ציונית פתאל־קופרווסר לא ביקרה מעולם בעיראק. אף על פי כן, לפני כשנתיים היא הצליחה להחיות בספרה "התמונות שעל הקיר" את בגדד השוקקת של המחצית הראשונה של המאה ה־20, כאילו היתה בת בית שם. ברומן שתוותה, על יחסיה הסבוכים של נוריה עם בני משפחתה, כאילו קמו לתחייה סמטאותיה של בגדד, אנשיה, מנהגיה, מלבושיה, ריחותיה וטעמיה.
פתאל, קצינת מודיעין בכירה בעברה, הפקיעה את זיכרונות החיים היהודיים והמורשת התרבותית של יהודי עיראק מחזקתם של קשישים בני 80-90 שעדיין חיים עימנו. היא היתה ל"סופרת העיראקית" הראשונה שלא נולדה שם. עכשיו, מתברר, גילו אותה גם העיראקים.
תרגום לערבית של ספרה של פתאל יוצא לאור בימים אלה גם בעיראק, מחקר מקיף עליו הוצג בכנס בינלאומי בבגדד והעיתונות העיראקית פרסמה עליו כתבות. לראשונה מתפרסם בעיתונות במדינה גם מאמר של סופרת ישראלית שאינה ילידת עיראק, שעוסק במערכת היחסים המורכבת בין היהודים העיראקים לארץ הולדתם. פתאל מותחת במאמרה ביקורת על בני העם העיראקי, אך בסופו של דבר מושיטה להם יד לשלום.
פתאל מודה בשיחה עם "ישראל היום" כי השיח עם העיראקים "מרתק" ולדבריה, "אינו כולל את הסוגיה הפלשתינית". "לא ידעתי", מודה פתאל, "שהטלטלות בחייהם של גיבורי ספרי יטלטלו גם את חיי ושאזכה לחשיפה ולהכרה גם בעיראק".
זיכרון בן 3,500 שנה
ספרה של פתאל הוא כמעין התהלכות דמיונית ברחובות בגדד. היא מיטיבה לדמיין: "כל צעד לוקח אותי שנים אחורה למחוזות הילדות והבגרות של הוריי. שם הם התעצבו ברוחם של אבות אבותיי היהודים - אותה רוח שלאורה הם עיצבו אותי. כאן בין מימיו של החידקל למד אבי לשחות, וכמה מאושר היה כשהצליח לצלוח אותו מהגדה האחת לגדה השנייה שלו, ומאז שטעם את טעמו של הסמכ המזגוף (הדג הצלוי) המתובל בקארי, שום דג אחר לא היה ערב לחיכו".
קולותיהם של הסוחרים "בסוק חנוני ושורג'ה" מרנינים את ליבה. הם "מתמזגים עם קולות התפילה שעלו עד לפני 66 שנים מבית מדרש זילכה ומבית הכנסת הגדול, ליד שכונת ביתאוין". במנהרת הזמן הפרטית של פתאל־קופרווסר היא "מתרגשת לשמוע את צווחות הילדים המשחקים בחצרות הפנימיות ומתנדנדים על הג'לאלה (נדנדה) העשויה מעץ". לרגע נדמה לה כי היא צופה בדודיה המתגודדים בפתחו של בית ספר "שמאש" מסביב לעמו דהוד "וקונים ממנו צמון (לחם) עם עמבה, כדי לשבור את רעבונם".
מאמרה של קופרווסר, שפורסם בעיתונות בעיראק
בכל צעד, היא מעידה, נפרשת לפניה גם "בגדד של היום; זו שמחקה את זכרם של היהודים, שחיו בה 3,500 שנה. בית ספר 'שמאש', שבין כותליו למדו אלפי תלמידים, הפך למוסך של מכוניות. קברו של שייח' יצחק גאון, ששמע את תחינותיהם של הרבבות שפקדו אותו, נעלם תחת הררי האשפה. וביתו של שר האוצר היהודי ששון יחזקאל, ששמר מכל משמר על כספיה ומשאביה של עיראק החדשה, נהרס כדי להקים במקומו מרכז מסחרי".
"הספר שייך לעיראקים"
על קיר הפייסבוק של פתאל־קופרווסר כותבים לה בימים האחרונים סופרים, משוררים, חוקרים ועיתונאים מעיראק סיפורים ששמעו מהוריהם על שכניהם היהודים, ומביעים חרטה על העוול שנעשה ליהודי עיראק ב"פרהוד" - הפרעות ביהודי בגדד שהתרחשו בחג השבועות של 1941. "צריך להחזיר לכם את זכויותיכם ואת רכושכם", "אתם התושבים המקוריים של בבל" - כותבים שם אחדים מהם.
פתאל שאלה אותם מדוע הם מתעניינים לפתע ביהודים העיראקים. חלקם השיבו לה שעיראק איבדה את מוסריותה ביום שרדפה וגירשה את יהודיה, ש"האור כבה" עליהם וש"עיראק הפכה לארץ דמים שטובחת בבניה". כששאלה אותם מי היא עבורם, ענה מישהו: "את סופרת עיראקית ובבלית, בת לעם שלנו... את אחותנו... הורייך ואבות אבותייך נולדו כאן. לא שכחת אותה וכתבת על עיראק בספרך, למרות שלא הכרת אותה... גם אם לא תשובו לכאן, העיקר שתוכלו לבקר בה. זו זכותכם. עצם העיסוק שלכם בנו הוא אור באפילה שבה אנו חיים ומגששים".
מאזן לטיף, המו"ל העיראקי שפרסם את "התמונות שעל הקיר", התעקש שעיראק תהיה המדינה הראשונה שבה יפורסם הספר בערבית. פתאל חשבה תחילה דווקא על מצרים. לטיף הסביר לה ש"הספר שייך לעיראקים", ופתאל מבהירה כי אכן "פרסום הספר במקום שבו מתרחשת עלילתו, במקום שבו נולדו ונקברו חלק מגיבוריו, הוא מעין סגירת מעגל, אך גם פתיחת דלת עבורה".
הסופר אלי עמיר, שנולד בעיראק, רואה את התהליך שעובר על פתאל כ"מציאות חלומית". "את זוכה להכרה ונכנסת בה בדרך המלך לבגדד", כתב לה עמיר, "גירשו את אבותייך ואת חוזרת כנסיכה בשער הכבוד". פתאל עצמה קוראת לציבור העיראקי (במאמר שפורסם בעיראק): "לבנות מחדש גשר של אחווה, שותפות והבנה; גשר שיישען על יסודות השכנות הטובה ששררה בין הסבים והסבתות שלנו בעיראק".
הניסיון של פתאל לשמר בספרה מורשת תרבותית מהדור של הוריה וסבותיה נתפס על ידי העיראקים - אולי במפתיע - כגעגועים לעיראק. חימום היחסים הפתאומי הוא עדיין וירטואלי ומתקיים רק דרך הספר, דפי הפייסבוק והתקשורת העיראקית. ולמרות זאת מדובר בחידוש, שאולי יוליד בעתיד גם דברים ממשיים יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו