בחזרה לסבנטיז

שני ספרים שנתקלתי בהם לאחרונה יצרו בי געגוע לשנות ה־70. הראשון הוא ספרו של שדרן הרדיו בועז כהן (מי שעבר לאחרונה מ־88FM ל־eco99FM) "וכשאפתח את הדלת", והשני הוא "זמר בודד הוא הלב", מעין קטלוג מורחב לתערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון אשדוד לאמנות בנושא המוזיקה המזרחית בישראל.

על עטיפת ספרו של בועז כהן נכתב כך: "'וכשאפתח את הדלת' הוא מסע בעקבות אלבומה של להקת תמוז 'סוף עונת התפוזים' אל מדינת ישראל של אמצע שנות ה־70, זו שנולדה מחדש בין מלחמת יום כיפור לבין הסכמי השלום עם מצרים". 

וזה בדיוק מה שזה, מסע פרטי אל תקופה מופלאה. למרות הצילום של להקת תמוז על העטיפה, לא מדובר בביוגרפיה מוזיקלית מהסוג המוכר, וגם לא בתיעוד היסטורי־חברתי או פוליטי של התקופה שבה יצא האלבום "סוף עונת התפוזים". הספר הוא יותר מבט אישי נוסטלגי וסובייקטיבי על שנות ההתבגרות של בועז כהן. 

40 שנה אחרי הוא מצליח לשמור על המבט האוהב והמתעניין, לעיתים קרובות מעריץ, של אותו בחור ישראלי צעיר (כהן נכנס לעשור ההוא כשהיה בן 7) בתקופה שבה המוזיקה היא הנושא המרכזי בחייו. הכל עובר דרך משקפי המוזיקה שהוא אוהב. מהדברים הכי אישיים וקטנים - המשפחה, האהבה, החברים, השכונה, התיכון - ועד מבט על העולם הגדול, על מדינת ישראל, מלחמת יום כיפור, המהפך, הסכם השלום עם מצרים ועוד נושאים חשובים והרי גורל שמשפיעים על כולנו עד היום. 

אז כן, "וכשאפתח את הדלת" (בהוצאת "מרום תרבות ישראלית") הוא בהחלט ספר מוזיקה, אבל הוא לא רק כזה. זה לא רק ספר על שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל, יהודה עדר ואיתן גדרון, ולא רק על האלבום היחיד שהוציאו. מה שנפלא בספר הזה הוא התמונה האישית שעולה ממנו. בועז כהן בהחלט מעמיק בסיפור המוזיקלי, ברקע להקמת הלהקה, בזווית האישית של חברי הלהקה ובקשר ביניהם לבין מה שקרה ברוק הישראלי מסביבם, אבל בעיניי המעניין בספר הוא דווקא כל מה שמסביב, בדרך שבה בועז ראה את האירועים, איך שהוא תפס את התקופה. 

 

עשור מרתק

הספר השני, "זמר בודד הוא הלב", אינו ספר רגיל אלא מעין קטלוג מורחב לתערוכה על המוזיקה המזרחית. את הקטלוג ערך ערן ליטווין, שמתמחה במוזיקה הישראלית המוקלטת ואף אצר תערוכות קודמות בנושא, והוא בחר להפוך את הקטלוג לאסופת מאמרים מרשימה בהיקפה ובעומקה על אחד הנושאים המסעירים ביותר בתרבות הישראלית.

"המוזיקה המזרחית בישראל", ותרשו לי לדלג ברגע זה על המורכבות של עצם ההגדרה הזו, התחילה הרבה לפני שנות ה־70 ונמשכה שנים רבות אחרי העשור ההוא. אבל גם בתחום זה, כמו גם ברוק הישראלי, שנות ה־70 היו שנים חשובות ומעצבות ביצירת הצליל החדש, שנות המהפכה שסללו את הדרך למקומה המרכזי של המוזיקה הזו בתרבות הישראלית של ימינו. 

וכך, אף על פי שמוזכרים בספר לא מעט מחלוצי המוזיקה המזרחית משנות ה־50 וה־60, ולא נפקד מקומם של גדולי התחום משנות ה־80 והלאה, התערוכה והקטלוג שופכים אור על העשור המרתק ההוא שבו חלה המהפכה הגדולה בתרבות הישראלית החדשה. 

אחרי פתח דבר שכתבו יובל ביטון ורוני כהן בנימיני, מופיעים בספר מאמרים של דן אלמגור, רינו צרור, יוסי מר חיים, אורי ורטהיים, אביהו מדינה, חביבה פדיה, איתי יעקב, חן אלמליח וערן ליטווין עצמו. הספר הוא חובה למי שמתעניין בתופעות מוזיקליות וחברתיות מאז שנות ה־70 ועד ימינו, והכל בעיצוב והפקה מרשימים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו