הבטיחו, וקיימו

24 שנה חיכו המעריצים של "רובים ושושנים" לפיצוי על ההופעה ההיא בפארק הירקון. זאת שהחסירה לא מעט להיטים, זאת שהייתה אקוסטית בחלקה, זאת שהלהקה נראתה בה עייפה וזאת שהייתה תחילת הסוף של הלהקה הגדולה בעולם דאז. "גאנז אנד רוזס" החזירו אמש את החוב עם ריבית דריבית. אם היה גג לפארק הירקון, הוא היה נופל אמש מעוצמת הרעש שיצרו 61 אלף המעריצים והלהקה עצמה על הבמה. שלוש שעות שעמדו בכל הציפיות, חד וחלק.

אקסל רוז, כבר בן 55, עולה לבמה מפוצץ באנרגיות, כרס נכבדה ובוטוקס בפרצוף שהיה מספיק לשליש מגוש דן. סלאש, הגיטריסט האלמותי כאילו נתקע בזמן עם הסולואים בגיטרה, אבל הסיגריה כבר לא נעוצה בפיו ובקבוקי הוויסקי שפעם היו פזורים לצד הבמה, הוחלפו במים נטורל, אפילו בלי גזים. ככה זה כשאחת הדרישות המרכזיות של הלהקה היו חדר כושר צמוד.

כבר בשיר הרביעי, זה שחשף את הלהקה לעולם אי שם במילניום הקודם Welcome to the Jungle, היה ברור שכל מי שישרוד את אחוזי הלחות המטורפים, יקבל פה תמורה מלאה לכספו.  ב- Live and Let Die, אולי הקאבר הכי מפורסם של הלהקה, העסק העביר הילוך. אחר כך הגיעו הלהיטים, והשירה בציבור, משל לא הייתה זו הופעה של חבורת רוקרים קשוחה שבאה לעשות קופה אחרונה לפני הפרישה, אלא בכלל ערב עם שרל'ה שרון, נשמעה היטב עם צאת השבת בכל השכונות הסמוכות. כולם שרו את כל השירים, וזכרו אפילו את הטון הנכון וכל הג'סטות במקומות הנכונים. לשם השוואה, לפני חמש שנים רוז היה פה עם נגנים להשכרה ונעלם לקחת חמצן בין השירים כדי לסחוב עד הסוף, הפעם יעידו כל מי ששרד אמש את הסאונה בפארק,  שהבחורצ'יק סוגר את הטור האירופאי שלו בכושר טוב. מי היה מאמין.

הריעו בחום. עשרות אלפי ישראלים נתנו שושנים לרובים

הקהל עצמו הורכב בעיקר מאנשים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, שהלהקה הייתה עבורם הפסקול של גיל הנעורים. עתה, כשחלקם לבושים עם חולצות הלהקה כאילו לא עבר דור שלם, הם הביאו עימם את הילדים שלהם כדי להראות להם פיסת היסטוריה, מתקופה שבה אנשים הגיעו להופעות כדי לשיר, לרקוד ולהשתולל ולא לשלוף את הניידים המתוחכמים ולהסתיר אחד לשני, רק כדי לתעד ולא לחוות את החוויה בזמן אמת. בעוד שפעם הם הגיעו להופעות הללו לאחר הנשיקה הראשונה, אמש הם שאלות את עצמם כמה תיקח הבייביסיטר והחנייה בסוף ההופעה. 

אלו על הבמה אולי נשארים צעירים לנצח, אבל אנחנו שנגענו אמש בחוסר המודעות וחוסר הדאגות של גיל הנעורים לערב אחד, נקום היום בבוקר וניזכר שהמילים המרגשות של Sweet Child O' Mine ו- November Rain (כמה אירוני לשיר את זה ביולי בתל אביב, כשהגשם היחיד היה מהזקן המטפטף של הבחור שעמד לידי לכל אורך ההופעה) אולי ריגשו יותר בגיל 16. רוז וסלאש עשו מה שהם יודעים לעשות בגילם המתקדם, לא יותר ולא פחות. וזה היה מקצועי להפליא. הבסיסט דאף מקייגן עם מדבקה של פרינס על הגיטרה, הזכיר לנו שבלעדיו זה לא באמת "רובים ושושנים".

כשהלהקה הגיעה לחלק האחרון של ההופעה, עם ביצוע הקאבר של  BLACK HOLE SUN של סאונדגארגן וכריס קורנל שהתאבד השנה, היה ברור שעם כל הטראשיות והפומפוזיות של רוז והלהקה, קיבלנו פה הזמנות שכבר לא תחזור כנראה, לפגוש שוב את להקת הרוק הכי גדולה שהייתה בשנות התשעים, ואחת שכבר נרשמה מזמן בדפי ההיסטורה של הרוקנרול העולמי. לא כל יום מקבלים ליד הבית אגדות חיות בין לאומיות בתחומן, ולנו רק נותר להגיד תודה. נשמח להיפגש שוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו