"לבית הזה לא נחזור"

באחת אחר חצות, בלילה שבין שבת לראשון, התעוררה טובה סלומון מהניתוח. היא נפצעה קשה בפיגוע שבו היתה עדה לטבח בעלה, בנה ובתה. לצידה בבית החולים ישבה בתה אורית, המומת כאב.

"היינו בחדר ההתאוששות", מתארת אורית. "אמא פקחה עיניים ושאלה מה עם אבא, מה עם חיה, מה עם אלעד. לא עניתי. היא עצמה עיניים, נרדמה קצת ושוב התעוררה ושאלה. אמרתי לה שאבא הלך. שאלה מה עם אלעד. עניתי שאלעד הלך. שאלה מה עם חיה. כששמעה על חיה, בקעה ממנה צרחה. היא לא יכלה לעמוד בזה".

באוהל האבלים הצמוד לביתו של אלעד יושבים על כיסאות נמוכים שלושת האחים, ילדיהם של יוסי וטובה סלומון, ואלמנתו של אלעד, מיכל. גם אחיו ואחותו של יוסי, לאה פרידמן ובנצי סלומון, יושבים איתם בחולצות קרועות ובעיניים אדומות. 

יש להם הרבה מה לספר. את אביהם נעים ההליכות, השמח, לא היו רוצים שיזכרו במריחות הדם על הרצפה הלבנה. את אחיהם הנדיב והנפלא, שתרם מח עצם לאחותו, לא היו רוצים שינציחו בזוועת הטבח. ואת אחותם, המורה המסורה, הדודה האוהבת לאחייניה, לא היו רוצים שיקבעו בזיכרון רק כנשחטת על סף הדלת. ראויים החיים להיכתב, לא פחות מהמוות.

יוסי סלומון היה בנם של ניצולי שואה מהעיר דז' שברומניה. אביו איבד אישה וארבעה ילדים במחנות ההשמדה, ואחרי המלחמה נישא בשנית, לבת דודתו. יוסי, בכורו במשפחה החדשה, נולד על ערש האפר ב־45'. כשהיה בן 12 המשפחה עלתה לארץ מרומניה. 

כשנישאו יוסי וטובה התגוררו בתחילה בבאר שבע, וב־83', כשהם הורים לשלושה ילדים קטנים, הצטרפו ליישוב נווה צוף (חלמיש), ממערב לנתב"ג. העלייה ליישוב הצעיר היתה ממניעים אידיאולוגיים ומטעמים של איכות חיים גם יחד. טובה עבדה כגננת ויצאה לפנסיה מוקדמת לפני שנים אחדות. יוסי עבד כאפסנאי רפואי בצה"ל ולאחר מכן כמנהל משק במכללת תלפיות. בלילות, כדי להשלים הכנסה, עבד כשומר ביישוב.

 רצפת בית המשפחה אחרי הפיגוע // צילום: דובר צה"ל 

ילדיהם מספרים שבשנים האחרונות, אחרי דור שלם של עבודה קשה, התחילו ההורים ליהנות מהחיים: יצאו לבתי מלון, לטיולים רגליים, חגגו ימי הולדת לנכדים. שלוש פעמים בשבוע נסע יוסי לירושלים ללמוד תורה. בשאר הזמן לימד את עצמו ליהנות מהנועם השלו של ימי הגמלאות. את זיכרונותיו מהילדות ברומניה של אחרי המלחמה החל להעלות על הכתב, לבקשת ילדיו. 

חמישה ילדים גידלו טובה ויוסי בבית הדו־קומתי ביישוב היפהפה. משפחה מלוכדת, שחוגגת יחד שבתות, חגים, מפגשים משפחתיים. חיה הבכורה, בת 46 בהירצחה, היתה מורה מוערכת לכיתות א'־ב'. בשנים האחרונות לימדה בבית הספר הממלכתי־דתי "נועם המאירי" בלוד. 

היא נלקחה מהעולם כרווקה, בלי שהביאה ילדים לעולם. בית הספר היה מרכז עולמה. תלמידותיה היו לה כבנות. הורי התלמידות מספרים על אישיות חמה ומסורה. את אחייניה אהבה כילדיה שלה. 

מגיל 10 התמודדה חיה עם סוכרת נעורים. "ככל שעברו השנים היה לה קשה להתרחק מההורים", מספרת אורית. "אבא היה צמוד אליה בטיולים, דואג לה. אפילו את השירות הלאומי שלה עשתה ביישוב. יכול להיות שזה מה שעיכב אותה מלהינשא, ויכול להיות שזה עניין של מזל או מסלול חיים".

חיה התגוררה עם ההורים כל חייה, מהווה להם משענת והם לה. היא נשארה לגור כל השנים בחדר הנעורים הצר שלה, אף שאחיה עזבו את הבית ולרשותה עמדו חדרים אחרים, גדולים יותר. לפני כמה שנים עברה ניתוח לקיצור קיבה והשילה 30 קילוגרמים ממשקלה. 

כששמואל, צעיר האחים, מספר על כיסא הבטיחות שקנתה חיה לתינוק החדש שלו, שנולד אל תוך הטרגדיה, הוא פורץ בבכי. "היא קנתה את הכיסא הכי טוב שיש, שיהיה בטוח, שלא יאונה לו כל רע". 

אחרי חיה נולדה אורית (43), היום מרכוס, תושבת מודיעין ואם לשניים, מורה בחינוך המיוחד. "עכשיו אני הבכורה", היא אומרת בזעזוע. השלישית היא רחלי מנזלי (40), מנתחת התנהגות בחינוך המיוחד, תושבת הר ברכה ואם לשבעה. "ההורים עודדו אותנו לעסוק בחינוך", אומרות שתיהן. 

אחריהן נולד אלעד (36), שנרצח כשנאבק בגבורה במחבל, איש תוכנה שעבד לאחרונה בתחום הבטחת האיכות (QA) במחשבים, התגורר באלעד והותיר אישה וחמישה ילדים. לפני כ־20 שנה חלתה אורית בלוקמיה. אלעד, שהיה בן 16, תרם לה מח עצם. מאז החיבור ביניהם היה עמוק, עוצמתי. האח הצעיר הוא שמואל (31), תושב כפר הנוער הדסים - אשתו משמשת שם מדריכת נערות בסיכון - והוא עובד בחברת הדברה. ביום חמישי שעבר נולד לו בנו הראשון. 

אבני בניין מלגו

לפני כשנה, בגל ההצתות, נשרפו עד היסוד 17 בתים ביישוב. "דווקא רצינו שהבית שלנו יישרף", הם אומרים בחיוך, "המטבח היה ישן, הכל היה צריך לעבור שיפוץ". רצפת בית הוריהם הוחלפה רק לאחרונה בעקבות בעיה בצנרת. "הפעם הראשונה שראיתי את הרצפה החדשה היתה בשבת", מספרת מיכל, אלמנתו של אלעד, "רצפה לבנה, בוהקת, מחזירה אור. אחר כך היא היתה אדומה כולה. לא אשוב לבית הזה".

הם מספרים על אביהם, שהקרין בדרכו חום ואהבה. "אבא היה מופנם, הרגש יצא ממנו לא במלל אלא בהליכות, בדאגה שלו אלינו, במגע גוף", מספרת אורית. רחלי מוסיפה שמעולם לא שמעה אותו אומר "לא" כשביקשו ממנו עזרה.

"את האהבה שום מחבל לא יוכל לקחת לי לעולם". אלעד סלומון ז"ל עם אשתו מיכל וילדיהם // צילום: באדיבות המשפחה

יוסי היה דמות משמעותית ביישוב הקהילתי ושימש גבאי המניין הראשון בבית הכנסת. בכל שבת תרם את המצרכים לקידוש. בשמחות היה מסתובב עם בקבוק שתייה חריפה ומחלק לכולם. "כשהרופאים אסרו עליו לשתות, היה מרים עם החוגגים כוס מים, רק כדי להשתתף בשמחה", מספר שמואל. 

מיכל, אלמנתו של אלעד, יושבת לצידם זקופה ומקבלת את המנחמים. היא בת 35, גדלה ברחובות, מנהלת חברת ביטוח של עובדים זרים. בחולצת טריקו וחצאית ג'ינס, היא נראית כנערה. אם לחמישה ילדים, לביאה קשוחה בקוקו נמוך ובחיוך. חבריה לעבודה שיושבים לצידה אומרים שלא הופתעו כששמעו כיצד תפקדה בליל הטבח הנורא. 

את אלעד הכירה כששהתה בשבת בנווה צוף, אצל חברה מהלימודים באולפנת צפירה. הם החליטו להצטרף כחבורה לטיול בגליל, שלושה בנים ושתי בנות. "שמרנו נגיעה עד השלב שבו נפלתי מהקיאק ואלעד הציל אותי", היא צוחקת. האהבה היתה מיידית. 

ארבעה חודשים אחרי הטיול כבר היו כמעט מאורסים. אמא שלה הפצירה בה לא להתארס כל כך מהר. מיכל חיכתה חודשיים נוספים ואז, בחרמון המושלג, הגיעה הצעת הנישואים מאלעד. 

"תמיד היה לו חיוך על השפתיים. המשענת שלי. איבדתי אמא, עברנו יחד דברים קשים, והוא היה שם כדי לעשות אותי מאושרת, לתת לי אישור על מה שאני. הוא אהב את החיים, אהב חברים, אהב את המדינה. כשפירקו את הגדוד שלו במילואים התנדב לפיקוד העורף. 

"היה באלעד ילד נצחי. כשקנינו ערכת לגו ענקית לאחד הילדים, המוכרת שאלה בשביל מי זה, ושנינו חייכנו כי היה לנו ברור שזה בעצם בשביל אלעד. קיבלנו עכשיו, בשבעה, תרומה של משחקים בשביל הילדים. ראיתי את החבילות וחשבתי שאם אלעד היה בחיים, אין סיכוי שהן היו נשארות סגורות יותר מדקה".

בשמונת החודשים האחרונים, עם תום חופשת הלידה של מיכל, שהה אלעד בבית והעביר שעות רבות עם הילדים. לפני שבועיים התחיל עבודה חדשה במועצה להסדר ההימורים בספורט (הטוטו). יום לפני הירצחו בילה ערב גיבוש עם הצוות החדש בעבודה. "הוא היה מאושר", מעידה מיכל. 

"מתחרט שלא דיברנו יותר"

ביום חמישי שעבר, בשעות הצהריים, נולד לשמואל בן - הנכד ה־15 במספר ליוסי ולטובה. את ההכנות לשבת סיימה טובה בחמישי בערב, כולל עריכת שולחן השבת, ובשישי בבוקר נסעה נרגשת לדירתו של שמואל בהדסים, להכין את הדירה לבואו של התינוק. 

"החזרתי את אמא הביתה ביום שישי אחר הצהריים", משחזר שמואל. "הספקתי לחבק את אבא שלי, ראיתי גם את חיה ואלעד, אבל מיהרתי וכעסתי על משהו לא חשוב, ואני מתחרט שלא דיברתי איתם יותר. 

"אני מצטער שלא הייתי שם כשהמחבל היה בבית, שלא הייתי עם אלעד, להילחם איתו, לעזור לו, מצידי למות איתו ביחד. מה שמחזיק אותי זה הבן שלי ואשתי. הבן שלי נולד יום לפני כן, כדי לעזור לי ולחזק אותי. היתה תקופה שגרנו רק אני וחיה בבית. עזבתי את הדת, והתהליך הזה הפריע לחיה יותר מאשר להורים שלי, שקיבלו אותי לבסוף. היתה בה יראת שמיים אמיתית".

ההודעה האחרונה. על רקע המתיחות הביטחונית, ביום הירצחו שלח אלעד ז"ל הודעה למיכל: "נראה לאן זה יתפתח"

ביום שישי בבוקר היתה אזכרה לסבא של מיכל בירושלים. בדרך כלל היו ממשיכים אחרי האזכרה השנתית לטיול עם הילדים בבירה, אבל הפעם חששו, בגלל ההתחממות הביטחונית: "לא ציפינו שבשבת, בבית ההורים שלו, תיפתח עלינו הרעה.

"ביום שישי בצהריים אכלנו עם הילדים במבשרת ציון, המשכנו הביתה לקחת את התיק לשבת, ונסענו להורים שלו. יוסי ביקש לצאת בזמן לבית הכנסת, כך שב־22:00 הכל יהיה מוכן ל'שלום זכר' לכבוד לידת בנו של שמואל".

המחבל חייך - והניף את הסכין

בסוף סעודת השבת וברכת המזון שיחקו שלושת הנכדים הגדולים בסלון בלבני קליקס. אבינעם, בן 10 וחצי, עולה לכיתה ה'; רעות בת 9, עולה לכיתה ד'; ואמיתי בן ה־5. בקומה העליונה ישנו התאומים אריאל־זיו ואבישי־לביא, בני שנה וחודשיים. "בסוף הארוחה הילדים ישבו בסביבתי, משחקים. לא הספקתי לקרוא בעיתון והדלת נפתחה. זה יישוב קהילתי, משפחה אחת גדולה - ובכל זאת הופתעתי שמישהו נכנס בלי לדפוק". 

המחבל, שצפה בבית דרך חלון המטבח וידע שנמצאים בו שלושה אנשים, נכנס פנימה ופנה מייד ימינה, לעבר המטבח. הוא היה בגבו אל הסלון, שם ישבו מיכל וילדיה. כשהדלת נפתחה ודרכה נכנס אדם בחולצה לבנה ומכנסיים כחולים, חשבו שזהו ראשון האורחים. הוא אחז בסכין ארוכה. חיה נדקרה על סף הדלת. היא ברחה החוצה להזעיק עזרה, צועקת בכוחותיה האחרונים - בזכות צעקותיה יצא ע', לוחם עוקץ מהבית שממול, שנטרל את המחבל בירייה דרך חלון המטבח. 

עוד לפני שזעקה חיה לעזרה הספיק המחבל לפגוע בשאר בני הבית. טובה עמדה ליד הכיור, לא בטוחה אם מדובר באורח שהגיע אל הרמת הכוסית, והצביעה על הסכין כשואלת. הוא חייך אליה והניף את הסכין הגדולה. היא התכופפה, והסכין ניחתה בגבה. יוסי עמד ליד תנור האפייה. המחבל הלם בו בכמה דקירות מהירות עד שנפל. 

אלעד התעשת מייד והתנפל על המחבל. הוא נהם כארי, סיפרה טובה לילדיה, תפס את המחבל בכתפיו, נאבק בו, תקף אותו כמה פעמים. כשהמחבל הפיל אותו ארצה, אלעד הפצוע התרומם שוב כדי להילחם בו. 

"כל אחד היה גיבור בדרך שלו", אומר שמואל. "חיה שצרחה כדי להזעיק עזרה; אבא שלי, שאני מאמין שנאבק; מיכל שעלתה למעלה עם הילדים; אלעד, שהתעמת עם המחבל בגבורה".

טובה, ששוסעה בדקירה עמוקה בגבה, עלתה לחדרה שבקומה העליונה. החשש שעלה בה, שכוחות ההצלה לא ימצאו אותה והיא תדמם למוות, השיב אותה על עקבותיה. היא קרסה על הספה בפינת המשפחה למעלה, בין דלתות החדרים. 

מיכל תפקדה בקור רוח מצמרר, כשכל חושיה דרוכים להצלת הילדים: "הכנסתי את שלושתם לחדר שבו ישנו התאומים. לא מצאתי את המפתח אז נשענתי על הדלת והחזקתי חזק את הידית. הילדים התחילו לבכות, אמרתי להם שעכשיו אנחנו בשקט. הם הבינו.

"אחרי שהשתרר שקט, פתחתי את דלת החדר וראיתי את טובה על הספה, כשהיא צועקת לאלעד. שאלתי אותה אם המחבל שם. היא אמרה שהיא לא יודעת. לקחתי את הטלפון הסלולרי שלי מחדר אחר, חזרתי לילדים וחייגתי 100 למשטרה.

"דיווחתי שהיה פיגוע דקירה בנווה צוף. לא יכולתי לתת כתובת, כי ביישוב קטן אין רחובות ומספרי בתים. כעסתי כשהמוקדנית התעקשה שאתן לה כתובת. אני חושבת שצעקתי ולחשתי באותו הזמן. לחשתי מפחד שהמחבל בבית, וצעקתי כי הכל היה סוער. כשפתחתי שוב את הדלת ראיתי את אבא של ע', החייל שנטרל את המחבל, עם אקדח ביד. הבנתי שיש שליטה במצב. 

"חיה נעלמה לי. את יוסי ראיתי רק בפלג הגוף התחתון, שוכב במטבח. את אלעד ראיתי שוכב בכניסה למטבח. הבנתי שהוא נלחם על הילדים. לא היה בו שום צד וולגרי או מתלהם אבל כשהוא רצה משהו, הוא ידע לעמוד על שלו, עד הסוף.

"אני יודעת שראה אותנו רצים למעלה, וידע שהתפקיד שלו זה לעשות הכל כדי לעכב את המחבל. ראיתי אותו נושם נשימות אחרונות, והשתוקקתי לגעת בו ולחבק אותו, אבל ידעתי שאם אעשה את זה לא אוכל לחזור למעלה לילדים: היתה לי שמלה בהירה, ואלעד היה כולו מגואל בדם. עשיתי ויתור באותו הרגע לטובת מטרה גדולה וחשובה יותר, אבל עדיין ויתור. וזה ילווה אותי כל החיים.

"הפנים שלו היו מופנות אלי. הוא נשם שלוש נשימות ואז לא זז יותר. יכול להיות שרצה לראות שאני בסדר, ואז שחרר, כשהוא יודע שאת המשימה שלו להגן עלינו - ביצע. עליתי בחזרה לילדים. נכנסו המון אנשים מהיישוב, מגישי עזרה ראשונה, אנשים שבאו לסייע".

את מיכל והילדים פינו לבית המשפחה השכנה, ומשם, בליווי צבאי, לבית אחותה באורנית. רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה מיכל להשכיב את הילדים לישון, לכמה שעות. בבוקר סיפרה להם על מות אביהם הגיבור. 

"אני לא מרגישה גיבורה. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. במשך כל האירוע וכל הלילה שאחריו דמעה אחת לא ירדה לי. החלטתי שאני לא בוכה, בשביל הילדים, שאני לא מתפרקת. בשבת בבוקר, כשסיפרתי להם, בכיתי יחד איתם. אמרתי להם שהם לא לבד, שאנחנו יחד בסיפור הזה. 

"בלילה שבין ראשון לשני החלטתי שאני ישנה עם הילדים בבית שלנו. מאז אני מרשה לעצמי להתפרק. לחזור הביתה ולראות את התיק שלו, את הדברים הקטנים שלו, בא לי לצעוק, 'מי יוריד את הזבל עכשיו? מי יהיה איתי?'

"הרבה בכי היה היום. יש שאלות של 'איפה אבא?' והרבה משפטי 'אני רוצה את אבא'. את התוצאה אנחנו לא יכולים לשנות. קשה לי להאמין שאני ממשיכה את המסע הזה בלי אלעד. אבל יש בי כוחות. אלעד השאיר לי חמש מתנות שכל אחד ואחת מהם - עולם ומלואו. בכל אחד ואחת מהם אני רואה את אלעד. 

"ועדיין, הוא כל כך חסר לי. עדיין אני מחפשת את ההנהון שלו. הוא תמיד היה אומר, 'תחליטי את. תעשי מה שאת חושבת', ותמיד חיכה לשמוע כדי לומר לי 'מצוין'. זה חסר לי. אבל אני גם יודעת שאת החברות הזו, הביחד, האהבה, שום מחבל לא יוכל לקחת ממני לעולם". 

התקשרה הביתה, ואין תשובה

כשהחלו הדיווחים על אודות הפיגוע, נחשפה אליהם אורית בביתה במודיעין. את בית ילדותה זיהתה מייד מהתמונות באתרי החדשות. כשהתקשרה הביתה לא היתה תשובה. "לאט־לאט מדווחים בחדשות שפצוע אחד מת מפצעיו, ועוד אחד, ועוד אחת, ואני מגלה מהחדשות שכל המשפחה שלי הלכה".

כשהבינו את גודל האימה פצתה האדמה את פיה בו בזמן בהר ברכה, שם שהתה רחלי; בבית החולים מאיר בכפר סבא, שם שהה שמואל עם אשתו היולדת; ובמודיעין, שם אורית ודרור שמעו ראשונים על הזוועה. אורית נסעה לביה"ח שערי צדק בירושלים, לשם פונתה אמה. דרור הגיע לנווה צוף והתקשה לקבל מידע ודאי לגבי הנרצחים. חייל הוקפץ כדי להסיע את רחלי לשערי צדק. אורית: "דיברתי בטלפון עם צוות החירום היישובי בנווה צוף, והם סירבו לתת לי פרטים. אני יודעת שיש שלושה נרצחים בבית שלי, ולא יודעת מי הם. צעקתי עליהם בטלפון: 'מי המתים? מי מת? אמא שלי? אבא שלי?'"

מהחדר הסגור שבו החביאה את ילדיה התקשרה מיכל לדרור, בעלה של אורית, ודיברה איתו באנגלית כך שהילדים לא יבינו: "My husband is dead", אמרה בשקט. אורית ניסתה להשיג את רחלי בהר ברכה ורק לאחר כמה ניסיונות נענתה. רחלי: "אורית התקשרה אלי ואמרה, 'הרגו לנו את כולם, הרגו לנו את כולם'".

אני שואלת לתחושותיהם לגבי היוותרותו של המחבל בארצות החיים. רחלי אומרת שקשה לה עם זה: "אני לא באה בטענות לע', אני מוקירה את התעוזה שלו, אבל את המחבל היה צריך לחסל". 

"אני מוטרף מהמחשבה שהמחבל ילמד על חשבוני ואולי ישתחרר בעוד כמה שנים מהכלא", מוסיף שמואל. אורית מצטרפת לכעס: "כשכוחות הביטחון הגיעו, המחבל התרומם שוב. הם צעקו עליו, 'תשכב או שאנחנו יורים'. למה להזהיר אותו? למה לא ירו בו מייד כשראו שהוא מתרומם?" 

מיכל, מנגד, מוטרדת פחות. "אבינעם שאל אותי אם אני כועסת על מי שרצח את אבא שלו. עניתי שלא, שאין בי כעס ושאין בי רצון לנקמה. הסברתי לו שכשאדם כועס הוא נשרף מבפנים, ומוציא הרבה אנרגיות ובפועל אין לי הרבה אנרגיות לבזבז. אני מעדיפה להשקיע כוחות בילדים שלנו".

אל הבית בנווה צוף הם לא מתכוונים לחזור. לא טובה ולא הילדים. "זה הבית שבו גדלתי, יש לי זיכרונות שם בכל פינה", אומר שמואל, "אבל לא אוכל לדרוך שם, במקום שבו שפכו את דמם של אבא שלי, אחי ואחותי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו