אנחנו רואים אותם בפינות רחוב, בכל שעות היום, מוקפים עשרות חברים פרוותיים שרצים אחריהם בזנב זקוף ויללות רמות. מאכילי החתולים (ניפוץ מיתוס: הם לאו דווקא נשים רווקות), הם האנשים שהשכנים שלנו אוהבים להתלונן עליהם, ופעילים למען בעלי חיים אוהבים להאדיר אותם.
הסיפור, כמובן, מורכב יותר. בישראל יש פיצוץ אוכלוסין של חתולים - מספרם מוערך בכמה מיליונים. לפי פסיקת בג"ץ, החתולים בישראל הוכרו באופן רשמי כדיירי רחוב, ובית המשפט מגן עליהם מפני המתה ומחייב לא להעביר אותם מסביבתם הטבעית.
אבל האכלת חתולים ברחובות היא סוגיה טעונה בישראל. ארגונים לשמירת הטבע ומדענים מזהירים מפני הסכנה שמהווים חתולי רחוב למגוון הביולוגי המקומי, בייחוד לזוחלים ולציפורים, ואילו ארגונים למען בעלי חיים דבקים בעמדתם נגד המתת חתולים ונגד הגבלת תנועתם והאכלתם. מלחמות שכנים הפכו לתופעה כמעט בכל שכונה או בניין משותף שבהם מאכילים חתולים, ורבים מהמאכילים מעדיפים לא להיחשף בשל החשש מהתנכלות. מנגד, קהילה בריאה של חתולי רחוב מגנה מפני מזיקים כגון עכברים, חולדות, נחשים וחרקים, ובשטחים שבהם דווקא בני האדם הם שהכחידו את הטורפים הטבעיים, פעילות הציד של החתולים יכולה לעזור באיזון האוכלוסיות הטבעיות.
במשרד להגנת הסביבה מסבירים את חשיבותם של חתולי הרחוב למאזן האקולוגי העירוני, ומסבירים כיצד יש לטפל באוכלוסיות חתולי הרחוב ולווסת את ההתרבות הלא מבוקרת, שמביאה לסבל, לרעב ולקרבות על טריטוריה. חלק מהרשויות המקומיות שינו את הגישה השלילית כלפי חתולי רחוב, הפנימו את היתרונות שבקיום קהילת חתולים בריאה ודואגים לעיקור וסירוס. במקומות שבהם הרשויות נמנעות מלהתערב, או שעזרתן היא מינימלית, נכנסו לפעולה אזרחים פרטיים ועמותות. הם אימצו את שיטת ה"לכידה- עיקור/סירוס-חיסון-החזרת החתול לשטח" - על חשבונם.
מאכילי החתולים מגיעים ממגוון מגזרים, גילים ומגדרים. איך עושים את זה נכון? שישה מאכילים מספרים על המאמץ הפיזי, הנפשי והכלכלי של האכלת חתולי הרחוב, על היחס המבזה של הסביבה ועל הנחישות שלא להתייחס לנמרים העירוניים כאל שקופים. והמסר שלהם אחיד: הכל מתחיל בחינוך.
צילום: יהושע יוסף
פטר בר עוז (80) ניצול שואה מרמת גן, פנסיונר
"התחלתי להאכיל חתולים לפני 20 שנים כי ריחמתי על הרעבים שבהם. להיות חתול ברחוב זה לא כיף. בהתחלה העירייה התנגדה וקיבלתי קנסות, אמרו לי שלחם זה לכלוך. פניתי ל'תנו לחיות לחיות' וקיבלתי הנחיות כיצד כדאי להאכיל על פי החוק, אז היום השכנים לפעמים מעירים אבל כבר לא מפריעים ומאיימים, כי אני לא מפריע להם וגם החתולים לא. היום אני אפילו נמצא בקשר עם עיריית רמת גן שמסייעת בעיקור.
"חתולים הם פקחים מאוד, הולכים אחריי אבל לא מקבלים פקודות. לא הייתי רוצה לראות רחוב בלי חתולים. הם מנקים את החצר ממזיקים, אין עכברים, ג'וקים או נחשים.
"אני מאכיל יותר מ-100 חתולי רחוב, בנוסף על יונים וברווזים בפארק ליד הבית. לאט לאט התווספו עוד ועוד, זה עבר אצלם מפה לאוזן. זה עולה לי הרבה כסף, אני מוציא מהפנסיה שלי ואוסף בקבוקים למחזור כדי לממן את ההוצאה. מי עוזר לי? אלוהים. הוא היחיד".
צילום: יהושע יוסף
סיון גבאי (30), מירושלים, מאמנת כושר אישית
"הגעתי ממשפחה שלא אוהבת חתולים. גדלתי עם הסטיגמות ש'חתול זה איכסה' ואפילו ניסיתי לפגוע בהם בעצמי - עד שפגשתי בן זוג שהגיע ממשפחה הפוכה שאהבה חיות. היתה לנו גורת חתולים בבית, שהתגלגלה אלינו דרך חברה. בהתחלה נגעלתי ממנה, לא יכולתי לגעת בה וטיפלתי בה רק בכפפות. אבל נאלצתי להאכיל אותה מבקבוק ולטפל בה כמו אמא, והיא כנראה הפעילה את הקסם שלה והכפפות ירדו.
"לימים הבחור חלה ונפטר, אבל החתולה נשארה איתי. כשחזרתי לבית ההורים מצאתי בחצר שלהם חתולה עם גורים שדרשו טיפול והרבה תשומת לב. היא היתה ממליטה שוב ושוב והגורים שלה מתו כמעט מיד, אז התחלתי לחקור קצת על נושא העיקורים. עיקרתי אותה והתחלתי להאכיל אותה, ומשם הדרך היתה קצרה להאכלה של 14 חתולים נוספים מחוץ לגבולות החצר הפרטית. אפילו הצלחתי לשכנע את אבא שלי לעזור לי.
"העלויות גדולות ואני ממנת את האכלת החתולים מכספי הפרטי. כשכ מקרים גדולים, של טיפול רפואי מאוד יקר, אני נעזרת בעמותה".
צילום: יהושע יוסף
יונתן ליבר (36) מיהוד, עוסק בשירות לקוחות
"הכל החל לפני 10 שנים, כשמצאתי גורת חתולים בפח האשפה ליד הבניין. שמעתי את היללות שלה למרות הסיכוי הקלוש, ואז הציפה אותי תחושת חוסר אונים. מרפאות סירבו לטפל בה, כולם אמרו לי שזה עליי. היא לא שרדה בסוף, אבל בזכותה התחלתי להאכיל חתולי רחוב וכיום אני מאכיל עשרות ומוציא עליהם אלפי שקלים מדי חודש.
"אני בחור, אני צעיר ואני מקועקע - בדיוק ההיפך מהסטיגמות של מאכילי חתולים - ואני אדם פרטי ולא פעיל באף עמותה, אבל יצא לי שם של עוזר לחתולים ואני מקבל הרבה פניות, משלם על עיקורים וסירוסים ועל טיפולים רפואיים כשצריך.
"החתולים שקופים בעיני הרבה אנשים, אבל אי אפשר להעלים מהם עין, הם עדיין בעלי חיים. הכל מתחיל בחינוך, בהעלאת מודעות. אנשים כבר לא יודעים איך לגשת לבעלי חיים. כשהגננת מגרשת חתול מהגן או כשההורים מאמינים באמונות טפלות - הילדים שהם מגדלים יגדלו להיות האנשים שמתלוננים על מאכילי חתולים, כי האטימות והבורות הן גדולות.
"מעבר לסיפוק שמקבלים כשמעניקים חיים לחתולים, מכך שהם עצמם כבר מכירים אותי ומוקירים לי תודה - חתולים עוררו אצלי את המודעות לעזור גם לאנשים אחרים. לתת בקבוק מים למישהו ביום חם, או לעזור למאבטח שעומד כל היום. יש אנשים שזה נראה להם מוזר או חריג, אבל זה מה שנקרא אחריות סביבתית".
צילום: יהושע יוסף
אתי פדידה (38) מבית שמש, עובדת בעמותה
"הכל התחיל כשהייתי בת 17. אמא שלי הצילה גור ג'ינג'י חולה מהרחוב. בהתחלה לא ידענו מה לעשות, והייתי פשוט יורדת איתו למטה וכך התוודעתי לעולם שלם של חתולים מתחת לבניין. בזכות החתול בבית ראיתי חתולים אחרים, וריחמתי עליהם שהחיים שלהם לא כאלה טובים. הייתי בתיכון ולא היה לי כסף, אז התחלתי לתת להם שאריות אוכל טרק מאוחר יותר עברתי לתת אוכל תעשייתי.
"לאט לאט מעגל ההאכלה שלי גדל והצטרפו עוד ועוד. היום אני מאכילה כ-300 חתולים. עושה פעם ביום סיבוב של 2-3 שעות מחמש בבוקר, ויש לי חובות של אלפי שקלים. אני סופגת הערות ברחוב, בעיקר שליליות. יש אנשים שאפילו לתת לחתולים מים בקיץ נחשב בעייתי בעיניהם. יש גם תקיפות ואפילו התנכלויות אלימות, מקללים וזורקים אבנים: 'תמותי את והחתולים', אבל רוב התלונות במשטרה נגמרו בסגירת התיקים. כל יציאה החוצה הפכה למסוכנת, ולכן אני מאכילה לפנות בוקר ומשתדלת לא להיכנס לוויכוחים.
"למשפחה שלי קשה, בעיקר כי אנחנו חיים במקום קטן והם דואגים מ'מה יגידו'. בבית שמש אני עדיין נתפסת כמשוגעת עם חתולים. יש כאן בורות בקשר לחתולים. אנשים מאמינים שהם מעבירים מחלות, וגם הרשויות מתעלמות מצרכים כמו עיקור וסירוס, או מחינוך לחמלה ולמודעות. מצד שני, בגלל שאין כאן באזור עמותה קרובה אנשים מחפשים אצלי פתרונות. אני מוציאה כסף שאין לי על הסעות וטיפולים, אבל החתולים לא יסתדרו, אין להם ברירה אחרת".
צילום: יהושע יוסף
ד"ר סופיה אסטרקין (90) מירושלים, פנסיונרית ובעברה ד"ר לביוכימיה ורוקחות
"תמיד אהבתי בעלי חיים, והיו לי בבית חתולים וכלבים. כשהייתי מטיילת עם הכלבים בחוץ, חתולים ברחוב היו מלווים אותנו. עם הזמן הטיפול בחתולים ברחוב העמיק: אני קונה להם אוכל מיוחד, לוקחת לטיפול רפואי כשצריך ודואגת לעיקורים וסירוסים. אני מטפלת היום בכ-30 חתולים. משקיעה המון זמן, כסף וכוחות נפשיים בטיפול בחתולים. ההאכלה אורכת יותר משעה), צריך גם לתת תרופות, לנקות את הסביבה ולסדר להם מקומות מרבץ בטוחים ומוגנים מפני מזג האוויר. בשנים האחרונות קשה לי יותר להגיע למקום ההאכלה ולסחוב איתי את האוכל ובקבוקי המים, אז אני נוהגת לשם באוטו. זה רק 20 מטר מהבית שלי, אבל זה משמעותי בשבילי.
"התגובות מהסביבה מגוונות. יש לא מעט אנשים עוינים שלא אוהבים חתולים. לפעמים זורקים משפט פוגע, ולפעמים ממש מתנכלים לי ולחתולים. אבל יש גם את התגובות הנעימות, המעודדות, שמחממות את הלב, אז אני משתדלת להתמקד בהן.
אני מקבלת כמובן עזרה מהמשפחה ומאנשים אחרים שאוהבים חתולים. ישנו אדם אחד שמתנדב פעם בשבוע להגיע ולעזור להאכיל את החתולים, ישנן שתי אחיות מקסימות שגרות בשכונה שמדי פעם עוברות בפינה ומשאירות אוכל ודואגות לשלומי, ושכנה לשעבר מגיעה פעם בשבוע להאכיל את כולם ודואגת גם לטיפול הרפואי ולעיקורים.
"החתולים הם יצורים חיים והם סובלים, צמאים ורעבים כמונו. הם לא מסתדרים לבד ברחוב, וכואב לי הלב עליהם. הקשר לבעלי החיים בכלל ולחתולים בפרט הוא חשוב. הם נותנים הרגשה טובה לאדם ומשפרים את המצב הנפשי שלו. הלוואי שכולם יוכלו להכיר את החתולים, ולהעריך את התרומה הגדולה שהם מעניקים לנו. הדאגה לבעלי החיים והכבוד אליהם צריכים להתחיל בחינוך, בכל המגזרים ומגיל קטן".
צילום: יהושע יוסף
רונן סולומון (37) מרעננה, פעיל למען בעלי חיים
"הגעתי לזה לפני שנים, פשוט מחמלה. ראיתי אותם מחפשים אוכל בפחים, רזים ומסכנים. אנחנו נטשנו אותם ואנחנו גרמנו להם להגיע למצבים האלה. מאז נשאבתי לזה, הם יצור חי שמרגיש וכואב בדיוק כמונו.
"אני מאכיל כיום כ-280 חתולים. לוכד חתולים לצורך עיקורים וסירוסים עבור מאכילים ועבור עיריות, עוזר למאכילים, מסייע בטיפולים רפואיים. אני מוציא קרוב ל-7,000 שקלים בחודש על טיפול בחתולים חולים או פצועים. בכל סיבוב האכלה אני בודק שהם במצב טוב, וזה לוקח כמה שעות. הלוואי שכל אחד היה מאכיל רק 3-4 חתולים. זה הצורך הבסיסי, המינימום שאפשר לתת להם.
"יש שכנים עושים בעיות, מאיימים בהרעלה. יש חוקים, אבל אנשים עושים מה שבא להם. אסור, למשל, להעביר חתולים ממקום למקום אבל זה נעשה. איתי אף אחד לא מתעסק, אבל מאכילות מאוימות.
"גם בשביל החברים אני עוף מוזר. אני קובע איתם לבירה למשל, אבל אם שמעתי חתלתול בדרך - בזה זה נגמר. הם התרגלו, וזה שינה גם אותם. אנשים שלא היה להם קשר לחתולי רחוב התחילו להאכיל, מתייעצים איתי, מזהים חתולה לא מעוקרת או גור במצוקה. המסר שלי הוא: תפקחו עיניים. ב-2017 חתולי הרחוב עדיין שקופים. הם קופאים מקור, מתים מחום, צמאים, רעבים, נדרסים, נפצעים. שאנשים יראו קצת יותר חמלה. חתול צריך להיות מעוקר או מסורס, מואכל ומטופל, ואז לכולם יהיה יותר טוב".
עיקור וסירוס בסבסוד
מרפאת חתולי הקהילה באשקלון
בשבועות האחרונים נפתח באשקלון המרכז הווטרינרי הקהילתי של עמותת "תנו לחיות לחיות" לצורך עיקור וסירוס חתולים וכלבים. חלק מהמרפאה הוא יעודי לעיקור וסירוס חתולי רחוב, הנקראים כעת "חתולי קהילה", ומבוסס על מודל בינלאומי של לכידה-עיקור/סירוס-השבה של החתול לקהילה שלו. זוהי המרפאה הראשונה בישראל הפועלת על פי המודל בשיתוף פעולה עם מאכילי החתולים בקהילה.
במפראטה שמו להם ליעד להגיע ל-10,000 ניתוחי עיקור וסירוס חתולי קהילה בשנה הראשונה, ובסופו של דבר להפוך את ישראל למדינת "NO-KILL" - שבה לא הורגים בעלי חיים בריאים גם אם הם חסרי בית, בדומה לבריטניה ולמדינות רבות בארצות הברית.
המרכז פתוח בימים א' - ה' בשעות 09:00 - 19:00, ובימי שישי עד לפני כניסת השבת. הציבור הרחב יכול להביא בעלי חיים לניתוחי עיקור וסירוס בעלות של 275 ש' לכלב , 350-450 ש' לכלבה ו 130-90 ש' לחתולים. בנוסף ניתן לבצע במרפאה חיסונים, תילוע, טיפולי שיניים, טיפולים אורטופדיים ועוד.
המרפאה החדשה ממוקמת ברחוב בורכוב פינת העבודה באשקלון. לעיקור וסירוס יש צורך לתאם תור מראש בטלפון 03-6241776 שלוחה 7.
מרפאת חתולי הקהילה באשקלון, יש לתאם תור מראש בטלפון 03-6241776 שלוחה 7.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
