לעוף אל החלום

סע לסיאטל. רחוק־רחוק, ליד האוקיינוס השקט, שם, בפינה הצפון־מערבית של היבשת, תתרשם מהצעצוע החדש שפיתחו בני האדם: מטוס נוסעים עשוי חומרי חלל, היכול להקיף בטיסה ישירה חצי מהכוכב שלנו. אל על מזמינים, לא ניסע? הנה אני בדרכי למפעלי בואינג כדי לצפות בפלא החדש: ה־787, המכונה "מטוס החלומות" (Dreamliner). 

האדם המשחק

ההיסטוריון יוהאן הויזינחה תיאר את האדם כ"הומו לוּדֶנס" - האדם המשחק, ומה לנו משחק גדול יותר ממטוסים? חלליות. בילדותי חלמתי להיות אסטרונאוט ושיננתי את ספרו של ז'ול ורן על הטיסה לירח. בינתיים, הדבר הקרוב ביותר לחלל הוא המראה בספינת אוויר מודרנית. 

גם בבגרותנו אנחנו מרותקים למשחקים. הרכבתם פעם מטוס? הנה אני מטייל במבנה עצום - קילומטר אורכו ומחצית הקילומטר רוחבו! - גובהו כ־30 מטרים, כאילו נכנסתי לקתדרלה. במקדש הזה מחברים זנב לגלילים וגלילים לכנפיים ועוד מיליוני פרטים שלעולם לא הייתי מעלה על הדעת, ולמול עיניי המשתאות קם ונעשה הפלא: מפלצות אוויר עצומות לובשות צורה. עוד מעט יגררו אותן החוצה לבדוק האם הן יודעות לעוף. מחוץ למבנה בוהק בלובנו, מטוס שרק זנבו צבוע בצבעי הדגל הלאומי שלנו ממתין כחתן בחופתו לכלתו. 

במנהרת הזמן 

נתחיל קודם. 25 שעות עשינו בדרכים. בעיקר באוויר, חוצים את הים התיכון, אירופה, האוקיינוס האטלנטי ואמריקה, כדי לנחות על חופו של האוקיינוס השקט. משם התעופפנו לפינה הצפונית־מערבית של היבשת האדירה הזאת. כשהגענו ליעד, נותרה ממני סחבה; היה אפשר לנקות בי את הרצפה. כדי להתעודד, חשבתי לעצמי מה היתה מנת חלקו של נוסע לפני 500 שנה, שהיה מבקש לצאת מירושלים שנכבשה בידי האימפריה העות'מאנית ולהגיע אל הפינה הנידחת הזאת, שנשלטה אז בידי שבט אינדיאני בשם דוואמיש. 

ובכן, לדרך פספרטו. מירושלים ירדנו על חמורים ליפו, ומשם עלינו על ספינה שטלטלה אותנו שבועות אחדים בדרכנו לאירופה. נניח, מרסיי. משם חצינו את צרפת צפונה על כרכרה, עד שלאחר שבועות רבים הגענו אל חופו של האוקיינוס האטלנטי. משם עלינו על ספינה שחצתה את המרחב הימי העצום במשך חודשים לא מעטים. בדרך עברו עלינו שבועות ארוכים בלב ים שבהם כמעט לא זזנו, מצפים לרוח שתפיח חיים במפרשינו. בהנחה שלא חלינו בצפדינה, ירדנו באחד החופים המזרחיים של היבשת ומשם התגלגלנו על סוסים וכרכרות, חוצים במשך חודשים ארוכים ערבות ומדבריות והרים, מתחמקים מסכנות שרדפו אותנו מדי יום, עד שהגענו אל החוף המערבי ויכולנו לשכשך את רגלינו במימי האוקיינוס השקט, אם החבר'ה של הדוואמיש לא קרקפו אותנו קודם. 

לא 80 יום מסביב לעולם; לפחות שנה עשינו בדרכים. המטוס החדש יגמא את המרחק הפנטסטי הזה בפחות משני שלישים של יממה אחת. רגע, צריך להשיב את מחוגי השעון 10 שעות לאחור. טסנו בכיוון השמש, ממזרח למערב, רודפים אחריה ומשיגים אותה. "שמש בגבעון דום..." 

מישהו אמר "כיבוש"?

סיאטל "עיר גדולה לאלוהים", כמו שנכתב על נינווה בספר יונה. מרכז עולמי לא רק ליצרנית המטוסים בואינג, אלא גם למיקרוסופט, לסטארבקס, לאמזון ועוד. מיליונים מסתופפים בפינה הצפון־מערבית של היבשת. אני משתאה למראה. במובנים מסוימים מדובר בפריפריה שמתנהגת כמרכז. אולי זה קשור לכוחה של אימפריה, שעוצמתה ניכרת בשוליה. באחת הסמטאות בעיר מצאתי חנות מגזינים ישנה. עלעלתי בגיליונות השבועון "טיים" מתקופת מלחמת ששת הימים. הגיליון מ־21 ביולי 1967 הוקדש ל"אנטומיה של מהומות גזעיות" שאירעו אז בארה"ב. בפינה נידחת בגיליון גיליתי פסקאות ספורות על הרוסים שמלקקים את פצעיהם בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. והנה, גיליון 13 בדצמבר 1968, ועליו ציור דיוקנו של יאסר ערפאת כמין צ'ה גווארה, מולך חדש לשמאל העולמי שהקטיר לו קורבנות הלל. הכותרת: "הקומנדו הערבי: כוח התנגדות חדש במזרח התיכון". עניין ישן, הרומנטיקה המזויפת הזאת, שבאמצעותה מתארת העילית הליברלית את אויביה. 

המוכר בחנות מסתקרן מסקרנותי, וכשמגלה מהיכן אני, פוצח עימי בשיחה. מספר שהיה בלונדון וצפה במחזה "סלומה" של אוסקר וויילד. תקופת המחזה היא שלהי בית שני, ובן־שיחי נתפס להקבלה שראה בין הכיבוש אז לכיבוש היום. השאלה היא מתי החל הכיבוש, אני משיב. בתקופת המחזה היו בארץ הקודש יהודים בלבד, ורומאים שהשתלטו על משאביהם. גם אחרי חורבן הבית, במשך כ־600 שנה, חיו יהודים ונוצרים בארץ הזאת. במאה השביעית נכנסו צבאות האסלאם בשערי ירושלים והחלה תקופת הכיבוש הערבי. אתה מבין, אנחנו לא כבשנו, אלא שחררנו את ביתנו הלאומי מידי כובשים זרים. 

אגב, מתברר שסיאטל הוא שמו של צ'יף אינדיאני ידוע של אותו שבט דוואמיש. האמריקנים העניקו את שמו לעיר, מזכרת עוון לאלה שחיו שם אלפי שנים, מאז עידן הקרח, עד שבא האדם הלבן וסילק אותם. גם מסצ'וסטס ומדינות נוספות ששמן נשמע כקריאת קרב אינדיאנית. אמריקה זרועה מזכרות כאלה. אצלנו, לעומת זאת, המצב הפוך: למרות הכיבוש המוסלמי, שמרו מקומות רבים בארץ על השמות העבריים המקוריים מזמן התנ"ך והמשנה, מזכירים בדרכם מי הכובש ומי המשחרר. זה לפעם הבאה שידברו אתכם על כיבוש...

להמציא את הגלגל

מתיישבים לארוחת צהריים ומולנו מהנדס, המשתף אותנו במחקר שקדם לבניית הפלא האווירונאוטי החדש. מטוסי קרב מקסימים את רובנו, כמו מכוניות מירוץ חלליות, מטוסי נוסעים נראו לי כמשאיות, אוטובוסים מעופפים. אך כאן למדתי שמטוס נוסעים הוא קומפוזיציה מסובכת ומורכבת לאין שיעור. והאחריות העצומה. השאלה הראשונה שבדקו בבואינג ביקשה לשחזר את הטיסה הראשונה בחיינו. זוכרים אותה? ההגעה לטרמינל, ריח המזוודות החדשות, ההליכה במסדרונות עד לפתח המטוס. הציפייה הדרוכה לרגע ההמראה, ואז האצה אדירה והנה גלגלי המטוס מתנתקים מהאדמה. ושקט. אני ציפור או מלאך, יש לי כנפיים. עכשיו כולנו טסים ללא הפסקה, ומה נותר מהרומנטיקה? 

יש במטוס החדש כל מיני עזרים להרגשה אחרת: התקרה מוארת באור שמימי כחלחל, הכיסאות מרווחים, מסכי הטלוויזיה גדולים מהרגיל והחלונות גדולים וממוחשבים. האם זה יסייע לנו? אולי. הרומנטיקה היא בחירה שלנו, להתפלא בכל פעם מחדש מרגע הפרידה מהאדמה. הנה המפתח: אם אנחנו מתייחסים לשהותנו באוויר כ"נסיעה" או "טיסה". 

החלקים היפים בעיניי הם כנפי המטוס. ארוכות, מחוטבות, מתוחכמות, בסוד ההתרוממות כלפי מעלה. במוזיאון התעופה ראיתי שחזור של כלי התעופה ששרטט לאונרדו דה־וינצ'י במאה ה־15. הכנפיים חיקו תנועה של כנפי ציפור. לעומתן, כנפי המטוסים אינן זזות; הן פועלות על האוויר וחותרות בו. כך נוצר ההפרש בין לחץ האוויר מתחת לכנף לזה שמעליה, מה שמוליד את כוח העילוי. ומשל נאה בצידו: כדי להתעלות צריך להמשיך ולחתור ללא הפסק. ראיתי פעם, בבית החולים בספארי ברמת גן, נשר מהלך עם סד לרגלו, ממתין להחלמתה. הגיע מהנגב. במעופו בשמיים זיהה חאפלה וירד על שאריות הבשר שהושלכו. אחר כך התקשה להתרומם לאוויר בנסיקה מיידית. הוא נדרש למסלול המראה, ולא הספיק לרוץ כבר דרך עד שמכונית פגעה בו.

הנה המטוס של האחים רייט, משוחזר לנגד עינינו עד לאחרון פרטיו. בעיקר מוטות עץ ובדים, ודמיון שנשא איתו את שאיפת הדורות להתרומם מעלה. אני נזכר שיום קודם התיישבתי בתא הטייס של ה־787, ממוחשב ברמה כזאת שאפילו חתול יכול להטיס אותו. מול הדאון של האחים רייט, אני עושה צעדים ספורים וחוזה בפלא הנדסי שיוצר בתחילת שנות השישים, אב־טיפוס של הציפור השחורה, ה"חמקן" המפורסם. מטוס מדהים שמזכיר חללית, עיט טורף, סרטי ג'יימס בונד ושלל אסוציאציות מהסוג. רק 60 שנה מפרידות ביניהם. לא ייאמן איזו קפיצה עשינו. ועדיין, במונחים אבולוציוניים, האחים רייט המציאו את הגלגל. מה שבא אחריהם, נשען על הצלחתם להבקיע את התודעה האנושית. 

לנוכח שלל הסיפורים שהמטוסים הישנים מספקים, אני מגלה שהמדריך שלנו הוא סיפור מהלך בעצמו. היה טייס סקייהוק על נושאת מטוסים שהוצבה באירלנד בתקופת מלחמת יום הכיפורים. לאחר שהופלו לנו מטוסים רבים, החליטו האמריקנים לספק חדשים. אבל האירופאים החביבים לא הסכימו שהם ינחתו אצלם לתדלוק. ואז, מספר המדריך, הם קיבלו הוראה לשוט לעבר הים התיכון ולשמש תחנת תדלוק ניידת לרכבת האווירית שהוטסה לישראל. תודה שעזרת לנו בשעת משבר, אני ממלמל. כבוד. 

תולדות היוזמה החופשית

מפי ההיסטוריון של החברה למדנו שבואינג היתה משפחת מהגרים גרמנית שהגיעה לארה"ב במאה ה־19. וויליאם בואינג ניהל חברה שעסקה בכריתת עצים. עד שנחשף למטוסים הראשונים, והחליט לבנות כאלה בעצמו. בעשורים הראשונים המטוסים היו עשויים עץ. מעץ עברו למתכת מסוגים שונים, עד שהגיעו למטוס הנוכחי שגופו עשוי חומרי חלל, "חומר מרוכב" הבלול מחומרים שונים ובעל תכונות פיזיקליות וכימיות שונות ממתכת רגילה. 

אחרי מלחה"ע הראשונה ירד הביקוש למטוסים, וויליאם בואינג החל להשתמש בהם להטסת דברי דואר ביבשת העצומה. כשהמטוסים השתכללו והמנוע הצטמצם בקדמת המטוס, נותר מקום מאחורי הטייס, וכך החלו הטיסות המסחריות. בהיסח הדעת, בעקבות החוק הכלכלי הבסיסי של ביקוש והיצע. 

המון שדות תעופה באמריקה הענקית; רק כך אפשר להתנייד במרחבים הבלתי נגמרים. בכל בית נתיבות אינספור חנויות שמציעות כלום למכירה. לא חשוב מה עומד למכירה. הקנייה כמגדיר זהות של האמריקני. אומת הקניות. אני קונה משמע אני קיים. לא פעם אני חושב שהחנויות היקרות להחריד הללו, החוזרות על עצמן בכל שדה תעופה, הן חנויות דֶמֶה שנועדו רק לשמור על השקט הנפשי של הממריאים. אל דאגה, בכל מקום שתגיעו אליו תמצאו מה לקנות.

ואחרי הציניות, צריך להודות שכוח הקנייה (כמעט) אינסופי הוא המנוע של הכלכלה האדירה הזאת. הצד השני של הקונים הוא היוזמה החופשית של עסקים פרטיים.

בואינג מקבלת הזמנות מהממשלה ועוסקת גם במיזמי החלל הלאומיים, אבל היא חברה פרטית עם שיקולים מסחריים של רווח והפסד. מה בינה לבין המתחרה הגדולה שלה בעולם, איירבוס? האחרונה היא חברה בשותפות מדינות אירופיות. במשוואה בין חברה פרטית לחברה ממשלתית, ספק רב אם בואינג היתה נכנסת להרפתקה היקרה של האיירבוס A380, מטוס הנוסעים הגדול בעולם שעם כל הבטחותיו, לא יכול לנחות בכל מקום, ובכלל, התברר שהגודל לא הביא רווח אלא הפסדים של מיליארדים. אבל מה זה משנה, אם הממשלה יכולה לכסות את ההפסדים? 

מה הסיפור של ה־7? אני שואל את ההיסטוריון. אה, לא תמיד היו עסקי המטוסים רווחיים. בתקופות השפל עברה בואינג לייצור טרקטורים וטילים ושאר ירקות שחברות פרטיות בשוק חופשי יודעות לעשות כדי לשרוד. הם חילקו את המיזמים השונים, וכך יצא שהמחלקה השביעית היתה של המטוסים. אחר כך גילו שהציבור אוהב את הספרה 7, במיוחד כשחוזרים עליה: 707, 747, 787. הסבר פרוזאי לגמרי. ניגשתי אליו וגיליתי ששנינו חובבי ספרות. אז ניסיתי כוחי בסיפורי חסידים. 

על הגולם מפראג שמעת? שאלתי בדחילו ורחימו. מספרים שמי שיצר אותו היה איש המאה ה־16, ר' יהודה ליווא, הידוע בכינוי המהר"ל מפראג. ובכן, בספריו הוא עסק לא פעם בתורת המספרים ומשמעויותיהם. כל גוף בטבע הוא בן שישה צדדים: מעלה ומטה, צפון ודרום, מזרח ומערב. הספרה 6 מייצגת אפוא את הטבע; טבע דומם, משום שעדיין אנחנו נדרשים למשהו שיפיח חיים ויניע אותו. הספרה 7 מייצגת את הממד השביעי - נשמת הטבע, הנקודה הפנימית המחיה אותו, מוקד ההשראה והיכולת להתגבר על האתגרים שהטבע העמיד בפנינו. לצורך העניין, השבת כנקודת החיות הפנימית של ששת ימי המעשה. מעניין ביותר, הוא מפטיר לעומתי. 

אני מרהיב עוז וממשיך: אם כבר במספרים עסקינן, הממד השמיני הוא המטאפיזי, מה שחורג אפילו מהנקודה הפנימית המניעה את הטבע, וממריא לממדים אחרים. ברית המילה, למשל, שהיא החיבור בין הפיזי למטאפיזי, מתקיימת ביום השמיני. משום כך, הצעתי בעדינות, אולי כדאי שאת החלליות שאתם מתכננים תסמנו עם הספרה 8? הוא רשם לעצמו הערות ("דיס גאי איז וורי חופר..."), ואמר תודה. חכו לבאות. 

היסטוריה בתא הטייס

כשעזבתי את הארץ בדרכי לשם, דיברו על "חילופי האליטות", וגם כשחזרתי דיברו. זה שנים אחדות שהסוגיה מעסיקה אותנו. אני מעדיף את ההגדרה "חילופי משמרות". ישראל זקוקה לעילית חדשה שתתפוס את מקום הישנה שבחלקים ידועים ממנה, כבר לא מתַפקדת אלא מקיימת מלחמת הישרדות על מוקדי הכוח. החילופים מתבצעים בכל תחום, בעיקר במקומות שאיננו חשופים להם, רוב הזמן ללא רעש וצלצולים. 

לא יכולתי להימנע מההרהורים האלה כשפגשתי את מנכ"ל אל על, דויד מימון, יליד אופקים, בן להורים שעלו מתוניסיה ובוגר ישיבת בני עקיבא "אוהל שלמה" בבאר שבע, מפקד הבקו"ם לשעבר, שמוביל בשקט את עסקת הענק של המטוסים. הוא החליף את אליעזר שקדי, המפקד לשעבר של חיל האוויר. הנה הסיפור הישראלי שלנו בתא טייס קטן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו