקרות בשנים הקרובות".
בעלי העסקים כאן גם שומעים כל הזמן, על כך שיזמים מנסים לקנות כמה שיותר נדל"ן באזור התחנה המרכזית הישנה, אבל גם זה לדבריהם לא ממש בשורה טובה עבורם. "תראה, גם אם ימכרו כאן את האזור ליזמים, זה לא שאנחנו אלה שנרוויח מזה. אבל אנחנו שומעים על זה עוד לפני יותר מ־20 שנה, שסגרו את התחנה הישנה", אומר ג' ומסכם כי "אנחנו האנשים הקטנים שעובדים קשה, ברגע שיבנו פה את המגדלים יעיפו אותנו ברגע מפה ומיליונרים בטוח לא נצא מזה, אולי ישאר כמה גרושים לנכדים שלנו, אם זה בכלל יצא לפועל. במדינה שלנו כל דבר לוקח עשרות שנים".
