"אלעד הותיר לי חמש מתנות נפלאות"

רק אחרי הקריאות של הצעיר שהגיח אל ביתם בליל שבת בשפה הערבית ולאחריהן הנפת הסכין שהחזיק בידו - רק אז הבינה מיכל סלומון, אלמנת הפיגוע הקטלני שבו נרצחו בעלה אביו ודודתו, כי מדובר בפיגוע  - "בשנייה הראשונה לא ממש מפל לי האסימון". לאוזני תקשורת היא שחזרה  שוב את רגעי האימה בהם פעלה ללא כל מחשבה בכדי להציל את מי שניתן להציל ועד לרגע בו הוציאה את ילדיה בזה אחר זה עם כיסוי על ראשם, בכדי שכמה שפחות יגרם להם נזק. ״ביום שישי בערב אחרי ארוחת ערב פרץ מחבל אל הבית שלף סכין והתחיל לפגוע בבני הבית שהיו במטבח. הייתי עם שלושת הילדים שלי בסלון ברגע שהבנו שמדובר במחבל, לקחתי את שלושת הילדים שלי ורצנו ביחד לקומה למעלה עד שהכל נגמר״. על הרגעים הראשונים שאחרי ההלוויה אמרה מיכל: ״התחושות היום יותר קשות כי לאט לאט יש את הפכחון וההבנה שזה משהו סופי. זה תהליך של אבל״. 

מיכל סלומון, אלמנתו של אלעד ז"ל ואם חמשת הילדים אותם הצילה בתעוזה גדולה, רק שבה בשעות הערב המאוחרות אל ביתה שבאלעד, בניין הסמוך לבניין בו גרה משפחתו של הנער אייל יפרח שנחטף יחד עם שלושת החטופים לפני כשלוש שנים. זמן קצר אחרי הגעת המשפחה, הפוליטיקאית הראשונה שהגיעה לניחום אבלים הייתה ציפי חוטובלי. בחוץ התגודדו שכנים שחלקם נכנסו לנחם המשפחה שהייתה באוהל לבן שהותקן הרחבת החניה של בניין המשפחה. 

"איבדתי את בעלי אבל הילדים שלי בריאים". מיכל סלומון // צילום: גדעון מרקוביץ

"היה חשש לנסוע לחלמיש אבל התגברנו"

על החששות להגיע ליישוב חלמיש אמרה, ״היינו מודעים לסכנות ולכן נסענו בדרך קבע באוטובוסים, היו גם הפחדים להיות שם. אבל התגברנו על זה״. ״ממשיכים בהרבה כוחות", אומרת מיכל על המשך החיים כעת, ללא בעלה, "אמנם איבדנו את אלעד, חיה ויוסי,  אבל עדיין אנחנו ביחד. הילדים שלי בריאים, אני פה נשארתי. אמשיך לגדל את הילדים שלנו, ממשיכים הלאה. אי אפשר ליפול וגם לא ניפול. בסך הכל זו הייתה שמחה גדולה במשפחה. נולד לבן הצעיר נכד חדש, עבורנו, המשפחה, זה היה אמור להיות יום שמח״.

מיכל הקפידה לומר כי אין בה כל מחשבות שליליות על המחבל או על המצב שאליהם נקלעה המשפחה בעל כורחם, וכי היא לא מתכוונת ליפול למחשבות שיחלישו אותם מלבד לדאוג למשפחתה, גם אם אלעד איננו, ״את הכוחות שלי אני כרגע מנתבת לטובת המשפחה שלי. לטובת הילדים הקטנים שלנו.  לא למחשבות שליליות״.

מיכל מספרת כי ילדיה הקטנים מתחילים לשאול איפה אביהם: ״יש שאלות איפה אבא? והרבה משפטים של 'אני רוצה את אבא'. היום הבן שלי הגדול כבר שואל אותי אם הכל בסדר. ׳יהיה בסדר׳ אני אומרת לו. חייבים שיהיה בסדר. הרבה בכי היה היום. זה תחילתו של מסע. קשה לי להאמין שאני ממשיכה את המסע הזה בלעדי אלעד. אבל יש בי כוחות. ואלעד השאיר לי חמש מתנות שכל אחד ואחת מהם - עולם ומלואו. בכל אחד ואחת מהם אני רואה את אלעד".

 

"ירדתי למטה וידעתי שבעלי כבר לא בעלי"

מיכל אמרה כי אין בה מחשבות על גורלו של המחבל: ״אין בי מחשבות על נקמה או על מה עונשו של המחבל יהיה. כולי בילדים שלי, עם מחשבה  קדימה ובהשתקמות של כולנו״.  

סלומון שהייתה כבר תשושה מהיומיים הקשים פרטה מוקדם יותר את הרגעים הקשים שאחרי הטבח: "שמעתי צעקות וקריאות כאב, שמעתי את חמתי צועקת בשמות של יוסי, אלעד, וחיה. אני בחרתי לאטום את האוזניים ופשוט לחכות. הילדים התחילו קצת לבכות. אמרתי להם 'אל תוציאו הגה'. ואז הגיע שקט מלמטה. ירדתי במדרגות, בכניסה למטבח ראיתי את בעלי. הוא נשם את נשימותיו האחרונות. ידעתי שבעלי כבר לא בעלי, חמי היה מוטל על הרצפה, לא ראיתי את הפנים שלו ולא התקרבתי. ראיתי את המחבל שרוע, מנוטרל, אבל עדיין בתזוזה. אחד האנשים שכבר הגיע תפס אותי והכריח אותי לעלות למעלה, להישאר עם הילדים, לא להיחשף למראות".

 

מודעות האבל על שלושת הנרצחים ממשפחת סלומון // צילום: גדעון מרקוביץ'

מהבית הם פונו רק לאחר שכל הפצועים וההרוגים פונו גם הם. ״הורדנו אותם כשהראש עם שלהם היו מכוסים בשמיכות, כדי שלא יראו את מה שהיה שם״. בראיון יום קודם עם מיכל ועם אביה דן לנדא, הם מסרו כי את הכוחות ותעצומות הנפש היא קיבלה מאימה, שנפטרה שנתיים קודם ממחלת הסרטן. ״אלו ימים קשים עבור כולנו, ואני גאה כל כך בבת שלי שפעלה בתושייה גדולה ובאומץ רב״

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו