כבר לא תותים

האלבום החדש של אתניקס נפתח בהברקה של הגורל. בשיר הנושא "בטוח" שר זאב נחמה: "אני עולה בשביל אל הר הבית... השמים התכסו בעננים... בעיניים דמעות של שינויים, הכל יותר בטוח". הר הבית תמיד רלוונטי, אבל בכל זאת מדובר בצירוף מקרים מיוחד בין המהומות בהר בשבוע החולף לבין חזון השלום האופטימי של זאב נחמה. התוצאה היא אחד השירים הטובים הבודדים באלבום הזה, שרובו בינוני. וגם השיר הסביר הזה, לא מתקרב לקלאסיקות של אתניקס מלפני שניים ושלושה עשורים.

קשה לצפות מלהקה שפועלת 30 שנה ומאמן כמו נחמה שיוצר לאורך הזמן הזה לשמור על רמה אחידה או לשחזר את רמת הלהיטים מפעם. ובכל זאת, יש גבול עד כמה אפשר לסבול את הדלילות העכשווית של אתניקס. ולא צריך להתבלבל - הפרידה המתוקשרת מתמיר קליסקי לא נשמעת קריטית או אפילו משמעותית כשמאזינים לאלבום הזה, כי גם שני האלבומים הקודמים של חברי הלהקה היו די חלשים. מתישהו לאורך השנים הם איבדו את הניצוץ, את הקסם. לא נעים לומר, אבל כיום הם רוב הזמן פשוט משעממים.

במקום קליסקי חזרו נחמה וחבריו ליועד נבו, מי שהיה חבר באתניקס באלבום הראשון המיתולוגי, וטסו להקליט את האלבום החדש באולפן שלו בלונדון. הבחירה בנבו אכן החזירה את אתניקס לשנות השמונים, אבל לא במובן המגניב. הניסיון לייצר שוב חיבורים מבריקים בין צלילים אייטיזיים אופייניים של פופ, רוק ואפילו ניו ווייב מרובה סינתיסייזרים, תופים אלקטרוניים וקלידים קרירים לבין צלילים מזרחיים - הפורטה של אתניקס ומה שנחשב להמצאה הגדולה שלהם - הצליח רק בחלקו. רוב הזמן החיבורים האלה נשמעים כאן מסורבלים, כמעט מאולצים. והיכן שהחיבור בין אייטיז למזרחית כן עובד, הטקסט ולפעמים גם השירה של נחמה מורידים מאיכותו של התוצר הסופי.

כך, למשל, "מרכבות" הוא עוד שיר אהבה סתמי, שלאתניקס יש עשרות כמוהו. גם "אוקיינוס" שיר די בינוני שלא עושה חשק לשמוע אותו שוב. ב"כוכבי אניס" נחמה שר על שדים, תפילה, פחדים ועין הרע, והשיר כולו נשמע מתאמץ מדי. 

ב"איש זהב", שיר על בחורה שמחכה לגבר של חייה, חוזרים הגרוב והעסיס המזרחי, אבל הטקסט מביך: "הלילה זה יבוא לה מאיפה זה יבוא לה, מאהבה/ כולם חושבים אחרת היא חיה לה בסרט, עצובה". פופ דה לה שמאטע. ולמרות זאת מדובר בפוטנציאל ללהיט חתונות שיעשה שמח.

גם ב"לב לביא" מתברר שאתניקס ממשיכים להיות חזקים יותר במזרחית, ברקע הולם שוב הפופ־רוק האייטיזי המציק הזה, שנחמה בטח חולה עליו מלפני 30 שנה, אבל השיר ממריא רק בפזמון המסתלסל: "יא סלאם אלוהים ברכה שולח/ יא סלאם לב לביא ימיס הקרח". יא סלאם, את השיר מחר אני שוכח. 

ב"אני שמח" נחמה הולך על פופ ברמת חריזה של ג'ננה עם בננה, צ'אקרות ומנטרות, שמח ופורח. אמיתי, באורגינל. אז כל הכבוד שאתה שר על "מחתרת הקטיפה", אבל השיר שלך נשמע כמו המנון פסטיגל. וחבל.

הרמה לא עולה בהרבה ב"שלושה", שיר על שלושה גברים שרוקדים במסיבה, כשהפזמון הוא "לחיות את הרגע - לדעת לתת רק אהבה/לחיות את הרגע - לדעת לתת הכל/ לחיות את הרגע כי החיים זה מסיבה". אפילו בערוץ הופ קטנטנים יש שירים ברמה גבוהה יותר. המקצב הלטיני עם הסאונד האלקטרוני גורר את השיר לרחבת הריקודים, אבל אז מתברר שהקול של נחמה לא מצליח להרים אותו למעלה ולעשות ממנו להיט אמיתי.

השיר הטוב באלבום הוא "הזמן ירפא". השם "שרה" תמיד מעורר עניין בישראל, מימי שרה אמנו ועד ימינו. כאן נחמה כותב על הסיפור המקראי, מבקש רחמים על הגר וישמעאל, שם נמצא שורש הסכסוך, מבטיח לקחת את שרה לחלל החיצון, כלומר אל הנצח, אם רק תרחם על הגר וישמעאל, ומנחם שהזמן ירפא. יש במוזיקה הישראלית מסורת של כתיבה על סיפורי התנ"ך ונחמה מצטרף אליה כאן ברוב הדר. יפה לו.

ב"מילים יפות" נחמה ונבו צוללים עוד יותר עמוק לצלילי התופים והסינתיסייזרים של האייטיז ומשדכים אליהם מקצב וליווי מזרחי, עם גיטרה חשמלית טובה. כמה חבל ששוב הטקסט לא מספיק חזק ונופל לקלישאות.

"הנני", השיר האחרון, הוא ניסיון לשחזר את הקסם של "ציפור מדבר" מאלבום הבכורה, עם נשר ומדבר וחולות, ו"ציפור הנצח במעופה". גם בשיר החדש, כמו בלהיט העבר, יש את הסינתיסייזרים והאלמנט המזרחי הבולט, שכאן הוא כבד יותר. מה שחסר כאן זה מלודיה מנצחת, כמו הריף הבלתי נשכח ההוא, שהפך את "ציפור מדבר" לקלאסיקה. כי אתניקס 2017 היא לא הלהקה הרעננה שהיתה ב־89'. חסר בה אלמנט ההברקה, שנותר כנראה ביד הגורל.

אתניקס, "בטוח", הליקון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו