"זהות? זה מרשם לוויכוחים"

עם סיום לימודיו החל נדים שיבאן לעבוד כעובד סוציאלי בירושלים. אז גם נחשף לקשיי הקיום בבירה. "התחלתי לעבוד במזרח העיר. היא נראתה אז נורא ואיום - גם היום בעצם. רמת השירותים במזרח העיר היתה נמוכה מאוד, ויצאתי למאבק להשוואת שירותי הרווחה במזרח העיר לאלה במערבה. חילקתי מנשרים, ביקשתי לחשוף את המציאות העגומה של מזרח העיר, שלחתי מכתב למנכ"ל העירייה ואמרתי שאם לא ייענו דרישותינו אשבית את שירותי הרווחה. זימנו אותי לשיחה אצל ראש העיר אז, טדי קולק. הוא צעק עלי וקרא לי חצוף. יצאתי מהפגישה וקיבלתי מכתב פיטורים. איגוד העובדים הסוציאליים ו־ועד עובדי העירייה יצאו להגנתי והכירו בצדקתי, ובסוף החזירו אותי לעבודה. עבדתי בעירייה 25 שנה. אני לא פוחד להיאבק, אני עושה את מה שאני מאמין בו".

הסיפור הזה מתאר היטב את שיבאן, כיום מנהל מוזיאון האסלאם בירושלים. כל חייו הבוגרים הוקדשו לפתרון קונפליקטים, לבניית גשרים ולהתעקשות, סיזיפית כמעט, על דו־קיום. "תמיד פעלתי למען חברה צודקת, חיים משותפים וכבוד הדדי בין ערבים ויהודים. יש לשני העמים גורל משותף, היסטוריה משותפת וגם עתיד משותף. זאת המציאות", הוא אומר, "יש פה שני עמים והם צריכים להסתדר זה עם זה.

"לפני שלוש שנים", הוא אומר, "היתה תקופה חמה בירושלים - מתי לא חם פה? - הטלוויזיה היתה מלאה בסרטונים של דאעש עם עריפת ראשים, הרבה פחד באוויר. בדיוק נכנסתי אז לתפקיד. בכניסה למוזיאון היה אולם גדול שבו הוצגה תערוכה של כלי נשק אסלאמיים. באותו האולם היו הרבה פעילויות תרבות, הרצאות וגם הצגות ילדים. תחשוב על זה: ילד רואה הצגה, ומאחוריו תלויות כל החרבות האלה שהוא רואה בטלוויזיה. זה פחד אלוהים. החלטתי אז להוריד את כלי הנשק, להעביר אותם למקום פחות בולט. זה אחד הדברים הראשונים שעשיתי".

בשנים האחרונות, עם מינויו למנהל המוזיאון, קיבל שיבאן הזדמנות נוספת להשפיע על המציאות. "המטרה היא להכיר לאנשים את האסלאם דרך התרבות והאמנות, ודווקא בשכונה יהודית־חילונית בירושלים, בעיר מתוחה ומסוכסכת. יום אחד ראיתי במוזיאון קבוצת מורות־חיילות מחיל חינוך, לצד קבוצת תיכוניסטיות ערביות ממזרח העיר. זה היה שילוב נהדר בעיניי. אני מקווה שהחיילות האלה ייפתחו לשפה ולתרבות של האחר ויעבירו את זה לחיילים שלהן, שישרתו אחר כך במחסומים. מהבחינה הזאת המוזיאון הוא לא פחות משליחות".

"לא נבחרתי בשל ערביותי"

נדים הוא הערבי הראשון שנבחר לנהל מוזיאון בישראל. "יש מאתיים מוזיאונים בארץ ורק אחד עם מנהל ערבי, לא כולל המוזיאון באום אל־פחם שהוא יוזמה מקומית. אני לא חושב שנבחרתי בגלל ערביותי אלא בגלל הניסיון הניהולי שלי, אבל זה בהחלט סמל, גם לאוכלוסייה הערבית וגם ליהודית". 

לא סתם אומר שיבאן את המילה "סמל". נראה שכל חייו עד כה טעונים בסמליות, מבקשים לגלם בתוכם את השאיפה הבלתי מתפשרת לדו־קיום. שיבאן נולד למשפחה נוצרית חילונית בכפר ראמה בגליל. "אני מחלק את חיי לשניים: החיים בכפר והחיים בעיר. בכפר הייתי אדם אחר, נאיבי. מדובר בכפר קטן בלי מים, בלי חשמל, חברה סגורה, משפחה גדולה - שמונה אחים - בלי להכיר כלום. עד 68' לא היתה טלוויזיה, רק עיתון פה ושם. חייתי בעצם בפנטזיה על עולמות אחרים", הוא מספר, "ותמיד ידעתי שהכפר הוא לא העולם שלי. הייתי מרדן. רוב חבריי ובני משפחתי נותרו בראמה, אבל אני חיפשתי לצאת. אני זוכר שיום אחד, ב־71', באתי לבקר את אחי שלמד באוניברסיטה העברית. באתי אליו למעונות, נשארתי אצלו לילה וגיליתי עולם אחר לגמרי. זה היה מה שחלמתי כל חיי. בעקבות הביקור נרשמתי מייד לאוניברסיטה".

המוצגים המפורסמים ביותר במוזיאון אינם אסלאמיים. השעון של מארי אנטואנט // צילום: דודי ועקנין

לימודים באוניברסיטה יהודית לא היו נפוצים אז בחברה הערבית. "היו אז 300 סטודנטים ערבים, ומתוכם רק ארבע סטודנטיות. אחת הבעיות היתה השפה. למדתי לראשונה עברית בכיתה ד', אבל גמרתי את התיכון בלי לדעת עברית; כלומר, למדנו קצת ספרות, קצת תנ"ך, אבל לא ידענו לדבר. גם לא פגשתי יהודים עד אז. היהודים חיו בחיים מקבילים, מחוץ לתחום שלי, לכפר כמעט לא הגיעו יהודים, למעט אנשי שב"כ. צריך לזכור שהערבים הישראלים חיו עד שנת 66' תחת משטר צבאי, שזה אומר שצריך היתרים בשביל לנסוע מחוץ לכפר. לא הייתי בערים יהודיות".

איך הסתדרת באוניברסיטה בלי עברית?

"היה לי הלם תרבות. באתי ללמוד מתמטיקה אבל לא היה לי מושג. הייתי מעולה בתיכון וחשבתי שאני בא לכבוש את העולם. בסמסטר הראשון לא הבנתי מילה, ובסוף עזבתי את המתמטיקה והלכתי ללמוד סוציולוגיה. אני זוכר הרבה מאבקים בתקופת הלימודים. כל הפגנה של השמאל או של ערבים בקמפוס הסתיימה בתגרת ידיים. זו היתה תקופה סוערת, גם מבחינת המודעות הפוליטית שלי".

מה ידעת על היהודים עד אז?

"במשפחה שלי מאוד העריכו את הקיבוצים בישראל. ראינו בקיבוץ חברה סוציאליסטית, צודקת, בלי אידיאולוגיה לאומית. רוב הערבים בישראל היו לפחות בצעירותם חברים במפלגה הקומוניסטית. אני התפכחתי מזה מוקדם. באוניברסיטה קראנו קריאה מודרכת ב'הקפיטל' של מרקס. זו היתה בשבילי הפעם הראשונה שהתחלתי לחקור אידיאולוגיה באמת, לא רק סיסמאות. אני זוכר שהמרצה שאל אותי אם אני חבר מפלגה ועניתי, 'לא, אני לא חבר באף מפלגה כי נמאס לי ממסגרות וממפלגות'. הוא אמר לי 'טוב מאוד!' כבר אז היה ברור שהפער בין התיאוריה לבין מה שעשו ממנה היה בלתי נסבל".

שיבאן מעיד ש"ירושלים היתה שונה בשנות ה־70, נאיבית יותר. אחרי המלחמה אנשים חיפשו רק לחיות וליהנות יחד. מזרח העיר היתה שלווה, באופן מטריד אפילו. יהודים וערבים אכלו יחד אבטיח במוסררה, זה היה לא ייאמן ובהחלט לא העולם שאנחנו מכירים היום. האינתיפאדה הראשונה שינתה את זה".

ואיך ירושלים של היום?

"ירושלים היא עיר עצובה. כל חבריי כבר לא גרים פה, כל החילונים עזבו אותה, כל הילדים עזבו אותה, גם ילדיי שלי. אם לא הייתי עובד במוזיאון הייתי עוזב, אפילו תכננתי כבר לעזוב. אחרי שאסיים פה אעזוב".

שיבאן מגדיר את עצמו חילוני, חסר זהות דתית או אתנית. אין משמעות לדידו להיותו ערבי או יהודי. "החילונים כמוני, אלה שלא מאמינים בכלום, הם אולי שלושה אחוזים מאוכלוסיית העיר", הוא אומר. בצעירותו נישא לאישה יהודייה והביא עימה שני ילדים. מאז נפרד מאשתו וכיום הוא שוב בזוגיות עם יהודייה. העברית בפיו עשירה, חדה ומדויקת. הוא קורא כמעט רק עברית: עיתונים יומיים וגם רומנים. עם ילדיו הוא מדבר רק עברית, הם לא יודעים ערבית. "הייתי עצלן", הוא אומר בחיוך, "השתבשתי".

המודרניות ניצחה

למרבה הפלא, המוצגים המפורסמים ביותר במוזיאון האסלאם אינם אסלאמיים כלל. המוזיאון מחזיק באוסף שעונים יפהפה ויקר ערך, רובו מעשה ידי אברהם לואי בְּרֶגֶה, שען־אוּמן גדול בן המאה ה־18 שיצר שעונים לבתי המלוכה של אירופה. גולת הכותרת של האוסף: השעון המפורסם שנבנה עבור מארי אנטואנט ושבנייתו נשלמה רק כעבור לא פחות מארבעים שנה, הרבה אחרי שאנטואנט עצמה נשלחה למותה בגיליוטנה. זהו שעון עגול, גודלו כשל תפוח, והוא מכיל לא פחות מ־823 חלקים. "שעון מדהים, יש בו אפילו ברומטר", מספר שיבאן בגאווה, "לא מזמן בא צוות טלוויזיה יפני לעשות כתבה עליו. הוא מוערך ב־25 מיליון דולר". בוקר אחד, בשנת 1983, פתחו עובדי המוזיאון את גלריית השעונים וחשכו עיניהם: 106 שעונים יקרים מפז נגנבו במהלך הלילה. עד היום זה נחשב לשוד הגדול בתולדות המדינה. 

השודד, נעמן לידור, או בשמו המוכר יותר נעמן דילר, תכנן את הפריצה למוזיאון בקפידה. בין השאר ערך לידור האזנות סתר לעובדי המוזיאון, השיג אמצעי פריצה מתוחכמים לחיתוך שקט של זכוכית ובחר בקפידה את המוצגים היקרים והמיוחדים ביותר. השוד הגדול נותר לא מפוענח עד מותו של לידור. השודד עצמו לא ראה ברכה רבה בעמלו: הוא הצליח למכור בקושי רב רק שני שעונים מהאוסף. את מרבית השלל הוא פירק ואחסן במקומות שונים בארץ ובחו"ל. 

לאחר מותו ביקשה אלמנתו להעריך את שוויים של 40 שעונים עתיקים שהוריש לה, ורק אז נקשר שמו של לידור לפריצה. ב־2008 הוחזר אחר כבוד האוסף הגדול למוזיאון, והיום ניתן לצפות במוזיאון בסרטון המגולל את תולדות השוד המפורסם. הפרשה, אגב, זכתה במשטרה לשם הקולע "בשעה טובה". 

שיבאן נהנה לשוטט איתי בגלריות היפות של המוזיאון, להסביר לי על המוצגים. "את המוצג הזה השאלנו לא מזמן למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק", הוא אומר ומצביע על אגן טבילה זהוב יפהפה שצורתו כצורת כיפת הסלע - ובעיקר מצביע על השינויים שהכניס למוזיאון. תצוגות הקבע של האמנות האסלאמית משובצות בעבודות של אמנים ישראלים בני זמננו המתכתבות עם המוצגים העתיקים, מעשירות ומעמידות אותן בהקשרים חדשים, לעיתים אפילו מטרידים. "כשהגעתי היה המוזיאון מסורתי, פסיבי, מגיב. הצלחנו להפוך אותו למוזיאון אקטיבי, בעל דעה ואמירה, מעורב בקהילה ובחיי האמנות הישראלית".

התערבו לך אי פעם בתכנים? 

"לא הפריעו לי עד היום וגם לא יפריעו. אני עוסק באמנות ולא בפוליטיקה, מפלגות ועסקנות. לאמנות תמיד יהיה מה לומר, היא תמיד תבקש להשפיע. זה לגיטימי".

מה לא תציג?

"לא אציג אמנות שקוראת למוות, לגזענות, להשפלה. זה הקו האדום שלי". 

סירבת להציג בעבר עבודה?

"בחודש הראשון שלי כאן היתה עבודה שחששנו שהיא תעורר מהומות. האמן החיפאי אשרף פואח'רי הציג עבודה שבה נראה בן־גוריון עומד על הראש, כשהוא רכוב על חמור. העבודה הזאת היתה אולי יותר מדי בוטה, אבל היום בטוח שהייתי מציג אותה. אני לא חושש מקונפליקטים. בחודש הקרוב תהיה במוזיאון הרצאה על הקהילה הלהט"בית".

רגע, עכשיו יקומו עליך גם המוסלמים.

"אבל הם לא יקבעו לי. העיסוק בקהילה הלהט"בית הוא ענייני ולגיטימי. חוץ מזה יש פה כמה מוצגים שמאוד מטרידים את המוסלמים, למשל תמונה של מוחמד, מעשה ידי אמן שיעי עיראקי מהמאה ה־17. היתה כאן קבוצת נשים מוסלמיות שנבהלו ממש מהתמונה, אבל בסוף השלימו איתה. ניהלנו איתן שיח ארוך ומכבד וגם היה דיון מרתק בין הנשים לבין עצמן". 

מה עם קהל חרדי?

"יש מלא. אחד החרדים בא אלי אחרי הביקור להגיד לי תודה. שאלתי אותו 'איך אתם באים לפה?' והוא אמר 'יותר נוח לנו כאן מאשר במוזיאון ישראל, כי שם יש פסלי תועבה ופה אין".

כשאני שואל את שיבאן איך הוא מרגיש כשהוא חוזר מדי פעם לכפר הולדתו, הוא עונה: "אני לא חוזר לכפר, אני רק מבקר שם". הזהות החילונית־עירונית שלו כבר אינה מרגישה נוח בנוף ילדותו. "אני זר שם, לא חלק מהנוף. אני נמצא שם שעתיים־שלוש וחוזר לעיר. משתדל לא להישאר 'אובר נייט'. אם אני צריך להישאר, אני לוקח צימר, כמו תייר. פעם אחת אפילו הלכתי לאכול במסעדה בכפר, וזה נחשב לאסון במשפחה שלי". בחייו התמודד שיבאן עם גילויי גזענות רבים, בין השאר מצד המשפחות של בנות זוגו. "תמיד סירבו להכיר במציאות של זוג מעורב. משלימים עם זה, אולי, רק כעבור שנים. תמיד הייתי אנטי־ממסדי. יצאתי מהכפר, התחתנתי בנישואים אזרחיים, קראתי תיגר על מיליון דברים, אז מה? אני מאוד שמח ממה שעשיתי בחיים. כששואלים אותי: אתה פלשתיני? ישראלי? אני אומר לא זה ולא זה. ענייני הזהות לא חשובים לי. זהות זה מִרשם לוויכוחים. אנחנו צריכים להתבגר, לשמר את החיים, להישאר שפויים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו